נאשם חולה נפש שמתעקש להמשיך לנהל משפט פלילי כנגדו

נאשם חולה נפש שמתעקש להמשיך לנהל משפט פלילי כנגדו תפקידו של הסניגור בהליכים מכוח סעיף 170 לחסד"פ: באיזו מידה על בית המשפט לכבד את רצונו של נאשם שמתעקש על אי הפסקת ההליכים המשפטיים כנגדו, חרף חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי בדבר מחלתו הנפשית של אותו נאשם, אי יכולתו של הנאשם לעקוב אחר הליכים משפטיים, אי יכולתו לעקוב בין טוב לרע ופגם מהותי אצל אותו נאשם. שאלה זו כרוכה בעיני גם לשאלת תפקידו של הסניגור בתהליך מכוח חוק טיפול בחולי נפש ביחד עם סעיף 170 לחסד"פ. ראשית אזכיר את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כך: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור." יש שני אלמנטים הרלוונטים לענייננו בהסדר הקבוע בסעיף 170 לחסד"פ: א. הסעיף מעניק את שיקול הדעת אם לבקש את בירור האשמה, אם לאו, לסניגור ולא לנאשם. מדובר בניסוח יוצא דופן בחוק שעוסק בסדרי דין, וביניהם, הסדרים רבים שנועדו להגן על זכויותיו של נאשם. הרציונל להבדל זה ברור על פניו, שכן זה סעיף העוסק בזכויותיו של נאשם שנקבע על ידי פסיכיאטר מחוזי (במקרה של חוק טיפול בחולי נפש) כי "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות" (סעיף 6(א)(1) לחוק טיפול בחולי נפש). כך, בסיטואציה שנוצרת, אין עוד אפשרות לסמוך על שיקול דעתו של הנאשם בבחינת טובתו שלו, ובשל כך העביר המחוקק את ההכרעה באופן מפורש לידי סניגורו. ב. המחוקק יצר מעין הסדר מיטיב עם הנאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין. כך, אם יבחר הסניגור להמשיך את ההליכים, ניתן רק לזכות את הנאשם, אך לא להרשיע אותו. לכאורה, אין לנאשם מה להפסיד מהמשך ההליכים - לכל היותר ישוב בית המשפט ויפסיק את ההליכים נגדו. בע"פ 127/87 מצרי נ' מדינת ישראל (21.7.1987) ובעקבותיו לאחרונה ת"פ (מחוזי חיפה) מדינת ישראל נ' אשקר (9.1.2012) קבעו בתי המשפט כי על הסניגור "להפעיל" את מנגנון המשך ההליכים - כאשר הוא מאמין כי ביכולתו להוביל לזיכויו המוחלט של הנאשם על אף שהוא אינו מסוגל לקחת חלק בתהליך (פסקה ו' בעניין אשקר): “בהתאם להלכת מצרי ברור כי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי נועד למקרה היחיד בו הסניגור סבור כי יוכל להוכיח שהנאשם חף מכל אשמה וכי התוצאה תהיה זיכויו המלא. בכל מקרה אחר, לרבות מקרה שבו בירור האשמה מוביל למסקנה כי הנאשם אשם בעבירה הפחותה בחומרתה, מחוייב בית המשפט להפסיק את הדיון ולהורות על הפסקת ההליכים”.משפט פליליהתחום הנפשירפואהחולי נפשנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין