פיצויים ליזם בעקבות כישלון שותפות עסקית התקשרות עסקית שכשלה הניבה דרישה לתשלום פיצויים בסך 2.5 מיליון ₪, בגין מחצית זכויות בעסקי סניף SUBWAY ברח' בוגרשוב בתל- אביב, וזכויות בחברה נוספת, פגיעה בשם הטוב סבל ועגמת נפש. תמצית התביעה התובע הוא, לדבריו, יזם במקצועו ואיש עסקים. הנתבעים הם בני זוג ובעלי מניות בחברת ברקו סנדוויץ בע"מ, שהפעילה בזיכיון סניף של חברת SUBWAY העולמית ברח' בוגרשוב בתל-אביב (להלן: "ברקו" ו"סאבווי"). התובע בעל מניות בחברת נסטוואליו בע"מ (להלן: "נסטוואליו"). התובע אינו בעל מניות בברקו אם כי, לטענתו, הנתבע מחזיק בנאמנות במניות ברקו גם עבורו. התביעה הוגשה נגד בני הזוג בלבד ללא צירופה של חברת ברקו כנתבעת. השותפות העסקית בין הצדדים החלה כאשר התובע הקים את נסטוואליו, תחילה תחת שם אחר, שהיתה אמורה להפעיל אתר אינטרנט לבדיקת נכסים שונים. לדברי התובע, סוכם כי הנתבעים ישתלבו כשותפים בנסטוואליו וישקיעו בה כספים. לצדדים טענות שונות ומשונות בנוגע להתנהלות העסקית בחברת נסטוואליו, להן הקדישו פרק בתצהירים ובסיכומיהם, ואדרש אליהן בהמשך. עיקר התביעה נסבה סביב התקשרותם העסקית של התובע והנתבע 1 בהסכם הזיכיון עם חברת סאבווי, והפעילות העסקית המשותפת בסניף שנוהל על ידי חברת ברקו. הפעילות בסניף סאבווי גרסת התובע התובע טוען, כי שכנע את הנתבע לפנות לחברת סאבווי העולמית בבקשה לקבלת הזיכיון להפעלת סניף בישראל. הכוונה היתה שהתובע ישמש כמנהל הסניף וצוות העובדים בו, ואילו הנתבע ישתלב כשותף בשיעור של 50% בעסק וישקיע את כל ההשקעות הראשוניות הדרושות. התובע העיד כי "התרוצץ" ממקום למקום ומרשות לרשות, על מנת לקבל את מסמכים הרישוי להפעלת הסניף, כאשר בחלק מהזמנים הללו שהו הנתבעים בירח דבש בחו"ל. תימוכין לגרסת התובע לגבי פעולות ההכנה שבוצעו על ידו ניתן למצוא בעדותו של המתווך משה רוזן, שהעיד כי התובע פנה אליו לאיתור נכס בתל אביב, למטרת הפעלת הסניף, וכי במהלך תקופת החיפושים בין עשרות הנכסים שנבחנו, לא נפגש עם הנתבע. האחרון הוצג בפניו לראשונה בעת שנפגשו הצדדים עם בעל הנכס לצורך חתימת הסכם השכירות (סעיפים 7 ואילך לתצהירו של מר רוזן). הסניף הוקם והנתבע נשא בכל העלויות הכספיות הקשורות להקמת הסניף. בהסכם הזיכיון שנחתם עם סאבווי העולמית בתאריך 15.12.10, מופיעים שמותיהם של התובע יצחק ברדוגו ושל הנתבע גלעד קוטר כזכיינים (נספח ד' לתביעה, להלן: "הסכם הזיכיון המשולש"). ביום 1.1.11 יצא הנתבע לחו"ל לקורס הכשרה של חברת סאבווי, ואילו התובע נשאר בישראל כדי לטפל בעסק. התובע לא יצא להשתלמות מסיבות שונות, שאין זה המקום לפרטן. התובע החל לעבוד בסניף ביום 28.3.11, עוד לפני הפתיחה החגיגית, שתוכננה לחודש מאי 2011. לדבריו, הסניף שגשג תחת ניהולו ואלפי אנשים פקדו את המקום, עד כי הפך לסניף המצליח ביותר בתולדות הרשת. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בעדותו של ע/ת גור גל, נציג סאבווי בישראל, שהעיד כי הסניף נוהל ללא דופי על ידי התובע והנתבע, כאשר התובע השתתף בכל ישיבות הזכיינים ואף פעל לקידום הרשת במישור השיווקי (סעיף 13 לתצהיר עדותו). אירוע הפתיחה החגיגי של הסניף התקיים ביום 26.5.11 בשעות הערב. ביום 18.5.11 הגיע לסניף אדם בשם אמנון ירוחם, אשר היה בעבר בקשרים חבריים ועסקיים עם התובע. לדברי התובע, מר ירוחם הנ"ל, אשר לא זומן לעדות, התנפל עליו בטענות "שונות ומשונות" תוך השמעת איומים חמורים כי יפגע בו ובפעילות העסק. בעקבות אירוע זה, התבקש התובע על ידי הנתבע לא להגיע לפתיחה החגיגית של העסק, ולמרות העלבון הצורב הכרוך באי-השתתפותו בפתיחת הסניף, אותו יסד והקים, הסכים התובע והדיר רגליו מאירוע הפתיחה. מספר ימים לאחר הפתיחה החגיגית, פנה הנתבע אל התובע והודיע לו כי נשלח אליו מכתב מטעם החברה, המודיע כי יערך לו שימוע כעובד החברה, טרם פיטוריו. השימוע נערך ביום 2.6.11, ולמחרת הודיעו לו הנתבעים על "פיטוריו". לאחר פיטוריו לא מיהר התובע לפנות לערכאות. פנייתו הראשונה נעשתה בחודש ינואר 2012 עת הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבעים - שנדחתה. התובע טוען כי הפסקת עיסוקו בסניף הסבה לו נזקים כספיים חמורים ושללה ממנו את הזכות לקבלת רווחים וחשבונות של חברת ברקו. לטענתו, הסכם הזיכיון המשולש מעיד על יחסי השותפות שהיו בינו לבין הנתבעים ועל זכותו לקבלת מחצית מרווחי חברת ברקו. לדבריו, אין ולא היו בינו לבין הנתבעים או חברת ברקו יחסי עובד מעביד, אלא יחסי שותפות, המזכים אותו בתשלום הסכומים הנדרשים בתביעתו. עוד טוען התובע, כי חברת סאבווי העולמית מכירה בזכויותיו בסניף וממשיכה לראות בו עד עצם היום הזה זכיין לכל דבר וענין, יחד עם הנתבע, כעולה מתכתובות שונות שהתנהלו בין הצדדים. בעת שהוגשה התביעה הסניף פעל אך התובע מודר מכל תפקיד בסניף ונמנעה ממנו אף הכניסה לתחומו. במהלך שמיעת העדויות התברר כי המקום שימש לא רק כסניף של חב' סאבווי אלא אף לצורך ניהול עסקיו הנוספים של הנתבע בתחום הבניה והשיפוצים (כפי שהעיד הנתבע במהלך חקירתו הנגדית, עמ' 144 ש' 1-2). עוד הוברר, כי במהלך תקופה זו חדל הסניף להתקיים והציוד שהיה בו נמכר על ידי הנתבע. גרסת הנתבעים הנתבעים טענו, כי התובע הועסק כשכיר בחברה ופוטר ממנה, לאחר שהתברר להם כי מדובר בנוכל מקצועי, אשר הפיל ברשתו קורבנות רבים והוא "חייב כספים סדרתי" בהיקף של מיליוני שקלים (סעיף 6 לתצהיר הנתבע). לדברי הנתבע, מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה, כאשר התובע נותר חייב לו ולרעייתו סך של כ- 100,000 ₪, אותו בחרו שלא לתבוע לאור מצבו הכלכלי הירוד והסתבכויות עם נושים אין ספור. הנתבעים טענו כי התובע לא היו שותף בחברת ברקו, שהוקמה מכספי הנתבע שאף נרשם בה כבעל מניות יחידי ומורשה חתימה יחיד. אכן, במסמכים שנערכו על ידי עו"ד אגמי, שהיה עורך הדין של התובע, לא מופיע שמו של הנתבע בשום מקום כבעל מניות או כמורשה חתימה. גרסת הנתבעים היא, כי בעקבות שיחת השימוע שנערכה לתובע, פוטר התובע מעבודתו כשכיר בחברה, שהוקמה על ידי הנתבע לבדו, וטענותיו הנשענות על ההנחה היסודית בדבר היותו שותף בחברה הן טענות סרק, שאין לקבלן. מעמדו של התובע - שותף או שכיר בחברה תכתובות שהוחלפו בין הצדדים מלמדות, כי הנתבעים ראו בתובע שכיר לכל דבר וענין, ולכן אף ערכו לו הליך שימוע טרם פיטוריו, אשר בעקבותיו שוגר אליו מכתב פיטורין. אמנם התובע מכנה הליך זה "פיטורין כביכול", אך מאז פיטוריו בחודש מאי 2011 לא מחה כנגד הצגת הדברים באופן זה ולראשונה העלה טענותיו בנדון במסגרת כתב התביעה. התובע ניסה להצדיק התנהלות תמוהה זו בבעיות אישיות וכספיות, שפקדו אותו ומנעו ממנו לטפל בענייניו המסחריים ובמיוחד בסכסוך שהתגלע בינו לבין הנתבעים. סיכומי ב"כ התובע שזורים באמירות קשות ומתלהמות כנגד הנתבעים, אך דלים בראיות. נראה כי התובע סבור, שהטחת האשמות בנתבעים תרפא את הפגם הטמון בהעדר מסמכים או עדויות לגבי מעמדו הנטען בחברת ברקו. אמנם בהסכם הזיכיון שנחתם עם חב' סאבווי העולמית, צוין גם שמו של התובע כזכיין, אולם אין בכך כדי ללמד על מהות היחסים העסקיים שהיו בינו לבין הנתבעים. לכל היותר ניתן לומר, כי התובע התקבל והוצג במעמד של זכיין כלפי סאבווי העולמית - עובדה המתיישבת גם עם היותו שכיר בחברה ולאו דווקא שותף בעסקים ובעל מניות בה. לענין זה נדרשה גם כב' הרשמת נחליאלי בהחלטה שבה דחתה את בקשת התובע למתן סעד זמני ביום 22.4.12. בהחלטה נאמר, בין היתר, כי ציון שמו של התובע בהסכם הזיכיון, לא מעיד כי קמה לו זכות להיות בעל מניות בחברה והסכם הזיכיון כשלעצמו אינו יוצר שותפות בין בעלי הדין. עד התביעה מר גור גל, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כנציג סאבווי העולמית בישראל, העיד כי המפגשים הראשונים לצורך קבלת הזיכיון התקיימו בינו לבין התובע, שהוצג כמעונין לרכוש את הזיכיון ולפתוח סניף בבעלותו, והתובע הוא אשר הציג לפניו את שותפו לזיכיון הנתבע 1. מר גל העיד כי דאג לרישום השניים במסמכים הרשמיים כזכיינים והנחה אותם כי עליהם לצאת לקורס הכשרה בארה"ב. לדבריו, התובע והנתבע הציגו עצמם כשותפים שווים בחברה (סעיף 7 לתצהיר), אך לא העיד כי הוצגו לפניו מסמכים המלמדים על כך. מדובר, איפוא לכל היותר בעדות שמיעה, שאין בה כדי ללמד על מעמדו הפורמלי של התובע בחברה או בעסק שהתנהל באמצעותה. מר גל העיד כי סייע באישור הסכם השכירות של הנכס בהנהלת סאבווי העולמית, אך כאשר הוצג לעיונו הסכם השכירות במהלך החקירה הנגדית, אישר בפליאה כי לא ידע שההסכם השכירות נחתם בין בעל הנכס לבין הנתבע, ושמו של התובע אינו מצויין בו כלל כשוכר. עד תביעה נוסף, עו"ד עזר אגמי, שערך את מסמכי ההתאגדות של חברת ברקו, לא ידע להסביר מדוע המניות בחב' נרשמו כולן על שמו של הנתבע 1 ומדוע לא נחתם בין התובע לבין הנתבע הסכם נאמנות או שותפות. רואה-החשבון דב צפריר שהוזמן אף הוא כעד תביעה, העיד כי התובע והנתבע הציגו עצמם כשותפים אך לא נוסח ביניהם הסכם שותפות (עמ' 138 ש' 2-3). הטענה כי הדבר נבע מבעיות אישיות ובעיות כלכליות של התובע נשארה תלויה בחלל האוויר. אם לא די בכל אלה, הרי לא הוקנו לתובע זכויות חתימה במסמכי החברה או בחשבון שנוהל בשמה, כפי שאישר התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 214 ש' 4-5). המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי לא הוכח שהתובע היה זכאי למניות בחברה או היה שותף מלא בעסקיה, אלא היה זכאי רק לתשלום חודשי. אמנם, לא הוצגו רישומים המעידים על מעמדו של התובע כשכיר בחברה, כגון תשלומים לביטוח לאומי ומס מעסיקים, אך בהעדר ראיה למעמדו הנטען של התובע כשותף, יחושבו נזקיו על פי הנתונים הכספיים שעלה בידו להציג. נזקי התובע לאור המסקנה אליה הגעתי, כי לא הוכח שהתובע היה שותף מלא בעסקי ברקו, מתייתר הדיון בדרישת התובע לתשלום מחצית מרווחי החברה, אך כדי שלא יצא התובע בתחושה שטענותיו לא זכו להתייחסות, אדרש גם לענין זה. התובע עתר לתשלום פיצויים בסך 2.5 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ, מרביתם בגין הבעלות הנטענת במחצית מהזכויות בעסקי החברה ולחלופין, בגין הסתמכות ומניעת רווח. בחוות דעת מטעמו, שניתנה על ידי רו"ח רמי אריה, העריך רואה החשבון את שווי העסק ליום 31.12.11 בסך 2.2 מיליון ₪. בסיכומי התשובה מסכים ב"כ התובע, כי התובע היה זכאי למחצית משווי הזכויות בחברה, קרי לכל היותר סך של 1.1 מיליון ₪, אך באותה נשימה טוען כי הערכת השווי של רו"ח אריה נמוכה מידי, משום שהתבססה על נתונים שהנתבע דיווח לסאבווי, אשר היו נמוכים מהנתונים במציאות. רו"ח אריה נחקר בבית המשפט על חוות דעתו מיום 31.5.11. במהלך עדותו הסביר כי הערכת השווי הכספית שפורטה בחוות דעתו, מבוססת על סיכויי הצלחת הרשת ולא על הערכת נכסי החברה. לדבריו, שווי נכסי החברה עומד על סך של כ 800,000 עד 1,000,000 ₪ בלבד (עמ' 110 ש' 15 ואילך). באשר להערכה המבוססת על רווחיות העסק, העיד רו"ח אריה כי מדובר ברווחים צפויים החל מהשנה השלישית, לאחר שהעסק אמור להתבסס כדבעי. רו"ח צפריר שהוזמן אף הוא מטעם התובע, העיד כי בשנת הפעילות הראשונה של החברה נרשמו הפסדים כספיים ניכרים. בהינתן העובדה שהעסק חדל מלהתקיים עוד במהלך ניהול התביעה, והציוד שהיה במקום נמכר על ידי הנתבע, הרי אין ספק כי החברה לא הגיעה לכלל הרווחיות הצפויה לאחר שלוש שנים, אף לשיטתו של רו"ח אריה. למעשה וכפי שהעידו התובע והנתבע עצמו, הפעילות העסקית הופסקה חודשים ספורים לאחר שהתובע סולק מהמקום. בנסיבות אלה, לא ניתן להסתמך על הסכומים שנקבעו בחווה"ד של רו"ח אריה כבסיס לחישוב הפיצויים בגין הפסד הרווחיות הצפויה בעסק, ולא ניתן להתייחס אליו כאל עסק פעיל ומניב רווחים. חרף עובדה זו לא ניתן למצוא בסיכומי ב"כ התובע חישוב אלטרנטיבי, אלא חזרה על האמור בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע, המנותקים לחלוטין מהמציאות העסקית של הסניף, אשר בגינו נדרשים הסכומים המפורטים לעיל. בהגיענו לפרק הפיצויים להם זכאי התובע, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מאמצי התובע תרמו להקמת העסק ומהעובדה שבעקבות ההחלטה להפסיק את העסקתו בסניף - נמנעה ממנו האפשרות להמשיך לעבוד במקום ולקבל את שכרו. באשר לתשלום החודשי עליו סוכם, הצדדים - הן התובע והן הנתבע - לא מסרו פרטים אודות 'המשכורת' כביכול שהתובע היה זכאי לקבל או קיבל בפועל. הכלל הידוע הוא, כי המוציא מחברו עליו הראיה, אך התובע נמנע בשיטתיות מלפרט מה היה שכרו המוסכם. הנתבע טען שוב ושוב כי התובע הועסק כשכיר. בתצהירו מציין הנתבע כי לאחר ששכר את הנכס ועד שפתח הסניף את שעריו, שולם לתובע שכר חודשי של 5,000 ש"ח וכאשר החל לעבוד בסניף, סוכם בין הצדדים כי משכורתו תועמד על סך של 10,000 ₪. עוד טען הנתבע כי בשל סכסוך שהיה בין התובע לבין גרושתו, ביקש התובע כי תלוש המשכורת יפוצל בינו לבין אביו "באופן שכל אחד מהם ישתכר (לכאורה) סך של 5,000 ₪" (סעיף 35 לתצהיר). בהמשך טען הנתבע, כי התובע לא מהסס להגדיר את אביו 'עובד בעסק' חרף העובדה שמעולם לא עבד בעסק ולו דקה אחת (סעיף 36 לתצהיר). מאחר שאין חולק, כי התובע החל לעבוד בסניף בחודש מרץ 2011 והפסקת העסקתו היתה בחודש מאי 2011, ניתן היה לצפות כי הנתבע, אשר הנהלת החשבונות מצויה בידיו ופרטים על הכספים שהוצאו מחשבון העסק ידועים לו היטב, ימציא את הנתונים הכספיים לגבי שכרו של התובע, אך הנתבע נמנע מעשות כן. הנתבע צירף לתצהירו מאזן בוחן מפורט נכון ליום 31.12.12 שם פורטו ההכנסות, ההוצאות וההתחייבויות של העסק. על פי המפורט במאזן (תחת הכותרת 'משכורות') קיים חוב כלפי ברדוגו (התובע) בסך 14,204 ₪. לא ברור כיצד סכום זה מתיישב עם הסכומים שפירט הנתבע בתצהירו ולאיזה תקופה הוא מתייחס והנתבע, אשר צירף את המאזן לתצהירו, לא מצא לנכון להבהיר עובדה זו. ב"כ הנתבע טען, כי הדו"חות הכספיים מלמדים כי בעקבות בוררות שהתנהלה בין הצדדים, חייבים התובע והנתבע חוב לסאבווי בסכום המעודכן כיום על סך של כ 400,000 ₪, כמפורט בפסק הבוררות (נספח ג' לתצהיר התובע). אולם גם מנתון זה אין ללמוד על הסכומים שהנתבעים חייבים, אם בכלל, לתובע, אלא לכל היותר על הסכומים שחויבו לשלם לחב' סאבווי העולמית בגין הפרת ההסכם. החיוב בסכום זה חורג מגדר המחלוקת הנוגעת ליחסים בין התובע לבין הנתבע בגין העסקתו בסניף, גם לשיטתם של הצדדים, ולכן אין מקום להרחיב את הדיון לגביו. ב"כ התובע מלין בסיכומיו על כך שהנתבעים צירפו רק מאזן בוחן לתצהירם וטוען, כי לא ניתן להסתמך עליו או על חוות דעתו של רו"ח בן שלוש מטעם הנתבעים, הנסמכת על מאזן זה. רו"ח בן שלוש ציין במהלך חקירתו הנגדית כי קיבל את מרבית הנתונים מהנתבעים ואישר כי חברת ברקו שימשה גם לפעילות עסקית אחרת של הנתבע, שאינה בתחום הזיכיון להפעלת סניף סאבווי. רו"ח בן שלוש לא השכיל לבצע הפרדה בין הפעילויות השונות בחוות דעתו או בעדותו בבית המשפט, והטענה כי נזקים שספג הנתבע והוצאות שהוציא בעסקיו האחרים נזקפו לחובת סניף סאבווי - לא הופרכה. ב"כ התובע אף טען, כי פסיקת בתי המשפט מגלה, כי אין זו הפעם הראשונה שרו"ח בן שלוש הסתמך על נתונים שהעביר לו התובע, מבלי לוודא את אמיתותם והפנה לת.א. 29720-08 רוזנפלד נ' מלינדה (17.10.11). אכן, הנתבעים קימצו בפרטים ואת שהגישו לבית המשפט (מאזן בוחן וחוו"ד רו"ח שלוש) לא ניתן לראות כראיות המלמדות על הסכום לו זכאי התובע. אך כפי שכבר צוין, גם מתצהירו של התובע ומסיכומי בא כוחו לא ניתן לדלות נתונים כלשהם לגבי הסכומים ששולמו לתובע או ההכנסות להם הוא זכאי כעת. במקום להתייחס לטענת הנתבעים, כי התובע לא זכאי לתשלום כלשהו ואף נותר חייב לברקו מחצית מהפסדי החברה עד ליום הגשת התביעה, העומדים על סך של 100,000 ₪, בחר ב"כ התובע לערוך בסיכומי תשובתו מסמך המכונה 'טבלת העיוותים וההטעיות בסיכומי הנתבעים' ולכנות את טיעוני הנתבע בכינויים שונים, שאינם תורמים להבנת הענין ואינם במקומם. בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי היות התובע שכיר בחברה בע"מ אינו פוגע במעמדו הנטען כבעל מניות. עוד נטען, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה ממשכורתו של הנתבע, אשר טען כי עבד בסניף, מאחר שמדובר בתרמית והנתבע כלל לא עבד בסניף, אלא עסק בעבודתו בתחום השיפוצים ולמרות זאת משך כספים מחשבון החברה על מנת להתחמק מתשלומי מס. בהגיעי לישורת האחרונה, אני סבורה, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהתובע סולק ממקום עבודתו בסניף ולא שולם לו שכר, בהסתמך על קשריו הנטענים עם גורמים מפוקפקים שונים. טענתו הנוספת של התובע, כי לאחר נישולו מהעסק נטשו הנתבעים את ניהול הסניף המשותף לטובת פעילות אחרת בתחום השיפוצים, ראויה אף היא להתייחסות, לאור העובדה שהנתבע הודה בכך במהלך חקירתו הנגדית וטען כי הדבר נעשה 'עקב המצב של הסניף ועקב הזה שאני צריך להתפרנס' (עמ' 128 ש' 5). הלכה למעשה, שימש התובע מעין יזם בעסקת הזיכיון שבין הנתבע לבין חברת סאבוויי. פעולותיו של התובע לקידום העסקה החלו עוד לפני שנחתם חוזה הזיכיון בדצמבר 2010, והוא עבד בסניף עד ל"פיטוריו" ביוני 2011. מדובר, אם כן, לכל הפחות בשישה חודשים בהם סיפק התובע שירות לנתבעים. בהתחשב באופי הליך ה"פיטורין" ובעיתויו, אין לראות בו הליך פיטורין תקין. מכל מקום, שני הצדדים אינם טועני לקיומם של יחסי עובד-מעביד כמשמעותם בדיני העבודה. בנסיבות אלה, יש להעריך את הפיצוי לו זכאי התובע בגין תקופת העסקתו והפסקתה החד-צדדית באומדנא דדיינא: ברגיל, על התובע להוכיח ברמה של ודאות סבירה את הנזק שנגרם לו, ובית המשפט אינו פוסק, אלא על פי מה שהוכח בפניו (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 810-808). ואולם, לא נכחד כי לא אחת נעשה שימוש באומדן: "השימוש באומדנה נעשה, דרך כלל, כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול - פסקה 16, השופט (כתארו אז) גרוניס). האומדן נעשה פעמים רבות כשהמדובר בנושאים צופי פני עתיד, כגון הפסדי השתכרות ועזרת הזולת בנזיקין, אך הדברים אינם מוגבלים לכך, כפי שציין כב' השופט רובינשטיין (רע"א 3641/12 כהן עפר ותשתיות איזידור נ' צוות קרקע בע"מ (14.6.12). על דרך האומדן, תוך התחשבות בדלות הראיות מטעם הצדדים ובנסיבות המקרה המעורפלות, מצאתי להעמיד את פרק הזמן המשוער שבגינו זכאי התובע לתשלום, כולל הזמן שפעל לקידומו של העסק, על תקופה של שנה. הנתבע טען כי התובע הועסק כשכיר וכי סוכם בין הצדדים על משכורת בסך 5,000 ₪ לחודש מהמועד שבו נשכר הנכס ועד פתיחת שעריו, ובסך 10,000 ₪ לחודש לאחר מכן. מנתונים אלו ניתן להגיע לאומדן תשלום ממוצע בסך 7,500 ₪ לחודש, ולתקופה של שנה מדובר בסך כולל של 90,000 ₪ (7,500 ₪ כפול 12 חודשים). לפיכך אני קובעת כי הפיצוי המגיע לתובע מאת הנתבעים בגין עבודתו בסניף יהיה בסך 90,000 ₪. חברת נסטוואליו התובע טען בפרק ג' לתצהיר עדותו הראשית, כי ביום 24.8.10 נערך פרוטוקול של חברת נסטוואליו, בו הוסכם כי הנתבעים ישתלבו בה כשותפים, והנתבע ביקש כי המניות תרשמנה כולן על שם רעייתו. התובע העיד, כי השקיע בחברה סך של 315,337 ₪, והנתבע העיד כי השקיע 100,00 ₪ תמורת 20% ממניות החברה, כעולה גם מאישור רו"ח של החברה (נספח ז' לתצהיר התובע). בתצהירו של התובע נאמר, כי הנתבעים הביאו לריסוק חברת נסטוואליו באיבה, ומחקו את "הפוטנציאל האדיר" שהיה גלום ברעיון, בכך שניתקו את ההתקשרות עם התובע, כתשעה חודשים מיום כניסתם והשקעתם בחברה (סעיף 44 לתצהיר). התובע טען כי מדובר ב"מעשי בגידה מכוערים" ודרש לחייב את הנתבעים בסכום של 400,000 ₪, שאותו הציגו לפניו כסכום שהם מתכוונים להשקיע בחברה - ללא פירוט או אסמכתא כלשהי. טענת הנתבעים, כי לא הועברו אליהם 20% ממניות נסטואליו, לא זכתה למענה בסיכומי התובע או בסיכומי התשובה. גם העובדה שהתובע נשאל על ידי בית המשפט, אם דאג לרישום 20% ממניות נסטואליו על שם הנתבעת, שהתשובה עליה בשלילה - לא גרמה לתובע לסגת מדרישותיו הכספיות בענין זה. הנתבע העיד, כי החליט לא להשקיע כספים נוספים "מהרגע שראיתי שלא עבר ה- 20% שזה בערך בתחילת המשפט אולי טיפה לפני..." (עמ' 41 שו' 21). עוד טען, כי התובע זנח את פעילות נסטואליו ולא עשה דבר לקידום המיזם (סעיף 24 לתצהיר הנתבע). בסיכומיו מאשר ב"כ התובע כי הצדדים פעלו בשיתוף פעולה, וקיבלו החלטה משותפת להפסיק זמנית את פעילות חברת נסטואליו ולשמרה, תוך יצירת פעילות חדשה בסאבווי (סעיף 91 לסיכומים). די באמור לעיל כדי לשמוט את הקרקע מדרישותיו הכספיות של התובע בנוגע לנסטואליו. נוסיף לכך את העובדה, שהתובע דורש מהנתבעים תשלום בסך של 500,000 ₪ בענין נסטואליו, ללא פירוט או אסמכתא נוספת, ונגיע לכלל מסקנה כי מדובר בתביעה משוללת יסוד, שיש לדחותה מניה וביה. סוף דבר אני מקבלת חלקית את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצויים בסך 90,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. בהתחשב באופן ניהול התביעה ובפער בין הסכומים שנדרשו בתביעה לבין התוצאה הסופית, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. דיני חברותפיצוייםשותפות