האם מותר לעשות ריצוף בחצר לצורך חניה ? ערר על החלטת הועדה המקומית שמעונים לאשר בקשה להיתר לריצוף חצר אחורית בבית קיים + הריסת קיר גדר+ שער. רקע מבקשי ההיתר הינם בעלי הזכויות במגרש 71 ביישוב מעגלים. על היישוב חלה תוכנית 1/216/03/07 (להלן: "תוכנית 216"). תוכנית זו מגדירה שני סוגי דרכים: אחד - דרך רגילה הצבועה באדום או בחום (להלן: "כביש") והשני- שביל להולכי רגל הצבוע בירוק ומשני צידיו אדום (להלן: "שביל"). מגרש 71 גובל עם שתי דרכים: כביש גישה מעגלי למגרשים המצויים לאורכו, ושביל להולכי רגל המתחבר לכביש המעגלי והגובל עם צידו של המגרש. במילים אחרות, מגרש 71 הינו מגרש פינתי כאשר פאה אחת גובלת עם הכביש והאחרת עם שביל. השביל להולכי רגל לאורך פאת מגרש 71 מוליך לעוד שני מגרשים, מגרש 70 ומגרש 72 ומצדו האחר של השביל מצוי מגרש 69. למגרשים 70 ו 72 אין גישה לכביש, הכניסה והיציאה מתבצעות דרך השביל המתחבר אל הכביש. אף כי השביל מוגדר בתוכנית כשביל להולכי רגל, לאור היותו דרך הגישה היחידה ברכב למגרשים 70 ו- 72 הוא נסלל כרחוב הולנדי ומשמש למעבר כלי רכב. מבקשי ההיתר הגישו בקשה להיתר. במסגרתה נתבקש ריצוף החצר האחורית בבית הקיים, בנייה והריסה של גדר וכן שער. וזאת, בפינה האחורית של המגרש בקטע הגובל עם השביל. אף כי הבקשה להיתר אינה מציינת זאת בתיאור הבקשה, ברור כי מדובר בבקשה לחניה, היות ואין כל הצדקה תכנונית אחרת לשער המבוקש ולפתיחת הגדר, אלא לשם כניסה לחניה בחלק זה של המגרש. יתרה מזו, המשיבים 2, מבקשי ההיתר, מציינים, כי הם חונים במקום המבוקש מזה שנים רבות. לבקשה להיתר זו הוגשה התנגדות בעלי הזכויות במגרש 72, העוררים בערר שבפנינו. לטענתם של העוררים, המקום הטבעי לחנית מבקשי ההיתר הינו בקו הבניין הקדמי בסמוך לכביש, ולא במקום המבוקש בבקשה להיתר, כאשר הגישה אליו סמוכה לחצר ביתם ונעשית דרך שביל המיועד בכלל להולכי רגל. הועדה המקומית דנה בבקשה להיתר, כאשר מטרת הדיון הוגדרה כ"היתר לחניה", והחליטה לאשרה. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. במסגרת הערר טוענים העוררים, כי אישור החניה בחלק האחורי של המגרש כפי שמבוקש בהיתר, אינו תואם לתוכנית החלה במקרקעין ומהווה מפגע בטיחותי. במסגרת הערר אף צרפו העוררים חלק מתוכנית פיתוח ממנה עולה, כי החניה המתוכננת במגרש מבקשי ההיתר הינה בצמוד לכביש ולא במקום המבוקש. מבקשי ההיתר הגישו כתב תשובה מפורט. במסגרת כתב התשובה העלו טענות מקדמיות, לעניין הסמכות וכן כי הערר הוגש באיחור ומבלי שהוגשה בקשה לאורכה. לגופם של דברים, טוענים המשיבים 2, כי הם השתמשו במקום כחניה במשך 15 שנה. ורק בגלל סכסוך שכנים נבדק הנושא ונתברר, כך לדברי העוררים: כי "החניה נבנתה ללא היתר". לטענת המשיבים 2, החניה המבוקשת תואמת את התוכנית ואין כל איסור לבצע חניה במיקום זה של המגרש. עוד טוענים מבקשי ההיתר, כי החניה אינה גורמת כל סיכון בטיחותי, וראיה לכך הם חונים במקום מזה 15 שנה. העוררים טוענים כי יש מגרשים נוספים הגובלים בשבילים להולכי רגל בהם בוצעו פתרונות חניה דומים. גופם של דברים אנו סבורים, כי לגופם של דברים, יש ממש בטענות העוררים וכי לא היה מקום לאשר את החניה במיקום המבוקש, ונבאר: אין עוררין, כי המסמך התכנוני הרלוונטי הינו התוכנית החלה על המקרקעין, ועלינו לבחון את הבקשה להיתר לאור התוכנית. עיון בתוכנית מגלה, כאמור, כי זו מחלקת את הדרכים בתחום התוכנית לדרכים ממש, וכן לשבילים להולכי רגל. לטעמנו, יש ליתן למונח "שביל הולכי רגל" את המשמעות הטבעית שלו, קרי לשימושם של הולכי הרגל. לאור התכנון של השכונה, הפרשנות סובלת גם פרשנות מרחיבה של מעבר כלי רכב בשבילים אלו לצורך גישה לחניות למגרשים חסרי גישה, אך גם פרשנות זו הינה פרשנות מרחיבה עד הקצה ממש של "שביל להולכי רגל" לאור האמור לעיל ברור, כי יש לצמצם למינימום הכרחי את המעבר לכלי הרכב בשבילים המיועדים להולכי רגל ולשמרם במטרתם על פי התוכנית. יתרה מזו, הרעיון התכנוני העולה מהתוכנית הינו ברור: תנועת כלי הרכב לרבות גישה למגרשים, תתבצע אך ורק מהכבישים ומהדרכים הראשיות, ורק באילוץ ובמקרה של אין ברירה, תותר כניסת כלי רכב מהכביש הראשי דרך שבילי הולכי הרגל לצורך חניה במגרשים שאינם גובלים בכביש הראשי. במקרה שלפנינו, במגרש מבקשי ההיתר חזית גדולה כלפי הכביש הראשי, כך שלא רק שאין כל מניעה תכנונית לכניסה למגרש בדרך המלך שמתווה התוכנית, כלומר, דרך הכביש הראשי, אלא שזהו הפתרון התכנוני הרצוי והנכון. לפיכך, הקמת חניה בחזית לכביש הראשי תואמת את האמור בתוכנית, את רוח התוכנית ואף נכונה תכנונית. לעומת זאת, מיקום החניה במקום המוצע נוגד את האמור בתוכנית, או למצער את רוחה, בכך שהוא מעמיס על "שביל להולכי רגל" תנועה נוספת של כלי רכב. יתרה מזו, פתרון זה מנוגד לאמור בתוכנית, בהיותו מהווה כניסה לחניה דרך שביל המיועד בתוכנית להולכי רגל ולא אמור לשמש כלל לכלי רכב. כאמור, יש מקום למתוח את הפרשנות ולאפשר שימוש בשביל הולכי הרגל כגישה למגרשים ללא חזית לכביש או לדרך, אך אין מקום לעשות כן עבור מגרשים שיש להם גישה נוחה לכביש. לפיכך, לטעמנו, התוכנית מחייבת, כי במגרשים אשר להם יש גישה נוחה לכביש הראשי, החניה תהיה מהכביש הראשי ולא משביל הולכי הרגל. מעבר לעובדה כי אלו הן הוראות התוכנית, הרי גם ראייה תכנונית נכונה מובילה למסקנה דומה. בעוד שיציאה וכניסה מהחניה מהדרך הראשית אינה מהווה בעיה בטיחותית כל שהיא, אכן עלולה להיווצר בעיה בטיחותית במעבר לחניה דרך שביל הולכי הרגל, וזאת הן בנסיעה בשביל הולכי הרגל והן בתמרון הכניסה והיציאה לחניה בשטח הצר של שביל הולכי הרגל. לעניין זה טענו המשיבים 2 כי העוררים לא הראו כל חוות דעת בעניין ואילו הם הגישו חוות דעת התומכת בעמדתם כי אין כל בעיה בטיחותית. וועדת הערר אינה רק גוף מעין שיפוטי, אלא גם מוסד תכנון. כמוסד תכנון רשאית וועדת הערר לבחון נושאים תכנוניים וזאת אף אם הצדדים לא התייחסו אליהם או לא הוכיחו אותם. לפיכך, ערכה וועדת הערר בדיקה עצמאית של נושא הבטיחות והגיעה למסקנה, כי תמרון היציאה והכניסה לחניה אכן יוצר בעיה בטיחותית, וודאי ביחס לחלופה האחרת. בנסיבות אלו, כאשר הוראות התוכנית, או למצער רוחה של התוכנית, מובילות לתוצאה שיש לקבוע את החניה בחזית לכביש, וכאשר גם ההיגיון התכנוני מוביל לתוצאה דומה, וכאשר גם מבחינה בטיחותית מדובר בחלופה עדיפה, לא היה מקום לאשר כניסה לחניה דרך שביל הולכי הרגל. מבקשי ההיתר טענו, כי לא ניתן להיכנס לחניה מחזית הבניין עקב הפרשי גבהים. איננו מקבלים טענה זו. תוכנית הפיתוח שהוצגה על ידי העוררים, מגלה דווקא, כי בתוכנית זו תוכננה החניה בחזית הבניין עם גישה מהכביש הראשי ואין כל בעיה לממש תוכנית פיתוח זו. דווקא הבקשה להיתר מנוגדת למתוכנן בתוכנית הפיתוח. נציין, כי אכן תוכנית הפיתוח אינה תוכנית סטאטוטורית אשר מחייבת את מוסדות התכנון, אך יש בה בודאי כדי ללמד על הרעיון התכנוני וכן על היתכנות החניות במיקומים השונים. בסיומם של דברים בפרק זה נתייחס לטענת העוררים, כי הבקשה שלהם תואמת תוכנית, ולכן יש לאשרה לאור ההלכות בעניין בקשה תואמת תוכנית. איננו מקבלים טענה זו. כאמור, לטעמנו, הוראות התוכנית דווקא מובילות למסקנה כי מיקום החניה הינו בחזית הדרך ואין מקום ליתן מעבר כלי רכב נוספים בשביל הולכי הרגל. אפליה: מבקשי ההיתר טענו, כי היה ולא תאושר להם הכניסה משביל הולכי הרגל, תהיה בכך אפליה כלפי כאלו שאושרה להם כניסה דומה. לעומת זאת, העוררים טענו, כי לכלל המגרשים אשר יש להם חזית לכביש הראשי נכנסים למגרש דרך כביש זה ולא דרך שביל הולכי הרגל. הנטל להוכחת טענת האפליה הוא על אלו המעלים טענה זו ובמקרה שלפנינו המשיבים 2. כאשר מבקשי ההיתר מבקשים להסתמך על טענת האפליה, עליהם להביא תשריט או מפה של הבתים ביישוב הרלוונטי, תוך ציון אלו בתים להם יש חזית לכביש ראשי וקיבלו היתר לכניסה לחניה משביל הולכי הרגל. תשריט או מפה שכזו לא הוגשו לוועדת הערר. כל אשר הוגש לוועדת הערר הינם תמונות המראות, לכאורה, בתים בהם יש כניסה משביל להולכי רגל. אולם מתמונות אלו לא ניתן ללמוד האם לבתים אלו יש גם חזית לכביש הראשי, האם קיימים טעמים מיוחדים בבתים אלו והאם אכן הכניסה הינה בהיתר ומדרך המיועדת בתוכנית לשביל להולכי רגל. אשר על כן, איננו יכולים לקבל את טענת האפליה. יתרה מזו, אף אם ניתנו התרים לכניסה למגרשים הגובלים בכביש דרך השבילים להולכי הרגל, עדיין אנו סבורים כי מדובר בהיתרים שגויים, ואין מקום להנציח את הטעות שנעשתה. נבהיר, כי איננו מסתמכים גם על תמונות מטעם העוררים, היות וגם הם אינם ניתנות לאימות או לבדיקה. בכל מקרה, כפי שציינו לעיל, התוצאה התכנונית הראויה הינה כי מגרשים הגובלים בחזית עם דרכים, הכניסה אליהם תהיה מהדרך ולא משביל הולכי רגל, ודברים אלה נכונים גם במקרה שבפנינו. סיכום לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערר וקובעים כי לא תותר כניסה למגרש מבקשי ההיתר משביל הולכי הרגל. אין כל מניעה לבצע את פיתוח החצר שנתבקש בהיתר, אולם זאת ללא פתח בגדר וללא כניסה למגרש מהשביל להולכי הרגל. חצרשאלות משפטיותריצוףחניה