איך לקוח יכול להשתחרר מהחוזה לפני סיומו ? דיני החוזים הכלליים כוללים מספר דוקטרינות העשויות לעמוד לזכותו של לקוח כאשר הוא מעוניין להשתחרר מחוזה לתקופה קצובה, והספק מסרב לאפשר לו לעשות כן. להלן אתייחס למרכזיות שבדוקטרינות הללו, וזאת מבלי לנסות למצות את הדיון, ומבלי להביע עמדה בשאלה אם יש לדוקטרינות שיוצגו תחולה בנסיבות המקרה בהן עסקינן (וזאת מאחר ולא נטענו כלל, ולמצער לא נטענו כראוי, במסגרת הבקשה שלפני). א. תנייה הנוגדת את תקנת הציבור - תנייה הקושרת את הלקוח לתקופת זמן ארוכה עלולה להיות תנייה הנוגדת את תקנת הציבור, וזאת במיוחד אם יש לתנייה זו השפעה על התחרות הקיימת בשוק. כך, למשל, אם מדובר בספק מונופוליסטי או בספק בעל מעמד דומיננטי בשוק, המבקש לשמר את כוח השוק שלו באמצעות הצעת חוזי התקשרות לטווח ארוך בלבד (השוו U.S. v. United Shoe Machinery Corp. 110 F. Supp. 295 (D. Mass. 1953), aff'd per curiam 347 U.S. 521 (1954) בו נקבע כי יצרן דומיננטי של מכונות לייצור נעליים הבוחר באסטרטגיה של השכרת המכונות בלבד, ומסרב למכור אותן ללקוחותיו, היא אסטרטגיה המהווה מונופוליזציה פסולה של השוק. כן השוו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים - כרך ג' (תשס"ד) 546, 700 - 702 (להלן: "פרידמן וכהן - תוכן החוזה")). על מנת לבסס דוקטרינה זו, נדרש הטוען להצביע על אינטרס חברתי המצדיק את הגבלת משך ההתקשרות (כאמור, לעיתים קרובות יהיה האינטרס האמור חופש התחרות, ואולם במקרים מסוימים יכולה ההגבלה לנבוע מהגנה על זכויות היסוד של המתחייב. השוו פרידמן וכהן - תוכן החוזה, בעמ' 563 - 569). ב. פיצוי מוסכם מוסווה - סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 קובע את ההסדר הבא ביחס לפיצויים מוסכמים: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לכאורה, אין להסדר זה תחולה, כאשר עסקינן בתביעה לאכיפת התשלום החוזי. ואולם, בנסיבות מתאימות, נראה שניתן לטעון כי הדרך בה נקבעה זכות התשלום מלמדת כי עניין לנו בפיצוי מוסכם מוסווה, שכל תכליתו שלילת כוח ההתערבות של בית המשפט. כך, למשל, הסדר לפיו ראובן נדרש לבחור בין תשלום סכום של 100 עד ליום 1.1 לבין תשלום סכום של 175 עד ליום 1.2 הוא לכאורה "חוזה חליפין" (להגדרת המונח ראו ע"א 133/89 החברה לפיתוח חוף התכלת (תל-אביב-הרצליה) בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה, פ"ד מז(5) 689, 697-700 (1993)), ואולם, הלכה למעשה, התשלום בסך 75 הוא פיצויי מוסכם בגין איחור של עד לחודש (וככזה, כנראה, פיצוי מוסכם מופרז. השוו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים - כרך ד' (תשע"א) 687-690 (להלן: "פרידמן וכהן - תרופות")). להשלמת התמונה אציין כי הטענה לפיה הוראה בהסכם המחייבת לקוח בתשלום מלוא התמורה החוזית עד לתום תקופת ההתקשרות המינימאלית מהווה פיצוי מוסכם מוסווה הועלתה על ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בת"א (חוזים אחידים) 9005/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' שח"ל טלרפואה בע"מ,. באותו מקרה סבר בית הדין לחוזים אחידים כי אין צורך להכריע בטענה זו, מאחר שסבר כי אינה דרושה לצורך הכרעה בשאלה אם תנייה מסוג זה מהווה תנייה מקפחת בחוזה אחיד (ראו החלטה מיום 26.6.2006, שניתנה על ידי הרכב בראשות השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור, בו הייתי חבר יחד עם מר רוברט צנטלר. להלן: "החלטת הביניים בעניין שח"ל"). ג. זכות הנפגע לתשלום החוזי טרם השתכללה - הנחת היסוד של נפגע מהפרת חוזה, בבואו לתבוע את התשלום החוזי שהובטח לו, היא כי הוא עמד בביצוע התחייבותו, ועל כן זכאי לתמורה החוזית המובטחת. ואולם, לעיתים, על מנת לבצע את התחייבויותיו, ולזכות בתשלום החוזי המובטח, נדרש הנפגע לשיתוף פעולה מצד המפר. במקרים אלו אין הנפגע יכול לתבוע את תשלום התמורה החוזית (להבדיל מתביעת פיצויים) כל עוד לא ביצע את חלקו. פסק דין הממחיש מגבלה זו הוא ע"א 638/70 איחוד בתי הספר טכניקום נ' אדלר, פ"ד כה(2) 679 (1971) (להלן: "עניין טכניקום"). בעניין זה, אשר נידון על פי הדין שחל לפני חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), דובר באב שרשם את בנו לבית הספר של המערערת, והפקיד 11 צ'קים לתשלום שכר הלימוד. 48 שעות לאחר ההרשמה הודיע האב למנהל בית הספר כי הוא מעוניין בביטול ההרשמה, אולם המנהל סירב להסכים לביטול העסקה, והפקיד את הצ'קים לגביה. הנשיא שמעון אגרנט דחה את התביעה לגביית הצ'קים, מהטעם שבית הספר היה זקוק לשיתוף פעולה מצד התלמיד על מנת לבצע את חלקו בעסקה. מאחר שלא זכה לשיתוף פעולה זה, לא יכול היה בית הספר להעניק את התמורה החוזית המובטחת, ועל כן לא מילא בית הספר את המוטל עליו על מנת לזכות בתשלום החוזי. ודוק, במצב דברים זה זכאי בית הספר לפיצויים בלבד, ולא לאכיפה של התשלום החוזי (ראו גם פרידמן וכהן - תרופות, בעמ' 151-158). ד. אכיפת התשלום החוזי תהיה בלתי צודקת - סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), קובע כי בית המשפט רשאי לשלול את זכות הנפגע לאכיפת חוזה אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". ניתן לטעון כי במקרים בהם אין לנפגע מהפרת החוזה אינטרס לגיטימי לעמוד על אכיפת החוזה, דהיינו לדרוש את המשך ביצועו בניגוד לרצון המפר, הרי שאכיפת ההסכם היא בלתי צודקת (לדיון מקיף בסוגיה של אכיפת חיוב כספי ראו נילי כהן "זכות ותרופה באכיפת חיוב כספי" הפרקליט מח (תשס"ה - תשס"ו) 355). פסק הדין המנחה בדין האנגלו-אמריקאי בסוגיה זו הוא פסק דינו המפורסם של בית הלורדים (כתוארו אז) בעניין White & Carter (Councils) Ltd v. McGregor [1962] AC 413, אשר עובדותיו אינן כה שונות מהמקרה בו עסקינן. באותו מקרה התקשר בעל מוסך עם התובעת בחוזה לפרסום עסקו על גבי פחי אשפה במשך שלוש שנים. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם הודיע בעל המוסך כי הוא אינו מעוניין בפרסום. למרות זאת, תלתה התובעת את מודעות הפרסום במשך שלוש שנים על פחי אשפה כפי שנקבע בהסכם, ובתום הביצוע דרשה את השכר המוסכם. ברוב דעות (שלושה כנגד שניים) נקבע כי היא זכאית לשכר המוסכם (וזאת בנסיבות בהן יכלה לבצע את החוזה באופן חד צדדי. השוו לניתוח בעניין טכניקום, עמוד 691). עם זאת, הלורד Reid, שהיה אחד משופטי הרוב, סייג את פסק דינו בכך שלנתבעת היה אינטרס לגיטימי בביצוע החד צדדי של ההסכם, באומרו כי " [I]f it can be shown that a person has no legitimate interest, financial or otherwise, in performing the contract rather than claiming damages, he ought not to be allowed to saddle the other party with an additional burden with no benefit to himself". סייג זה נחשב עד היום לחלק מההלכה בעניין זה (לדיון בפסק הדין ראו עניין טכניקום, בעמ' 690-694; ; פרידמן וכהן, דיני חוזים - תרופות, בעמ' 158-161; G.H. Treitel, The Law of Contract (13th ed., by Edwin Peel, 2011) 1095-1099). אעיר בהקשר זה כי בשים לב למעמדה של חובת תום הלב בדיני החוזים הישראליים, ולהוראת סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) יש להניח כי הדין הישראלי יקבל את הסייג המצומצם שקבע הלורד Reid, ואף אין לשלול את האפשרות שתועדף דווקא דעת המיעוט, או שיקבעו סייגים רחבים יותר לעמדת הרוב. ה. עמידת הנתבעת על המשך ביצוע החוזה עולה לכדי חוסר תום לב בקיום חוזה - כידוע סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייב מתקשר חוזי בחובה לפעול בתום לב "בקיום של חיוב הנובע מחוזה" וב- "שימוש בזכות הנובעת מחוזה". הוראה זו יכולה לשמש מכשיר לריכוך תוקפה של "תקופת התקשרות מינימאלית", במיוחד באותם מצבים בהם אירועים מאוחרים לכריתת החוזה מצדיקים שחרור המתקשר מהתחייבותו. כך, למשל, אם נסגר עסקו של הלקוח (אף מבלי שהגיע לחדלות פירעון), הרי שניתן לטעון שעמידת הספק על המשך ביצוע החוזה היא התנהלות בחוסר תום לב, וזאת גם אם בחוזה לא נקבעו הוראות לעניין זה. במילים אחרות, חובת תום הלב בקיום חוזה יכולה לשמש כאמצעי למנוע שימוש שרירותי, שאינו מתחשב באופן ראוי בנסיבות שהתרחשו לאחר כריתת החוזה, בתנייה הקובעת תקופת התקשרות מינימאלית. 5 הדוקטרינות שצוינו לעיל (ואולי גם דוקטרינות נוספות) עשויות להקנות בידי בית המשפט כלים מעשיים להתמודד עם תוצאות בלתי רצויות של תנייה הקובעת תקופת התקשרות מינימאלית (כגון, כשהיא מאיימת לפגוע בתחרות בשוק, או כשהיא מסווה לפיצוי בלתי הוגן, או כשהיא מנוצלת בשרירות לב). חוזהשאלות משפטיותלקוחות