ממתי מתחילה ההכרה בנכות בביטוח לאומי ? 1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 12.2.14 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערער 10% נכות צמיתה מתאריך 1.8.08 (להלן: ההחלטה). 2. טענות המערער: 2.1 טעתה הוועדה עת קבעה מועד תחולה לשנת 2008 כשהיה עליה לקבוע מועד תחולה לכל המוקדם לשנת 2012. 2.2 הוועדה לא התייחסה למכתב ההשגה של ב"כ המערער מתאריך 12.2.2014. 3. טענות המשיב: 3.1 השאלה היחידה העומדת לדיון בערעור זה היא פשוטה: האם כאשר מוכרת מחלת מקצוע בסמכות הוועדה לקבוע תאריך תחולה של הנכות למועד הקודם להכרה במחלת המקצוע. התשובה לשאלה הזו היא פשוטה וקבועה בתקנה 20 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 הקובעת כי לוועדה סמכות לקבוע תחולת נכות מתאריך מוקדם להגשת התביעה. 3.2 אין בשום מקום בחוק אבחנה בין מחלת מקצוע שהוכרה לפי סעיף 84 לבין פגיעה אחרת בעבודה שהוכרה לפי סעיף 79 ולא בכדי חברי לא מפנה לפסיקה או להוראות חוק בענין. מרגע שהוכרה מחלת המקצוע ובהתאם לתקנה 20 יש לוועדה סמכות לקבוע תחולה במועד מוקדם יותר. טענת ב"כ המערער היא כי יש לבחון האם במועד תחילת הנכות היה זכאי המערער להיות מוכר בגין מחלת המקצוע. טענה זו לא נתמכת לא בפסיקה ולא בהוראות חוק ולא בכדי שכן כאמור תקנה 20 אינה מגבילה את הוועדה בקביעת מועד התחולה. אין חולק עוד כי בחודש 8/08 קיים תיעוד רפואי בתיקו של המערער לפיו הוא סובל מטנטון קבוע. אין כל משמעות לתנאים הקבועים בסעיף 84 לקביעת הנכות. תלונת הטנטון כאמור היא תלונה סובייקטיבית והוועדה מוסמכת לקבוע נכות בגינה לרבות מועד תחולה על סמך, בין היתר, תיקו הרפואי של המערער. 3.3 הנמקת הוועדה בענין מועד התחולה מפורטת ביותר. הוועדה מפרטת את כל התיעוד הרפואי בעניינו של המערער, חברי גם לא חולק על כל התאריכים, בהגינותו גם לא חולק על כך כי כבר קיים תיעוד על טנטון קבוע בשנת 2008. למעלה מן הצורך יצוין, כי התוצאה של הטיעון של חברי אמורה להיות קביעה שאין קשר סיבתי בין הטנטון לבין הפגיעה שהוכרה כי אם טוען חברי כי אז לא היה ליקוי שמיעה באופן שמצדיק הכרה אך המערער עצמו טען אז בשנת 2008 כי יש לו טנטון קבוע, התוצאה היחידה האפשרית היא שהטנטון הקבוע לא קשור קשר סיבתי לפגיעה שתנאי הסף שלה הוכרו ב- 2013. 3.4 הוועדה לא צריכה להתייחס לדברים הקבועים בחוק ושאינם רלוונטים. ליקוי השמיעה לא נדון, אין חולק שהוא לא קשור להכרה בטנטון זה שני תנאי הכרה שונים בחוק ואין חולק כי לוועדה סמכות לקבוע מועד תחולה מוקדם יותר. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 4. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213). 5. על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים. 6. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור. 7. לא מצאתי בנימוקי הערעור כל נימוק משפטי שיצדיק התערבותו של בית הדין בקביעות הוועדה הרפואית לעררים, קביעות אשר הינן קביעות רפואיות מקצועיות שהסתמכו על חומר רפואי שהיה בפני הוועדה ולאחר שהוועדה שמעה ורשמה תלונות המערער ורשמה ממצאיה לאחר בדיקה מקיפה שערכה לו ובחינת המסמכים שבתיק וניתוחם באופן רפואי. 8. במסגרת ישיבתה מיום ה-12.2.14 שמעה הוועדה את תלונות ב"כ המערער (סעיף 20 לפרוטוקול), אשר ציין, כי הוא מבקש את התייחסות הוועדה לנימוקי הערעור שהוגשו. 9. הוועדה ביצעה למערער בדיקה מקיפה ובמסגרת ממצאיה (סעיף 21 לפרוטוקול), ציינה: "הוועדה הקשיבה בתשומת לב רבה לדברי עו"ד אסחאק וקראה בעיון רב את השלמת הנימוקים לערר שהציג בפני הוועדה. הוועדה חזרה ועברה ביסודיות על כל המסמכים הרפואיים שבתיקו של התובע, מהם עולה, כי בתאריך ה- 13.8.08 כותב ד"ר נודלמן (רופא תעסוקתי) "שהתובע מתלונן על טנטון קבוע באוזניים." יש לציין שבדיקת השמיעה שנערכה בסמוך למועד זה מצביעה על ליקוי תחושתי עצבי בתדרים שמעבר ל- 200 הרץ עם סף שמיעה בתדרי הבנת הדיבור של 15 ד"ב משמאל ו- 17ד"ב מימין. בשנת 2012 התלונן התובע על ירידה בשמיעה וטנטון מזה שנים. התלונה חוזרת על עצמה גם בשנת 2013 לעומת זאת, ברישום רפואי מ- 21.4.13 כתוב: "התחיל לפני מספר חודשים להתלונן על ירידה בשמיעה כולל טנטון" דבר שמפריע לו בחיי יומיום. בהמשך לאותו מכתב כותב הרופא "תלונות חוזרות של טנטונים באוזניים זה בקופ"ח." מכלל המסמכים שבתיק עולה, בצורה ברורה, שלתובע תלונות על טנטון מאז 13.8.08, ולדעת הוועדה לא ניתן להתעלם מעובדה זו ולא מהעובדה שהתובע התלונן במהלך השנים 2012 ו- 2013 על טנטון זמן רב ולכן לא ניתן לקבוע את תחולת הטנטון בשנים אלה, אלא קודם לכן. " 10. במסגרת סיכום מסקנותיה (סעיף 23 לפרוטוקול), מציינת הוועדה: "לאור האמור לעיל בסעיף 21 הוועדה דוחה את ערעור הנפגע ומאשרת החלטת הוועדה מדרג ראשון אין מקום להפעלת תקנה 15 מסוגל לעבודתו." 11. המערער הגיש תביעה בחודש 4/13 להכרה בליקוי השמיעה כתולדה של תנאי עבודה. התביעה התבססה על בדיקות השמיעה מהחודשים 5/12 ו- 3/13. על יסוד בדיקות השמיעה הנ"ל ובדיקת שמיעה נוספת מטעם המשיב מחודש 6/13 הכיר פקיד התביעות ביום 12.9.13 בליקוי השמיעה ובטנטון כמחלת מקצוע בהתאם להוראות סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי. הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי המערער אכן סובל מטנטון תמידי ועל יסוד רישומי תלונות בתיקו הרפואי קבעה כי מועד תחילת הנכות בגין הטנטון היא מיום 1.8.08. הוועדה נימקה החלטתה בדבר מועד תחולת הנכות בגין טנטון כך: "בתאריך 13/8/08 כותב ד"ר נודלמן (רופא תעסוקתי) שהתובע מתלונן על טנטון קבוע באוזניים. יש לציין שבדיקת השמיעה שנערכה בסמוך למועד זה מצביע על ליקוי תחושתי עצבי בתדרים שמעבר ל- 2000 הרץ עם סף שמיעה בתדר הבנת הדיבור של 15 ד"ב משמאל ו- 17 ד"ב מימין. בשנת 2012 מתלונן התובע על ירידה בשמיעה וטנטון מזה שנים. התלונה חוזרת על עצמה גם בשנת 2013. לעומת זאת, ברישום רפואי מ- 21/4/13 כתוב: "התחיל לפני מס' חודשים להתלונן על ירידה בשמיעה כולל טנטון דבר שמפריע לו בחיי יום יום". בהמשך לאותו מכתב כותב הרופא תלונות חוזרות של טנטונים באוזניים זה תקופה". מכלל המסמכים שבתיק עולה, בצורה ברורה, שלתובע תלונות על טנטון מאז 13/8/2008, ולדעת הוועדה לא ניתן להתעלם צעובדה זו ולא מהעובדה שהתובע התלונן במהלך השנים 2012 ו- 2013 על טנטון זמן רב, ולכן לא ניתן לקבוע את תחולת הטנטון בשנים אלה, אלא קודם לכן". 12. המערער טוען שמאחר ולפי סעיף 84א(ב) רעש תמידי באוזניים יוכר רק אם התקיימו כל התנאים המפורטים בסעיף 84א(א), הרי שהוועדה מנועה מלקבוע מועד תחולה לגבי הטנטון התמידי כתוצאה מחשיפה לרעש במועד המוקדם למועד ההכרה בליקוי השמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש, על אף שאין מחלוקת כי בתיקו הרפואי קיימות תלונות על טנטון ממועדם מוקדמים יותר. לטענת המערער, ממילא לפני חודש 5/12 לא היו בידו בדיקות שמיעה המצביעות על ליקוי השמיעה שניתן להכיר בו כתולדה של חשיפה לרעש, ולכן ממילא היה מנוע מלהגיש תביעה להכיר בטנטון, או שתביעה שכזו, לו היתה מוגשת - היתה נדחית משלא עמד בתנאי הסף להכרה בליקוי השמיעה או בטנטון. 13. הוראות החוק בנוגע להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון כתוצאה של פגיעה לעבודה הן: "ליקוי שמיעה, 84א.(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". 14. סעיף 84א לחוק קובע הסדר ספציפי הנוגע לליקוי שמיעה וטנטון עקב חשיפה לרעש על ידי קביעת תנאים שבלעדיהם לא יוכרו ליקויים מסוג זה כפגיעה בעבודה. בסעיף 84א(א) נקבעו 3 תנאי סף להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה: חשיפה לרעש התקפי ומתמשך בעבודה; ירידה בכושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים; פרק הזמן שחלף מיום שתועד ליקוי השמיעה לראשונה ברשומה רפואית ועד להגשת התביעה למשיב. הלכה היא כי תנאי הסף השני שבסעיף 84א(א)(2) לחוק, הנוגע לירידה בכושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל ומעלה בכל אחת מהאזניים הוא בגדר "תנאי סף טכני" (עב"ל 469/09 שאולי אריה - המוסד, פס"ד מיום 27.10.11) 15. הלכה היא כי יש לערוך הבחנה בין עצם ההכרה הנעשית על-ידי פקיד התביעות לבין קביעת דרגת הנכות הנעשית על-ידי הרופא או הוועדה הרפואית. על-פי הדין הסמכות הבלעדית לקביעת שיעור הנכות, כמו גם תחולתה, מסורה לוועדה הרפואית לעררים. בעניין זה אין הוועדה כבולה למועד בו הוגשה התביעה להכרה, אלא למסמכים ולבדיקות הרפואיות בלבד. דין כללי זה יש ליישם גם בנוגע לנכות הנוגעת לליקוי שמיעה ולטנטון. על הקושי הכרוך בהעמדת תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א לחוק וסיבוך ההליכים שתנאים אלה יכולים לגרום בדיון בפני הוועדות הרפואיות עמד בית הדין הארצי בעב"ל 53/08, ברכליס ואח' - המוסד, פס"ד מיום 2.10.08 וכן בעב"ל 112/08 רויטמן - המוסד, פס"ד מיום 2.11.08. אלא שעל אף הקושי כאמור - לשונו של החוק ברורה, וכך גם פסיקת בתי הדין. לפיכך - יש לערוך אבחנה בין ההכרה בפגיעה לבין קביעת דרגת הנכות ומועד תחילתה. 16. טענת המערער כי לו היה מגיש את תביעתו להכרה בטנטון במועד מוקדם יותר ולא רק בשנת 2013 - היא היתה נדחית בהעדר ירידה מספקת בכושר השמיעה - היא טענה תיאורטית. בפועל לא קיימת החלטה כאמור של פקיד התביעות הדוחה תביעה מוקדמת להכרה בטנטון. לו היתה אכן החלטה כזו - היה מקום להפנות את הוועדה לכך שפקיד התביעות קובע באופן מפורש כי אין להכיר בטנטון כתוצאה מחשיפה לרעש במועד כלשהו בעבר (והשווה: בל 34870-12-11 חכמון - המוסד, פס"ד מיום 17.2.13, ופסק-הדין בבר"ע 40005-02-13 חכמון - המוסד, מיום 28.1.14) . אלא שכאמור בענייננו אין החלטה שכזו, ולכן לא מוטלת כל מיגבלה על שיקול דעתה המקצועי-הרפואי של הוועדה בבואה לקבוע את שיעור הנכות ואת מועד התחולה. 17. בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעיין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל נ' המל"ל פד"ע כז 474). כן נפסק, כי ההנמקה צריכה לאפשר לא רק לרופא אחר לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה אלא גם לבית הדין לעשות כן כדי לוודא אם הועדה אכן נתנה פירוש נכון לחוק, (דב"ע לה/129-0 שריקי נ'המל"ל פד"ע ז' 206). 18. כעולה מהאמור לעיל, הוועדה בחנה ביסודיות את עניינו של המערער טרם הגיעה למסקנותיה, ועת היו בפניה הממצאים שפורטו מעלה, תוך הסתמכות עליהם הגיעה למסקנותיה, תוך מתן הנמקה מפורטת וברורה נימקה קביעתה בעניין מועד תחולה תוך התייחסות למסמכים הרפואיים שעמדו בפניה. מדובר בהחלטה הנסמכת על מומחיותה המקצועית של הוועדה, תחום שלבית הדין אין סמכות להתערב בו. 19. קביעת הוועדה היא סבירה ומנומקת דיה. ניתן להבין מהפרוטוקול כיצד הגיעה למסקנותיה. 20. לאור האמור לעיל ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה - הערעור נדחה בזאת. 21. אין צו להוצאות. 22. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או למי יתמנה לכך על ידו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים. שאלות משפטיותנכותביטוח לאומי