ערעור על החלטה לא לתת אחוזי נכות מלאים לפי סעיף ליקוי בתקנות

ערעור על החלטה לא לתת אחוזי נכות מלאים לפי סעיף ליקוי בתקנות 1. הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהחלטתה מיום 27.8.13 קבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 37(5)(א) במחצית מיום 30.8.09 בגין פגיעה מיום 13.8.09. 2. הוועדה התכנסה מכח פסק דין בתיק ב"ל 54525-12-12 מיום 17.6.13 בו נקבע בהסכמת הצדדים: "עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר אשר יכלול רופא אורטופד על מנת שהוועדה תפעל על פי פסק הדין מאת כב' השופט יוסף יוספי מיום 2.2.12 שניתן בתיק ב"ל 54376-05-11. מובהר כי הוועדה מתבקשת להתייחס אך לממצאים הקליניים הנמצאים בתיק כפי שבאים לידי ביטוי בפרוטוקולים ונדרשת לא לזמן את המערער לבדיקה. הוועדה תזמן את ב"כ המערער ותאפשר לו לטעון את טענותיו בעניין זה. " השופט יוספי קבע בסעיף 3 לפסק דינו ב"ל 54376-05-11 ביום 2.2.12: "לאור הסכמת הצדדים, מוחזר בזאת התיק לוועדה בשנית. הוועדה תבהיר במפורש מדוע לא העניקה למערער את מלוא אחוזי הנכות בגין סעיף הליקוי, שהם 10% נכות, וזאת מאחר בסעיף המדובר ההגבלה הנמוכה ביותר מוגדרת הגבלה "בצורה קלה". " 3. המערער טוען כי הוועדה טעתה שלא העניקה לו את מלוא אחוזי הנכות לפי תקנה 37(5)(א) לאור העובדה שההגבלה המינימלית ביותר במסגרת התקנה מוגדרת "בצורה קלה". כמו כן, טוען המערער כי ניתנה לו הבטחה ע"י ב"כ המשיב בדיון בפני הרשמת גרוס ולפיה הוא מתחייב להסכים להחזיר את התיק לוועדה חדשה תוך פסיקת הוצאות. ב"כ המערער ביקש ביום 15.7.14 להגיש תצהיר בעניין זה ואף ביקש לאפשר לו לקבל עדות מכב' הרשמת גרוס בעניין הבטחת ב"כ המשיב. 4. ב"כ המשיב טוען כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין מכוחו התכנסה. החלטת הוועדה מפורטת באופן סביר ואף משכנע. כאשר ל"שיטת השלישים" המיושמת ע"י הוועדה לערערים הרי שכבר נפסק כי צורת הבדיקה של המבוטח ואורכה הם נושאים בגדר הרפואה וערכאה שיפוטית אינה מתערבת בעניין. באשר לטענה שנתן התחייבות כלפי המערער השיב שלא מדובר בהסכמה מחייבת של רשות שלטונית מאחר שהמשיב הוא גוף שפועל על פי החוק ואחראי בין היתר על כספי ציבור. ב"כ המשיב התנגד לאפשר למערער להגיש תצהירים או לקבל עדותה של כב' הרשמת גרוס. 5. הדיון בתיק נקבע ליום 10.12.13 בפני הרשמת גרוס, בפרוטוקול נכתב: "לאחר שיחה ארוכה שלא לפרוטוקול. ב"כ המשיב: בשים לב לכך שמדובר בתיק שאינו שגרתי, אני מבקש שהות נוספת על מנת לבחון את עמדת המשיב בשנית. ב"כ הצדדים: בנסיבות העניין אנו מבקשים שהות של 30 יום על מנת להודיע לבית הדין דבר. ככל שלא נגיע להסכמה אנו נגיש הודעה כיצד אנו מבקשים להמשיך בהליכים בתיק. החלטה ב"כ הצדדים יודיעו דבר עד לא יאוחר ליום 09.01.14. העדר הודעה מטעם הצדדים תחשב כהסכמת הצדדים למחיקת הערעור ללא צו להוצאות. לעיוני ביום 10.01.14. ..." 6. ביום 5.1.14 ביקש ב"כ המערער לקבוע את התיק לדיון בפני שופט מאחר שלטענתו לא נתקבלה עמדת המשיב להצעת בית הדין. ביום 30.1.14 קבעה הרשמת גרוס שהתיק יקבע לדיון בפני שופט ביום 11.6.14 קבעתי שהדיון יתנהל על דרך של סיכומים בכתב. 7. הנחיה 3-04/13 של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, דיון בערעורים על החלטות ועדות וסוגיהן, מסדירה את הדיון בערעורים על החלטות ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי. סעיף 2 להנחיה קובע שמשהוגש ערעור יוזמנו הצדדים להופיע לדיון בפני הרשם, סעיף 3 קובע שהרשם יבהיר לצדדים כי הערעור הוא בשאלה משפטית בלבד. סעיף 4 להנחיה קובע: "החליט המערער שלא לבחור באחת מהחלופות האמורות או החליט להמשיך בערעורו במקביל לכך, יסביר הרשם לצדדים, כי מתן פסק הדין בערעור אינו בסמכותו, וכי הם רשאים לבחור באחת הדרכים הבאות: הראשונה - להגיע להסכמה ביניהם, חלקית או מלאה, שתרשם בפרוטוקול ויעברן לשופט למתן פסק דין על פי הטיעונים שנרשמו. השניה - לטעון טענותיהם בעל פה לפני הרשם והרשם ירשום בפרוטוקול ויעיברן לשופט למתן פסק דין על פי הטיעונים שנרשמו. השלישית - להגיש טענותיהם בכתב לרשם תוך מועד קצוב שייקבע הרשם לצורך העברתן לשופט למתן פסק דין על פיהן. הרביעית - לבקש שהערעור ידון בפני שופט. במקרה זה, התיק יועבר לשופט, אשר יורה על סדרי הדין בהליך ויחליט האם לזמן הצדדים או להורות על סיכומים בכתב. הרשם ינהל את פרוטוקול הדיון לפניו ויקפיד לרשום בפרוטוקול את הבהרותיו לצדדים, תגובת הצדדים ועמדותיהם למוצע על ידו. בחרו הצדדים לטעון בכתב או בעל פה, יועברו הסיכומים בכתב או הפרוטוקול לשופט מתן פסק דין. " 8. כאמור קבעתי שהדיון יהיה על דרך של סיכומים בכתב לא מצאתי שמתעוררת בהליך שאלה משפטית שמצדיקה השלמת טיעון בעל פה. 9. אני דוחה את בקשת המערער לקבל עדות מכב' הרשמת גרוס באשר לדברים שנאמרו בדיון בפניה. ככל שהמערער סבר שהפרוטוקול לא שיקף את מה שנאמר בדיון הדרך הנכונה היתה להגיש בקשה לתקן את הפרוטוקול וזה לא נעשה. ד"ר גבריאל קלינג בספרו אתיקה של שופטים (התשע"ד- 2014) כותב: "...כאשר בעל דין מבקש להעיד שופט להוכחת גרסתו בעניין פרוטוקול של דיון שהתנהל לפני אותו שופט, לא תותר עדות זו בהיותה עדות על דבר הקשור בתפקידו השיפוטי. טעם נוסף למניעת עדותו של שופט על דברים שאירעו באולמו במהלך ניהול המשפט הוא פגיעה במעמדו של הפרוטוקול. אם יעלה שופט ויעיד, ירד הפרוטוקול מגדולתו ובכך יינזקו השופטים ובחשבון סופי - כל מערכת עשיית הצדק. לדעת השופט רביד, יש לעשות כל מאמץ למנוע משופט להעיד על מה שאירע במשפט שבו ישב, ולתת לפרוטוקול להעיד במקומו. .. לסיכום ייאמר שללא ספק רצוי שלא להעיד שופט בבית המשפט. יתר על כן, אין לאפשר את העדות אלא אם לא ניתן להיעזר בראיה אחרת, כמו, למשל, הפרוטוקול. בייחוד כך הוא מאז שהוטלה על בית המשפט חובה לנהל פרוטוקול שישקף את כל שנאמר בהליך המשפטי. בית המשפט הוא המופקד על ניהול פרוטוקול. ניהול פרוטוקול הוא חלק מחובתו של בית המשפט לנהל את המשפט באופן מכובד, הוגן, ראוי ויעיל. כפי שנקבע בתיקון לחוק משנת 2008, שנעשה ביזמת חברי כנסת, על כל בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, חלה חובה לנהל פרוטוקול. על הפרוטוקול לשקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט." (גבריאל קלינג אתיקה של שופטים, הוצאת לשכת עורכי הדין, התשע"ד -2014, עמ' 286-287 וההפניות שם). 10. זאת ועוד, מהבקשות שהוגשו לתיק ובכלל זה הודעת המערער מיום 5.1.14 (לאחר הדיון מיום 10.12.13) עולה שבין ב"כ הצדדים התנהלו מגעים שלא הבשילו להסכמות. למעלה מן הצורך אוסיף שלא ניתן לראות בהסכמה כפי שטען ב"כ המערער כהתחייבות שלטונית מהסיבה שהבטחה שלטונית צריכה להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח (1) 694, 706). מה עוד, שכאשר תיק מונח בפני בית הדין, בית הדין לא כבול להסכמות הצדדים ועליו לפסוק על פי הדין. לאור זאת, אני דוחה את טענת המערער לפיה ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת. גם מסעיף 2 להחלטת הרשמת גרוס בפרוטוקול הדיון מיום 10.12.13 ניתן ללמוד שהצדדים לא הגיעו להסכמה ולכן קבעה שאם לא ימסרו הודעה ייחשב הדבר כהסכמה למחיקת הערעור. 11. הוועדה התכנסה ביום 27.8.13 וכתבה: "הוועדה עיינה בפרוטוקול פס"ד מתאריך 17.6.13 אשר מפנה לפס"ד מ-2.2.12 של כב' השופט יוסף יוספי, וכן עיינה הוועדה בפרוטוקול הוועדה לעררים מ- 2.10.10, שבו מפורטת הבדיקה הגופנית שבעטייה הוענקה לתובע 5% נכות בגין מגבלה בצוואר, תנועת הצוואר הינם תנועות בשלושה מישורים רוטציה לצדדים של °180-°160, כיפוף לצדדים של °40, וטווח תנועות של יישור וכיפוף כ' °100, וקיימות 3 דרגות נכות לפי תקנה 37(5) המוגדרות כקלה בינונית וקשה, ולכן בבוא הוועדה לקבוע נכות טווח מגבלת התנועות צריך להיות דומה לפי שיטת השלישים, קביעה זו היא קביעה גסה ולכן במידה וההגבלה בתנועות אינה מגיעה לשליש מטווח התנועה, הוועדה רשאית לקבוע נכות לפי מחצית מהסעיף המתאים. בבדיקתו של המערער מציג התובע בבדיקתו ... מגבלת תנועות קשה (כיפוף°20, רוטציה °15-°20 וכיפוף °10-°15) אולם מאידך באופן ספונטני הוועדה מציינת כי המערער מבצע סיבובים ללא מגבלה בתנועות עמ"ש צווארי, ובכיפוף מגיע למרחק של אצבע מבית החזה, וכאשר מבצע כיפוף לצדדים נמצאה מגבלת תנועות לא אחידה בזמן הבדיקה. תיאור זה של הבדיקה הגופנית מצביע על פער מהותי בין המגבלה אשר מציג המערער לבין טווח התנועות האמיתי אליו מסוגל למרות ההאדרה של הממצאים הוועדה בחרה לקבוע נכות בשיעור 5% לפי סעיף 37(5) במחציתו וזאת למרות שלא נמצאה מגבלה ודאית בטווח התנועות. אין ספק כי המתואר אינו מתאים לקביעת נכות בשיעור 10%." 12. שאלת פרשנות סעיף 37(5)(א) נידונה בפני השופט אילן סופר בתיק 3033-07-12 שלמה הרפנס נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 4.7.13) השופט סופר קבע בסעיפים 3,4 ו-5 לפסק דינו: "3. הוועדה התכנסה ביום 16.5.12 וקבעה כי על פי הבדיקה הקלינית של המערער טווחי התנועה שנמצא בעמוד שדרה הצווארי הם על הגבול התחתון ואינם תואמים את סעיף 37(5)(א) שהוא מחוץ לנורמה. על כן הנכות שנקבעה נותרה. 4. המערער טען בערעור כי הוועדה לא קיימה את פסק הדין שסתרה את עצמה כאשר קבעה כי מדובר במגבלה שהיא מחוץ לנורמה ולא הייתה מוסמכת לקבוע נכות על יסוד תאור שאין לו ביטוי בתקנות. 5. אין בידי לקבל את טענות המערער. דעתי היא כי טוב נהגה הוועדה עם המערער כאשר קבעה לו נכות בשיעור 5%, שעה שיכולה היתה לקבוע לו נכות בשיעור 0%. כפי שניתן לראות מממצאי הוועדה, מדובר בהגבלה קלה מאוד בטווחי התנועה. הגבלה קלה מאוד אינה הגבלה קלה ולכן לא ניתן לקבוע דרגת נכות לפי סעיף ליקוי הקובע הגבלה קלה. (סעיף 37(5)(א) קובע הגבלת התנועות בעמוד השדרה בצורה קלה). משכך יכולה הייתה הוועדה לקבוע כי אין הגבלה קלה ולקבוע למערער נכות בשיעור 0%. במקרה זה פעלה הוועדה כדין וקבעה למערער סעיף דרגת נכות גמישה שהיא מחצית מזו הנקובה בסעיף 37(5)(א) ובשיעור 5%. קביעה זו הינה חלק משיקול הדעת של הוועדה, ואין מקום להתערב בו לפי הממצאים הקליניים." 13. פסק דינו של השופט סופר אושר על ידי הנשיא יגאל פליטמן בתיק בר"ע 41334-09-13 שלמה הרפנס נ' המל"ל מיום 30.9.13, הנשיא פליטמן כתב בסעיף 7 לפסק דינו: "לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובכלל החומר המונח לפניי, לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי או בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין. על האמור בפסק הדין האזורי אוסיף, כי הוועדה פעלה על פי סמכותה בהתאם לתקנה 14(ב) לתקנות. משמצאה הוועדה על סמך בדיקתה הקלינית כי המבקש סובל מהגבלה קלה מאד בתנועות עמ"ש צווארי, ולא מהגבלה קלה כפי שקבוע בפריט הליקוי 37(5)(א), אין פסול בכך שקבעה למבקש את מחצית הנכות הקבועה בפריט ליקוי זה. עוד ייאמר, כפי שהסביר גם בית הדין האזורי, כי משמצאה הוועדה כי טווחי התנועה שנמצאו בעמ"ש הצווארי של המבקש הם בגבול התחתון של הנורמה, יכלה להעניק לו נכות בשיעור של 0%. משכך, לא מצאתי כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה להעניק למבקש 5% נכות בהתאם לממצאיה הקליניים כאמור, ובהתאם לשיקול דעתה הרפואי בו בית הדין לא יתערב. אשר על כן, אין מקום למתן רשות הערעור. " 14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ולאור פסה"ד המחייב של הנשיא פליטמן בתיק בר"ע 41334-09-13 אני קובע שדין הערעור להידחות. הועדה פעלה על פי פסק הדין מכוחו התכנסה. החלטתה מנומקת, ברורה ומבוססת על ממצאים קליניים. הוועדה הסבירה מפני מה לא העניקה למערער את מלוא אחוזי הנכות שנקבעו בסעיף, אין טעות משפטית המצדיקה התערבות של בית הדין. כאמור דין הערעור להידחות. 15. אין צו להוצאות. 16. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, לסגניתו או לשופט שמינה לכך נשיא בית הדין הארצי. אחוזי נכותסעיפי ליקויערעורנכות