האם פיברומיאלגיה יכולה להיגרם בגלל תאונה ? 1. הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהחלטתה מיום 19.11.13 קיבלה את ערר המשיב וקבעה כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת (להלן: "הוועדה"). רקע עובדתי 2. המערערת הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום תגמול נכות בגין פגיעה מיום 5.7.11, אשר הוכרה כתאונת עבודה. 3. ועדה רפואית אשר דנה בעניינה של המערערת ביום 16.2.12, התאימה למערערת נכות צמיתה בשיעור 0% לפי סעיף ליקוי 37 (10) (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). 4. במהלך שנת 2013 הגישה המערערת תביעה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות. 5. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה לדון בעניינה של המערערת ביום 28.8.13 קבעה למערערת נכות צמיתה בשיעור 10% החל מיום 30.4.13, לפי סעיף ליקוי 35 (1) (ב) לתקנות. 6. על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון הגיש המשיב ערר לוועדה רפואית לעררים. 7. ועדה רפואית לעררים אשר התכנסה לדון בערר המשיב ביום 19.11.13 קיבלה את הערר וקבעה כי לא חלה החמרה במצבה הרפואי של המערערת. על החלטה זו הוגש הערעור. טענות הצדדים 8. עיקר טענות המערערת נקודת המוצא של הוועדה לפיה קיים ספק ביחס לכך שהמערערת אובחנה כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה בטעות יסודה שכן, ממצאי בדיקת הוועדה עצמה מעידים כי המערערת סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה וגם הוועדה מדרג ראשון מיום 28.8.13 אבחנה את המערערת כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה. כמו כן, המערערת אובחנה כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה לאחר בדיקות מקיפות ומעמיקות, בין היתר, על ידי פרופ' מוחמד אבו שקרה, מנהל היחידה לראומטולוגיה- מרכז רפואי סורוקה. הוועדה טעתה מששללה את הקשר הסיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה תוך שהתייחסה למועד בו אובחנה לראשונה מחלת הפיברומיאלגיה במערערת (14.2.13) והתעלמה ממועד תלונותיה הרציפות של המערערת בפני רופאיה, החל מיום התאונה. קביעת הוועדה לפיה תלונותיה של המערערת מתרכזות בפלג גוף תחתון בלבד ובמיוחד על תלונות בקרסוליים שאינם קשורים לתאונה, הינה מנוגדת לעולה מהמסמכים הרפואיים הסמוכים למועד התאונה והתומכים באופן רציף בתלונות המערערת ביחס לפלג גוף תחתון ובמיוחד קרסוליים. בנסיבות אלה, לטענת המערערת, יש להשיב את עניינה לוועדה לצורך בחינת קיומו של קשר סיבתי בין תסמונת הפיברומיאלגיה לבין תאונת העבודה מיום 5.7.11. 9. עיקר טענות המשיב הוועדה ציינה כי אבחנה של מחלת הפיברומיאלגיה הופיעה לראשונה רק ביום 14.2.13, כמעט שנתיים לאחר התאונה הנדונה, וכי בסיכום מיום 12.2.13 כלל לא הופיעה אבחנה זו. לא ניתן לקבל את עמדת המערערת לפיה היו תלונות עוד קודם לאבחון המחלה על כאבים בכל הגוף וכי תלונות אלה קשורות למחלת הפיברומיאלגיה מאחר ומדובר בטענה רפואית גרידא. אין מקום להעלות השערות כאלו ואחרות בנוגע לכאבים שהיו בעבר וללא אבחנה חד משמעית שכן, מדובר בתלונות אשר יכולות לנבוע באופן טבעי מפגיעה כזו או אחרת ובוודאי מהפגיעה שחוותה המערערת. לאור האמור, לא נפלה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה ודין הערעור להידחות. דיון והכרעה 10. בפרוטוקול הוועדה רשמה הוועדה את ממצאיה : "בבדיקה מפרק ידיים ב.מ.פ. גפיים תחתונות רגישות באופן דיפוסי ומוגבלות בגלל רגישות קרסוליות רגישות (צ"ל- "קרסוליים רגישים") במיוחד. ימין חבושה ב AERCACT, קרסול שמאל נפוח ורגיש. רגישות בנקודות פיברומיאלגיה בפלג גוף תחתון בלבד כולל אגן". 11. בפרק סיכום ומסקנות קבעה הוועדה: "מעיון במסמכים רפואיים אבחנה של פיברומיאלגיה מופיעה לראשונה ב- 14/2/13. בסיכום אבחנות מ- 17/7/13 לא מופיעה אבחנה זו. לפיכך אם בכלל קיימת תסמונת פיברומיאלגיה, היא הופיעה כמעט שנתיים לאחר התאונה. בנוסף, תלונותיה של התובעת מתרכזות בפלג גוף תחתון בלבד ובמיוחד על תלונות בקרסוליים שאינם קשורים לתאונה. לכן הוועדה מקבלת את הערר וקובעת שאין קשר לפיברומיאלגיה אם קיימת לתאונה הנדונה ולכן הוועדה קובעת שלא חלה החמרה הקשורה לתאונה". 12. אני מקבל את טענת המערערת לפיה מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה הטילה ספק בכך שהמערערת אכן סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה. בפרק סיכום ומסקנות כתבה הוועדה כי "אם בכלל קיימת תסמונת פיברומיאלגיה היא הופיעה כמעט שנתיים לאחר התאונה" ובהמשך קבעה שוב כי "אין קשר לפיברומיאלגיה אם קיימת לתאונה הנדונה" (ההדגשות הוספו- צ"פ). הספק אותו מעלה הוועדה ביחס לשאלה אם המערערת אכן סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה אם לאו, אינו ברור ואינו מנומק, וזאת בשים לב לכך שמדובר במחלה אשר לכאורה אובחנה במערערת על ידי הגורמים המטפלים בה ובשים לב לכך שגם הוועדה מדרג ראשון קבעה כי קיימת "רגישות ללחץ בנקודות האופייניות לפיברומיאלגיה" וגם הוועדה עצמה כתבה בממצאיה הרפואיים כי קיימת "רגישות בנקודות פיברומיאלגיה בפלג גוף תחתון בלבד כולל אגן". 13. זאת ועוד, אני מקבל את טענת המערערת לפיה הוועדה התעלמה ממועד התלונות הרפואיות בעת שקבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה לבין התאונה מהטעם שהמחלה אובחנה במערערת רק ביום 14.2.13 (כשנתיים לאחר התאונה). לא מצאתי לקבל את טענת המשיב שלפיה מדובר בטענה רפואית גרידא שכן, העדר התייחסות הוועדה למסמכים הרפואיים ולתלונות הרפואיות אשר על בסיסן אובחנה המערערת כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה, הינה טעות משפטית של הוועדה ולא טענה רפואית. לעניין זה אציין כי מועד אבחון המחלה אינו מעיד על המועד בו החלה התובעת לסבול ממנה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח קביעת הוועדה מדרג ראשון שלפיה התלונות של המערערת הופיעו בסמוך ליום התאונה וכי הדבר מצביע על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה להופעת התסמונת. 14. לאור האמור לעיל, עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שתשוב ותשקול את עמדתה בנוגע לשלילת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הפיברומיאלגיה אשר אובחנה במערערת ביום 14.2.13. ככל שהוועדה סבורה כי המערערת אינה סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה, הוועדה תפרט ותנמק החלטתה. במסגרת החלטתה, הוועדה תתייחס גם לתלונות המערערת כפי שפורטו במסמכים הרפואיים מיום 7.12.11, 7.3.12, 20.4.12 ומיום 29.5.12 (אשר צורפו כנספחים ב'1- ב'4 לתגובת המערערת). החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת. המערערת וב"כ יוזמנו לטעון טענותיה בפני הוועדה. 15. המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 500 ₪ ובשכ"ט ב"כ בסך של 1,000 ש"ח שישולמו תוך 30 יום מהיום. 16. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, לסגניתו או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיא. פיברומיאלגיהשאלות משפטיות