מחלת מולר וויס (muller weiss) - ביטוח לאומי 4. לאחר שוועדה רפואית לעררים קבעה ביום 12.8.12 כי אין החמרה במצבו של הנפגע וכי אין קשר סיבתי בין הפגיעה שהוכרה בקרסול שמאל לפגימה בקרסול ימין, הגיש הנפגע ערר. ועדה רפואית לעררים מיום 3.12.12 קבעה אף היא כי אין החמרה במצבו של המערער. הוועדה שהתכנסה במועד זה ציינה כי הנפגע סובל ממחלת מולר-וייס אשר אינה קשורה לפגיעה שהוכרה בקרסול שמאל , וכן יש רושם לקיומה של תסמונת כאב. לפיכך קבעה ועדה זו כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגימה החדשה ברגל ימין. 5. על החלטה זו הגיש הנפגע ערעור לבית הדין שנדון במסגרת בל 17044-01-13, וזאת בנימוק כי הוועדה לא בחנה כראוי את שאלת תרומת העומס שהופעל על רגל שמאל על הפגימה החדשה ברגל ימין. בנימוקי הערעור צוין (סעיף 3) כי "העובדה כי המערער סובל ממחלת muler weis אינה שוללת את המסקנה כי גם המעמס שהופעל על רגל ימין, עקב חוסר השימוש ברגל שמאל כתוצאה מהפגיעה בעבודה תרם לנכותו ברגל ימין". ביום 14.10.13 התקיים דיון בהליך הנ"ל וניתן פסק-דין על יסוד הסכמת הצדדים (להלן - פסק-הדין), לפיו מכיוון שבפני הוועדה עמדו שתי סיבות אפשריות שיתכן ותרמו למצב רגלו הימנית של הנפגע (עומס שנוצר בשל הפגיעה בקרסול שמאל וקיומה של מחלת מילר-וייס) והוועדה לא בחנה את אפשרות ההחמרה בשל תרומת העומס על הרגל הימנית - העניין יוחזר לוועדה "על מנת שתסביר באופן מפורט ומנומק האם קיים עומס על הרגל הימנית עקב החבלה בקרסול שמאל, האם עומס זה גרם למחלה ברגל ימין או החמיר אותה ובמידה והתשובה חיובית - תפרט הוועדה מה חלקה של הנכות שנגרמה בשל העומס לעומת הנכות שיש לייחס למחלת מילר-וייס". 6. הוועדה שהתכנסה מכח הוראות פסק-הדין כתבה בהחלטתה נשוא ערעור זה מיום 23.12.12 בסעיף הסיכום והמסקנות כך: "הוועדה עיינה בפס"ד 14.10.13 כמו כן עיינה בשנית בכל המסמכים הרפואיים שבתיק התביעה כולל חוו"ד של ד"ר טיטיון מ- 16.1.12, 20.11.12 ומסמכים מיחידת כף רגל בי"ח רמב"ם. הועדה הגיעה למסקנה שעקב הפגיעה ברגל שמ' וצליעה מתמשכת והניתוחים שעבר התובע, גרמו עם השנים לעומס יתר ברגל ימנית, עם פגיעה בשוק הטלוויקולרי והיה זקוק לעבור איחוי של פרק זה. לנוכח ממצאים הנ"ל עיון במסמכים הרלוונטיים כולל חוו"ד של ד"ר טיטיון הוועדה קובעת 20% לפי סעיף 49(2)ו כף רגל ימין עקב ההגבלה בתנועות של "מיטפוט" + 20% 49(2)ז' שמאל + 10% 49(3). סה"כ 42.40% החל מתאריך 21.2.12. מפעילה תקנה 15 במלואה מאחר והתובע לא שב לעבודתו". טענות הצדדים: 7. המוסד טוען כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין שכן לא הסבירה, בניגוד להוראות פסק-הדין, מה חלקה של מחלת מילר וייס לעומת העומס על רגל ימין בנכות הכוללת המתייחסת לפגימה החדשה ברגל ימין. עוד טוען המוסד כי אין כל מחלוקת כי הנפגע סובל ממחלת מילר-וייס ברגל ימין עובר למועד הפגיעה שהוכרה, ולכן יש מקום שהוועדה תקבע מה חלקה של מחלה זו בתרומה להיווצרות הפגימה החדשה ולנכות. 8. מנגד, טוען הנפגע כלל אינו סובל ממחלת מילר-וייס, כי הדבר צוין מטעמו בהליך הקודם בשל טעות של ב"כ דאז, וכי אף הוועדה לא מצאה מסמך המעיד על קיומה של אבחנה שכזו. לפיכך, טוען הנפגע, בדין לא ייחסה הוועדה את הנכות או כל חלק ממנה לאותה מחלה. עוד נטען כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק-הדין שכן צוין בפרוטוקול כי עיינה בהוראות פסק-הדין ובמסמכים הרפואיים שבתיק וקבעה באופן מנומק כי יש לייחס את כל הנכות ברגל ימין כהחמרה של הפגיעה שהוכרה. 9. בהתייחס לתשובת הנפגע, טוען המוסד כי הנפגע מנוע מלטעון כיום כי כלל אינו סובל ממחלת מילר-וייס וזאת בניגוד לטענת ב"כ דאז במסגרת בל 17044-01-13, וכי קיומה של מחלת מילר וייס נקבעה "כנקודת מוצא שאינה שנויה במחלוקת", מה גם שאבחנה כאמור עולה מן המסמכים הרפואיים השונים. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 10. משמוחזר עניינו של נפגע לוועדה עם הוראות, מוטל על בית הדין לבחון אם הועדה אכן מילאה אחר הוראות פסק-הדין, ותו לא (דב"ע נה/01-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160). בנסיבות המקרה כאן, היה על הוועדה לבחון את השפעת העומס על רגל ימין לעומת השפעת מחלת מילר וייס, וליתן החלטה מנומקת מה תרומת כל אחד מהגורמים הנ"ל על נכותו של המערער ברגל ימין. 11. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי מחלת מילר-וייס כלל לא הוזכרה בה, ולכן אין לומר כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק-הדין, שכן הוועדה לא בחנה מה תרומתה של מחלה זו על הפגימה החדשה ברגל ימין. גם אם מצאה הוועדה, כטענת הנפגע, כי אין כל מסמך המצביע על קיומה של מחלה כאמור ולכן יש לייחס את מלוא הנכות בשל הפגימה החדשה לעומס שהוטל על רגל זו - מן הדין היה, בהתאם להוראות פסק-הדין, לציין ולהסביר זאת במפורש. 12. אין מקום לקבל את טענת המוסד כי משצוין בכתבי הטענות מטעם הנפגע בבל 17044-01-13 כי הוא סובל ממחלת מילר-וייס - אין הוועדה רשאית לסטות מאבחנה זו. קביעה מעין זו היא בתחום הרפואה, ולכן הסמכות לקבוע את האבחנות או לחזור מהן - היא של הוועדה הרפואית לבדה, אלא שבהפעילה סמכות זו על הוועדה לנמק את החלטתה בצורה ברורה, כך שניתן יהיה לעקוב אחר הלך מחשבתה ואחר הנימוקים שהביאוה למסקנה שונה (ובמקרה זה - הפוכה). משבדיוניה של הוועדה טרם פסק-הדין נמצאה אבחנה של מחלת מילר-וייס ועליה התבססה החלטת הוועדה, ואילו לאחר פסק-הדין אין כל אזכור לאבחנה זו - דורש הדבר הבהרה. הוועדה לא הבהירה בהחלטתה נשוא הערעור אם היא אכן חוזרת בה מאבחנה זו או שמא, למרות שמחלה זו מקננת בנפגע, אין לייחס לה כל משקל בתרומה להחמרה במצב רגלו הימנית. ויובהר, הוועדה רשאית לשקול עמדתה בשנית (והדבר אף נדרש ממנה לאור הוראות פסק-הדין) אלא שבנסיבות העניין לא ניתן לומר כי שינוי עמדתה נומק כהלכה. היעדר נימוק מספיק הוא פגם משפטי המצדיק את התערבותו של בית הדין. 13. לאור האמור - הערעור מתקבל, ללא צו להוצאות. משמדובר בערעור שני על החלטת הוועדה בהרכבה הנוכחי - יש לקיים דיון מחודש בעניינו של המערער בפני וועדה בהרכב חדש, שתדון בערר שהגיש הנפגע. בפני הוועדה שתתכנס לא יעמדו פרוטוקולים של ועדות קודמות לעררים בהליך ההחמרה וכן לא יעמוד בפניה פסק-דין זה. 14. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. רפואהביטוח לאומי