האם יש הבדל בין התיישנות על חברה לבין אדם פרטי ?

האם יש הבדל בין התיישנות על חברה לבין אדם פרטי ? בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר (9.4.1997) (להלן: "עניין מרכז הארגזים") נידונה בפני בית המשפט העליון השאלה כיצד יש למנות את תקופת ההתיישנות בתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות. כאמור, סעיף 374 עוסק בעילת תביעה של החברה. החברה היא "התובע", לעניין סעיפים 8-6 לחוק ההתיישנות, והשאלה המתבקשת היא מתי נודע לחברה על העובדות המהוות את עילת התביעה. ככלל, נהוג לראות בידיעת האורגנים של החברה כידיעת החברה עצמה, בהיותם "האני האחר" (ה-Alter Ego) שלה. בהתאם, תקופת ההתיישנות של עילת תביעה של החברה נמנית מן היום בו נודעו העובדות המהוות את עילת התביעה לאורגני החברה. ואולם, כאשר מדובר בתביעה המוגשת נגד נושאי משרה שעוולו כלפי החברה קיים קושי לראות בידיעתם כידיעתה של החברה. מטבע הדברים נושאי משרה אלו, השרויים ב"בעיית נציג" מול החברה, לא יפעלו למיצוי עילות התביעה העומדות לה כלפיהם עצמם, במהלך תקופת התיישנותן של עילות אלו או בכלל. על כן, בעניין מרכז הארגזים קבע כב' השופט צ' א' טל (בדעת רוב) להלכה כי המועד המוקדם ביותר שממנו תחל להיספר לתקופת ההתיישנות בתביעה לפי סעיף 374 הנו המועד בו ניתן צו הפירוק לחברה, שכן לא ניתן לומר כי נודע או יכול היה להיוודע לחברה אודות העובדות המהוות את עילת התביעה קודם לכן. בע"א 4845/04 קליין נ' בלס (14.12.06)(להלן: "עניין קליין") הוסברה קביעה זו בכך שבהקשר של תביעות כלפי נושאי משרה לפי סעיף 374 לפקודת החברות, קיימת "חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ'בעיית הנציג'". ובמילים אחרות, המשיך בית המשפט העליון בעניין קליין והסביר, כי מאחר ולא ניתן להגיש תביעה נגזרת בשמה של חברה המצויה בהליכי חדלות פירעון, " לעיתים ניתן יהיה לשלב הליך לפי סעיף 374 לפקודה עם עיכוב מירוץ ההתיישנות, לשם יצירת כלי יעיל להתמודד עם בעיית הנציג" (וראו גם: רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני (2.9.2009) (להלן: "עניין רייך")). יחד עם זאת, לצד כל האמור לעיל בעניין מרכז הארגזים נקבע גם חריג, לפיו עשויה להיספר תקופת התיישנותה של תביעה לפי סעיף 374 לפקודה החל ממועד מוקדם למועד מינוי המפרק לחברה, כדלקמן (ההדגשה שלי - ח' כ'): "כאמור, 'ידיעת' המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות [לצורך תביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות - ח' כ']. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן - אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ... בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה". לפיכך, מקום בו היה קיים "גורם רלוונטי אחר", אשר ידע או יכול היה לדעת בשקידה ראויה על עילת התביעה של החברה לפני מתן צו הפירוק, הרי שספירת תקופת ההתיישנות תחל מן המועד בו קיים גורם רלוונטי שכזה. מיהו, אם כן, גורם רלוונטי אחר, לצורך תחולת החריג שנקבע בהלכת מרכז הארגזים? והאם קיים גורם כזה בענייננו? בעניין קליין התייחס בית המשפט העליון לגורם רלוונטי אחר בתור "גורם המעוניין לעמוד על משמר זכויות החברה ולהגן על נכסיה מפני נושאי המשרה שבה" (שם, בפסקה 7; וראו: רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני (2.9.2009), בפסקה 8). הגדרה זו עולה בקנה אחד עם הדוגמא שהובאה לגורם רלוונטי אחר כבר בעניין מרכז הארגזים - "מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל" - ולפיכך, מניין תקופת ההתיישנות של עילת התביעה של החברה יחל עובר למינוי המפרק מקום בו ניתן למצוא "מנהלים תמימים", שאינם מזוהים עם נושאי המשרה שנתבעו ואינם מנועים מלהגיש את התביעה בשם החברה (ראו: עניין ICC, בפסקה 21). הגדרה זו עולה בקנה אחד עם ההנמקה לשימוש בסעיף 8 במקרה של תביעה לפי סעיף 374, כפתרון לבעיית הנציג במסגרת ניהול החברה והשמירה על טובתה.שאלות משפטיותהתיישנות