הפסקת מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות בית המשפט העליון פסק בהרחבה בעניין זיסר: "הפסקת מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות קשורה אפוא קשר אמיץ לדיני ההחלה של עקרון מעשה-בית-דין, ועל רקע קשר זה נבחן את היקף הפריסה של הוראותיו. בדרך-כלל דחיית תובענה לגופה מהווה מחסום בפני הגשת תובענה חדשה באותה עילה משום עקרון מעשה-בית-דין... עיכוב מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 15 עניינו מצב שבו פסק-הדין שניתן אינו מקים מעשה-בית-דין... במקורו הוחל סעיף 15 על מצבים שבהם התביעה הראשונה נדחתה מטעמים טכניים שונים, ולא נתקיים כל דיון לגופה. כזו הייתה התייחסות המחוקק לעניין זה בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (ה"ח תשי"ז, בעמ' 285): "סעיף 16 [כמספרו בהצעת החוק] מוסיף הוראה חדשה, לפיה אם נדחתה תביעה ללא דיון בגופו של ענין אלא על סמך טענות פרלימינריות כגון חוסר סמכות וכדו', לא יובא במנין תקופת ההתיישנות אותו פרק זמן שבין הגשת התביעה ודחייתה כדי לא לקפח את בעל הדין שהפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה". למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב-תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א), או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא, על-פי סעיף 15, כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במניין תקופת ההתיישנות... ברע"א 68/89 הנ"ל [14], שם, הרחיב בית-המשפט את משמעות הדיבור "תובענה שנדחתה" בסעיף 15 כדי לכלול בו מקרים שבהם מגיעה תובענה לקצה מכוח החלטת בית-המשפט גם אם לא נדחתה, כגון כאשר התובענה הופסקה". התיישנות