פיטורים של עובד שנתפס גונב אוכל השופטת אביטל רימון-קפלן 1. לפני בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 26.1.14 (הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר אפרים פוסט ומר מאיר ברלך; בתיק ס"ע 44121-12-11), בו התקבלה בחלקה תביעת המשיב והמבקשת חויבה לשלם לו זכויות כספיות שונות בסך כולל של כ- 95,000 ₪ בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה והוצאות משפט בסך של 7,500 ₪. עיכוב הביצוע מתבקש ביחס לסכום העולה על 40,000 ₪. הרקע לבקשה: 2. כעולה מפסק הדין - החל מיום 1.4.09 הועסק המשיב כקצב על ידי המבקשת, חברה המספקת שירותי קייטרינג ומפעילה אולם אירועים בבית שמש, כאשר בתחילה עבד המשיב בקייטרינג והחל מחודש מאי 2010 עבד באולם האירועים. ביום 29.6.11 צולם המשיב במצלמות האבטחה של המבקשת יוצא ממקררי המבקשת כשהוא מחזיק בידו כלי (גסטרונום). ביום 20.7.11 יצאו עובדי המבקשת לפגרה בשל תקופת "בין המצרים", וביום 4.8.11 פוטר המשיב מעבודתו תוך שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים ושל תמורת הודעה מוקדמת, בשל טענת המבקשת כי נתפס גונב בשר. 3. בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשל העדר שימוע ובשל הכפשת שמו, פדיון חופשה, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, הפרשי שכר והפרשי הפרשות לפנסיה. המבקשת מצידה הגישה כנגד המשיב תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה בשל הגניבות שביצע המשיב. 4. בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה ודחה את התביעה שכנגד במלואה. בית הדין דחה את טענת המבקשת לפיה יש לשלול מהמשיב תשלום בגין פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בקשר לכך קבע בית הדין האזורי לאחר שניתח את העדויות שהובאו בפניו ובחן את הקלטת שהוצגה בפניו, כי הגם שהמשיב לא נתן הסבר מניח את הדעת למעשיו כפי שנראו בקלטת, הרי שהמבקשת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה כי המשיב ביצע מעשי גניבה, בפרט כך שעה שלא ניתן לראות בקלטת מה מחזיק המשיב בידיו והטענה כי החזיק בשר שנלקח מן הנתבעת נותרה בגדר השערה בלבד. אי לכך חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים סך של 17,412 ₪ ודמי הודעה מוקדמת סך של 7,428 ₪. באשר לתביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, קבע בית הדין האזורי כי המשיב שמע על מעשי גניבה המיוחסים לו לראשונה במועד הפיטורים וכי באותו מועד לא ניתנה לו הזדמנות לצפות בקלטת, ואף לא לאחר מכן, עת הגיע למשרדי המבקשת לשם כך. עוד נקבע כי המבקשת לא הציגה בפני המשיב את הראיות לכאורה נגדו ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בהתייחס לטענת הגניבה. כפועל יוצא מקביעות אלה הגיע בית הדין למסקנה שזכות השימוע נשללה מהמשיב שלא כדין ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין כך. אי לכך חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין פיטורים שלא כדין סך של 10,000 ₪. אשר לגובה שכרו של המשיב קבע בית הדין האזורי, כי בתלושי השכר של המשיב, הופיעו עד לחודש יוני 2010 שלושה רכיבים (משכורת - 6,500 ₪, שווי ארוחות למס ופיצוי על גילום הארוחות למס), כאשר החל מחודש יולי 2010 ואילך המשכורת המקורית פוצלה לשלושה רכיבים (משכורת - 6,000 ₪, 1,000 ₪ ש.נ.ג. (שעות נוספות גלובליות) ו-500 ₪ נסיעות), למרות שהמשיב החל לעבוד באולם האירועים עוד מחודש מאי 2010. כמו כן הפנה בית הדין לכך שמדברי המבקשת עצמה עולה שלאורך כל תקופת עבודתו קיבל המשיב שכר גלובאלי. כפועל יוצא מכך, פסק בית הדין כי יש להעמיד את שכרו של המשיב על סך של 7,428 ₪ ברוטו, כבסיס לחישוב זכויותיו. עוד קבע בית הדין כי בהתחשב בכך שבין הצדדים לא נכרת חוזה, שלא ניתנה למשיב הודעה על תנאי העסקתו כנדרש בחוק ושלא הוסבר לו על השינוי שנעשה בתלושי השכר מחודש יולי 2010, זכאי המשיב לפיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 סך של 3,500 ₪. בנוסף, קבע בית הדין כי המשיב זכאי להפרשי שכר לחודשים יולי-אוגוסט 2011 בהם אולם האירועים היה סגור ועל כן חייב את המבקשת לשלם למשיב את הסך של 3,547 ₪ בגין הפרשי שכר לחודשים יולי-אוגוסט 2011. כמו כן קבע בית הדין כי המשיב זכאי להפרשי הפרשות לפנסיה בגין תקופת עבודתו, ועל כן חייב את המבקשת לשלם למשיב את הסך של 2,218 ₪ בגין חלף הפרשות פנסיוניות. 5. אשר לזכאות המשיב לשעות נוספות, קיבל בית הדין את תביעתו עבור תקופת עבודתו באולם האירועים. בקשר לכך נקבע כי התשלום עבור שעות נוספות גלובליות נעשה באמצעות פיצול שלא כדין של שכר היסוד של המשיב לרכיבים שונים ולא כתוספת ועל כן רכיב השעות הנוספות הגלובאליות אינו תשלום עבור עבודה בשעות נוספות, כטענת המבקשת, אלא חלק מהשכר הרגיל. עוד נקבע כי המבקשת הודתה במתכונת עבודה כפי שבאה לידי ביטוי ברישומים שצירף המשיב לתצהירו (מ-10:30 או 11:00 עד השעה 23:00), ולא הציגה תחשיב מטעמה, למרות שהעלתה טענות כנגד חישובי המשיב. אי לכך חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב את הסך של סך של 50,847 ₪ בגין גמול שעות נוספות. באשר לעבודה בשעות נוספות בקייטרינג, נקבע כי, המשיב לא הוכיח שנדרש לעבוד שעות נוספות, לא הוכחה מתכונת העסקה בשעות נוספות ואף לא הוכחה עבודה רבה המצריכה עבודה בשעות נוספות ועל כן נדחתה התביעה בגין רכיב זה. תביעת המשיב לתשלום לתשלום פדיון חופשה נדחתה אף היא. 6. על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעור לבית דין ובמקביל הגישה המבקשת את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני. עיקרי טענות הצדדים בבקשה: 7. במסגרת בקשתה שבנדון, עותרת המבקשת כאמור לעיכוב ביצוע הסכום הפסוק העולה על 40,000 ₪. זאת מן הטעם שלטענתה לפחות חלק מסכום הפיצוי שנפסק לזכות המשיב יבוטל בערעור. לגופם של דברים טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות רבות. בקשר לכך נטען, בין היתר בהודעת הערעור, כי הוכח שהייתה למבקשת הצדקה לפטר את המשיב תוך שלילת פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת, או לחילופין תוך הפחתה ניכרת של תשלומם; המשיב סתר את עצמו בחקירתו ולא נתן הסבר למעשיו שנראו בקלטת; הוכח שהמשיב נתפס גונב בשר ממקרר המטבח וכי הוזהר בעבר בשל אירועים דומים שלא לעשות כן, עובדה שלא קיבלה ביטוי בפסק הדין; המבקשת הוכיחה את ניסיונותיה להתקשר אל המשיב ובנסיבות אלה בהן המשיב עשה דין לעצמו ולא הגיע למקום העבודה, הוא איבד את הזכות לשימוע ואינו זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע; לא הייתה כל הצדקה לחייב את המבקשת לשלם גם עבור שעות נוספות עבור תקופות חגים וזמנים בהם לא היו אירועים וגם עבור תקופות בהן המשיב לא עבד; כי שגה בית הדין בכך שדחה את גרסת המבקשת לפיה אין לכלול את מרכיב השעות הנוספות הגלובליות בשכרו של המשיב; על בית הדין היה להתחשב בכך שהמשיב קיבל שכר מלא גם בתקופות בהן אולם האירועים היה סגור ועל כן היה מקום להביא בחשבון את גובה השכר בתקופות אלה באופן יחסי ולא היה מקום להתעלם מהגמול ששולם לו בגין שעות נוספות; המשיב לא הוכיח שעבד שעות עבודה ארוכות כפי שנטען בתצהירו, והוא לא הוכיח מתכונת קבועה של עבודה ולא עמד בדרישות הפסיקה לתשלום גמול שעות נוספות; המבקשת הוכיחה כי שילמה שעות נוספות באופן גלובלי בהסכמת המשיב. 8. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קיים חשש שאם תשלם למשיב את הסכום הפסוק, לא ניתן יהיה להיפרע ממנו אם יתקבל הערעור, שכן המשיב הינו תושב שטחים שעובד באופן חלקי בישראל. עוד נטען כי למשיב אין כל נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע אם יתקבל הערעור. לעומת זאת, המבקשת הינה חברה איתנה אשר מעסיקה עשרות רבות של עובדים, אין לה נושים או חובות מיוחדים ועל כן היא תוכל לשלם את הסכום הפסוק במלואו. 9. המשיב מנגד, מתנגד לבקשה. לטענתו, הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי כפי המקרה בענייננו. לטענתו, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות. לטענת המשיב סיכויי הערעור שהגישה המבקשת אינם גבוהים, שכן ערעורה סב בעיקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא והתרשמות מן העדויות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין האזורי קבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לא הובאו ראיות שהיה מדובר באירוע חוזר. עוד נטען כי משגיח הכשרות שהסב את תשומת לב המבקשת ל"גניבה" לא הובא למתן עדות. כן נטען כי בית הדין קבע שלא הוכחה הסכמת המשיב לתשלום שעות נוספות באופן גלובלי וכי התשלומים בעד שעות נוספות נעשו באמצעות פיצול שכר יסוד ולא כתוספת. המשיב מוסיף וטוען כי הגיש ערעור מטעמו בכל הנוגע לאי פסיקת תשלום בגין שעות נוספות עבור תקופת עבודתו בקייטרינג וכן בעניין מיעוט הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו. לטענתו, לעומת סיכוייו הקלושים של ערעור המבקשת, סיכויי ערעורו הרבה יותר גבוהים, שכן ערעורו מתבסס על טענות משפטיות גרידא. בקשר לכך טוען המשיב כי המבקשת לא הוכיחה שהוא לא עמד לרשות העבודה במשך השעות השנויות במחלוקת כאמור בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, המטיל את חובת ההוכחה על המעסיק. לטענת המשיב, שגה בית הדין בכך שהפך את היוצרות והטיל אל החובה להוכיח את עבודתו בשעות נוספות עליו. עוד נטען כי סכום ההוצאות שנפסק אינו עומד בשכר הטירחה המינימאלי המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין. 10. אשר למאזן הנוחות, נטען כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי קיים חשש ממשי בעניין השבת המצב לקדמותו, ואף טענתה לפיה מדובר בתושב הרשות הפלסטינית אינה נכונה. לטענת המשיב הוא תושב ישראל, המחזיק תעודת זהות כדין, ועובד לפרנסתו בבית מלון "עץ הזית" כמעט שלוש שנים ומשתכר בממוצע כ- 8,400 ₪ ברוטו לחודש, כפי שהדבר עולה מתצהירו. עובדות אלו, כך לטענת המשיב, משמיטות את חששה של המבקשת שלא תוכל להשיב את הכספים שנפסקו לזכותה במידה ויתקבל הערעור. עוד טוען המשיב כי מדובר בזכויות סוציאליות שנפסקו לטובתו בגין עבודה אצל המבקשת ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. כן מציין המשיב כי הואיל ובקשת המבקשת מתייחסת לסכומים שמעל 40,000 ₪, היה עליה להעביר את הסכום שעיכובו לא מבוקש, דבר שלא נעשה, וזאת חרף מכתבו של בא כוח המבקשת לפיו ההעברה תבוצע עד ליום 11.3.14. 11. בתשובה לתגובת המשיב מציינת המבקשת כי למרבה הצער, נפלה טעות בכל הנוגע למקום מושבו של המשיב והוא אכן תושב ישראל. יחד עם זאת, סבורה המבקשת כי גם בנסיבות אלה יש מקום לעיכוב חלקי של פסק הדין. עוד מציינת המבקשת כי בינתיים שולם הסכום שמעבר לעיכוב הביצוע המבוקש, באמצעות העברה לחשבון בא כוח המשיב. המבקשת חוזרת על האמור בבקשתה ומדגישה כי טובים סיכויי הערעור להתקבל. בקשר לכך נטען, כי הסכום העיקרי שנפסק בפסק הדין קמא הינו בגין שעות נוספות, לגביו קיימת מחלוקת ממשית בין הצדדים. כן נטען כי אין מדובר בעניין עובדתי כטענת המשיב, אלא בהערכה וניתוח משפטי של מסגרת העסקתו והתייחסות לכלל הנתונים הרלוונטיים. עוד נטען כי שגה בית הדין בכך שפסק לטובת המשיב תשלום שכר עבור תקופה בה הוא לא עבד בפועל, פיצוי בגין ימי חופשה בתקופה זו ואף הסדר התשלום לפנסיה. אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיב לא טען בתצהירו שיש לו נכסים כלשהם או רכוש ממנו תוכל המבקשת להיפרע אם יתקבל הערעור. עוד נטען כי הסכום שנפסק המגיע למשיב הינו גבוה, באופן שיקשה עליו להחזירו, אם יידרש לכך. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין. דיון והכרעה: 12. נקודת המוצא לדיוננו היא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה שביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל [ראו: ע"א 9777/08 מריסאת - מריסאת, (מיום 8.2.09)]. עוד נפסק כי "בין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצדקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהיפך" [ראו: עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, (מיום 11.4.06)]. ודוק, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו, והחריג העיקרי לכך הוא חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור [ראו: ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 189 (1999)]. 13. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו. באשר לסיכויי הערעור - על אף הנטען על ידי המבקשת, חלק ניכר מערעורה, ולמצער זה המתייחס לגמול עבודה בשעות נוספות ופיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, סב בסופו של דבר על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. כך בקשר לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, קבע בית הדין כי המבקשת הודתה במתכונת ההעסקה כנטען על ידי המשיב, אך לא הציגה כל תחשיב מטעמה לסתור את תחשיבי המשיב, בית הדין אף קבע על יסוד הראיות שהובאו בפניו כי המבקשת פיצלה שלא כדין את שכר היסוד של המשיב לשכר ולגמול שעות נוספות גלובאליות כביכול. בית הדין הגיע למסקנותיו על יסוד התשתית העובדתית שנפרשה בפניו, תוך שנקבעו ממצאי מהימנות, ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. באשר לסברת המבקשת כי התמורה שקיבל המשיב במועדים בהם שולם לו שכר למרות שלא עבד בהם, באה על חשבון שעות נוספות, הרי שסברה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וההלכה הפסוקה. גם הקביעה כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה המוקדמת מושתתת על התרשמותו של בית הדין האזורי מן הראיות שהובאו בפניו וקביעותיו העובדתיות, שהובילו למסקנה כי המבקשת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת כי המשיב ביצע מעשי גניבה. הנה כי כן, לא ניתן לומר בשלב מוקדם זה כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד, גם אם אינם משוללי יסוד לחלוטין. בהיבט של מאזן הנוחות - המבקשת חזרה בה מטענתה כי אין למשיב כתובת בארץ. כמו כן התברר מתצהיר המשיב, שלא הוכחש כי הוא עובד לפרנסתו במקום עבודה קבוע מזה כמעט שלוש שנים ומשתכר בממוצע כ- 8,400 ₪ ברוטו לחודש. בנסיבות אלו והגם שמדובר בסכום לא מבוטל, לא ניתן לומר כי המבקשת עמדה בנטל להראות כי לא יהיה באפשרותה להיפרע מהמשיב סכומים אם יתקבל ערעורה. על כך יש להוסיף כי מדובר בזכויות מכח חוקי המגן שעל פי קביעת בית הדין האזורי, המשיב היה זכאי לקבלן לפני כמעט שלוש שנים, כך שאין מקום לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. 14. אי לכך, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים המונחים על הכף כמבואר לעיל - נחה דעתי כי אין זה המקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי כמבוקש על ידי המבקשת. 17. סוף דבר - אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך כולל של 2,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהמצאת החלטה זו לידיה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. פיטורים