27 אחוז נכות מתאונת עבודה לאחר הפעלת תקנה 15: 1. ביום 14.01.11 נפגעה המערערת תוך כדי עבודתה ונגרמה לה פגיעה בידה הימנית, פגיעה אשר הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה. ועדה רפואית מדרג ראשון בדקה את המערערת ביום 18.07.12 וקבעה לה נכות בשיעור של 20% לפי פריט ליקוי 35(1)(ג) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). הוועדה החליטה להפעיל בעניינה של המערערת את תקנה 15 לתקנות, ובהתאם לכך העמידה את נכותה הסופית על שיעור של 27% בתחולה מיום 01.06.12. על החלטת הדרג הראשון הוגש ערר מטעם המשיב, וועדה רפואית לעררים מיום 21.02.13 קיבלה את הערר ובהתאם לכך הפחיתה את דרגת הנכות שנקבעה על ידי הדרג הראשון באופן שהעמידה את נכותה של המערערת על שיעור של 10%. בגין החלטת הוועדה לעררים הנ"ל הוגש ע"י המערערת ערעור לבית דין זה אשר נדון במסגרת תיק בל 5460-06-13, וביום 22.10.13 ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים והורה להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה. הועדה התכנסה בשנית ביום 03.12.13 ושבה על קביעותיה. מכאן הערעור שלפני. 2. בדיון בערעור אשר התקיים בפני בית הדין, חזר ב"כ המערערת על נימוקי הערעור שעיקרם כדלקמן - א. בפני הוועדה הוצגו מסמכים רפואיים כגון אישור טיפולי פיזיותרפיה שלא זכו לכל התייחסות. ב. הרופא לא בדק ולא מישש את הצלקות ולכן לא ברורה קביעתו כי הצלקות לא כואבות. ג. הוועדה לא התייחסה להחלטת בית הדין ולא נימקה את קביעתה כראוי והסתפקה בקביעה לא מפורטת ולא משכנעת. ד. הוועדה לא נימקה את החלטתה מדוע קיצור הרדיוס איננו גורם לנכות ומדוע הפעילה את פריט 35(1)(ב) לרשימת הליקויים שבתקנות. ה. הוועדה לא נימקה את ההפחתה המשמעותית בדרגת הנכות שנקבעה למערערת. ו. הוועדה לא התייחסה לטענות המערערת בעניין הצלקות, בליטת ראש האולנה, הנכות הנפשית, הירידה בתחושה והירידה בתפקוד כף היד. ז. לנוכח טעויותיה המשפטיות של הוועדה יש להשיב את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר. 3. מנגד, ב"כ המשיב טען כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין היא התייחסה לעניין הצלקת שאינה דבוקה ואינה רגישה, וכן ציינה בבדיקתה שלא נמצא כל שוני בין בלט של האולנה בצד ימין בהשוואה לצד שמאל, ולעניין התחושה הוועדה הסבירה כי הירידה בתחושה מקורה ב - CTS בידיים ואין היא קשורה לתאונה. הוועדה הסבירה כי עניין קיצור הרדיוס נלקח בחשבון בעת קביעת דרגת הנכות. לעניין הטענה בתחום הנפשי, הוועדה ציינה כי המערערת לא מטופלת בתחום זה וכי היא לא הציגה כל מסמך המצביע כי הינה סובלת או מטופלת מבחינה נפשית. 4. עיון בפרוטוקול הוועדה לעררים מראה כי הוועדה בדקה את המערערת ופירטה את ממצאיה באופן הבא - "בבדיקת הצלקות: באספקט הדורסלי של שורש כף יד ימין צלקת באורך 11 מ"מ רוחב מקסימלי 2 מ"מ צבעה לבן אינה דבוקה לרקמות הרכות ואינה רגישה למישוש. באספקט הדיאלי של שורש כף יד ימין 2 צלקות. ה בבדיקה היצרות לא נתגלה כל בלט של האולנה הימני השונה משמעותית מהבלט משמאל. הוועדה עיינה ב- EMG מבי"ח העמק מתאריך 12.12.11. יש לציין שאין פענוח ומסקנות לבדיקה זו אך ברישום מהתיק הרפואי המתייחס לאותה בדיקה שנמצא נזק בינוני בעצב המדיאני של יד ימין. באותו תיק רפואי מוזכרת בדיקת EMG קודמת שבוצעה ב- 21/3/11 ובה הודגם נזק קל לעצב המדיאני בשורש כף יד שמאל וגם דר' בויקו אורוטופד וכירוג יד בבדיקתו מתאריך 6.5.13 מציין רדימות של אצבעות דו צדדי יותר בלילות, בזמן נהיגה ונמצאו סימנים של לחץ בינוני על עצב במדיאנוס דו צדדי, ובצילום ע"ש היצרות קלה בין C5-C6". 5. באותה ישיבה הוועדה סיכמה את ממצאיה כדלקמן - "קיצור הרדיוס תואר ונלקח בחשבון בקביעת הנכות. הצלקות כפי שתוארו לעיל אינן מקנות נכותה מסיבה שאינן מכערות ואינן רגישות. לנתון התחושה קיימות עדויות בתרשים ה-EMG כולל האבחון שתואר על ידי דר' בויקו כי מדובר בתסמונת קרפלית דו צדדית שאינה קשורה לתאונה הנדונה וקיומו של השבר. באשר לתלונת הנפשיות מסרה כי לא טופלה על ידי כל גורם בנידון וכאמור לא הוצגו כל מסמכים בתחום זה. הופנתה להגיש תביעה להחמרה במידה ויש תלונת ומסמכים... הוועדה חוזרת על קביעתה 10% לצמיתות לפי סעיף 35(1)ב' בתחולה מ- 1.6.12 בגין מצב לאחר שבר מימין והגבלה. אין מניעה שתשוב לעבודתה". דיון והכרעה - 6. בהינתן העובדה שעסקינן בהחלטה של ועדה אליה הוחזר עניין מכוח פסק הדין, הרי שהשאלה היחידה שיש לדון בה, על פי ההלכה הפסוקה, היא האם מילאה הוועדה אחר ההוראות המפורשות שבפסק הדין, זאת ותו לא. הלכה פסוקה היא כי: "משהוחזר עניינו של המערער לוועדה, עם הוראות, יהיה על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין" (ראו, דב"ע נא/01-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160). 7. עיון בפסק הדין מיום 22.10.13 (בל 5460-06-13) בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להשבת עניינו של המערער לדיון מול הוועדה מעלה כי ההוראות שניתנו לה היו לפעול באופן הבא: "1. הועדה תתייחס לטענות המערערת בערר בעניינים הבאים: הצלקות, בליטת ראש האולנה, והנכות הנפשית. 2. הועדה תשקול אם הממצאים בדבר הירידה בתחושה מצדיקים קביעת דרגת נכות. 3. הועדה תנמק את המסקנה בדבר קביעת דרגת נכות לפי פריט 35(1)(ב) למבחנים, תוך שהיא תביא בחשבון את העובדה שבניגוד לטענת המשיב בעררו, דווקא נמצא ממצא של קיצור הרדיוס (תשומת לב הועדה מופנית לכך שהיא אינה כבולה בהחלטתה רק לטענות שהועלו בערר). 4. אם הועדה תגיע למסקנה שיש לשנות את דרגת הנכות שהיא קבעה למערערת, תשקול הועדה מחדש את ענין הפעלת תקנה 15 לתקנות". 8. עיון בפרוטוקול הוועדה לעררים מושא הערעור מראה שהוועדה, שכללה רופא מומחה בתחום האורטופדי ושני מומחים נוספים, והייתה, כמובן, באותו הרכב כפי שהייתה עובר למתן פסק הדין, ציינה כי עיינה בפסק הדין האמור. הוועדה חזרה כאמור ובדקה את הצלקות שבכף יד ימין וציינה כי הצלקות אינן מכערות ואינן רגישות, ועל כן אין בממצאים באשר לכך כדי להקנות דרגת נכות. הוועדה התייחסה גם כן לעניין בליטת האולנה וציינה כי "בבדיקה היצרות לא נתגלה כל בלט של האולנה הימני השונה משמעותית מהבלט משמאל". באשר לעניין הנפשי, הוועדה ציינה כאמור שבהתאם לדברי המערערת הרי שהיא לא טופלה על ידי גורם רפואי ומטעמה לא הוצגו כל מסמכים בתחום זה, והמערערת למעשה אינה משיגה על החלטת הוועדה הרפואית באותו עניין. אשר לעניין התחושה, הוועדה התייחסה גם אליו וציינה כי הממצא נובע מתסמונת התעלה הקרפלית ממנה סובלת המערערת ואינה נובעת מפגיעתה, לאמור - "קיימות עדויות בתרשים ה-EMG כולל האבחון שתואר על ידי דר' בויקו כי מדובר בתסמונת קרפלית דו צדדית שאינה קשורה לתאונה הנדונה וקיומה של השבר". פעולות הוועדה בעניינים הנ"ל, אפוא, תואמות את הוראות פסק הדין, ולא נמצא כי נפל באשר להן כל פגם משפטי המחייב את התערבות בית הדין. אשר לעניין הממצא בדבר קיצור הרדיוס, הוועדה התבקשה כאמור להסביר מדוע בחרה ליישם בעניינה של המערערת פריט ליקוי 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, מקום ונמצא אצלה בעיה רפואית "של קיצור הרדיוס". ברם - מהדברים ששוקפו לעיל עולה, כי במקום שהוועדה תסביר את קביעתה בהקשר זה ומדוע החליטה לקבוע למערערת 10% נכות, הסתפקה בכך שרשמה כי "קיצור הרדיוס תואר ונלקח בחשבון בקביעת הנכות". ברי שאין בהנמקה זו כדי לומר כי הוועדה מלאה אחר סעיף 3 של ההוראות שבפסק הדין שחייב אותה בין היתר להסביר מדוע בחרה ליישם בעניינה של המערערת דווקא את פריט הליקוי שנבחר על ידה. ויודגש, שמעיון בהחלטת הוועדה מדרג ראשון נמצא כי הנכות בשיעור של 20% שנקבעה למערערת נקבעה דווקא בשל הקיצור ברדיוס. באמור לעיל מוצאת אני משום טעות משפטית בפעולת הוועדה. בנסיבות בהן עסקינן ובמיוחד לנוכח אופי הטעות, ובשים לב שעניינה של המערערת היה בפני אותה וועדה יותר מפעם אחת ומכיוון שנראה לכאורה שוועדה זו נעולה על עמדתה, יש להעביר את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר. 9. אשר על כן, הנני מורה על העמדת עניינה של המערערת בפני וועדה רפואית לעררים בהרכב אחר, בפניה לא יהיה פרוטוקול זה ופסק דין זה למעט סעיף 9 לו. 10. בנסיבות העניין יש לחייב את המשיב לשלם למערערת סך של 2000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. 11. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסה"ד. נכותתקנה 15 (ביטוח לאומי)אחוזי נכותתאונת עבודה