ביטול חוזה עם אזרח אמריקאי שחתם על הסכם המכר באמצעות מיופה כוחו בישראל תמצית העבדות 1. להלן תמצית העובדות הדרושות: 1.1 ביום 6.12.08 נכרת הסכם בין הנתבעים לבין עצמם, לפיו רכש הנתבע מס' 1 מאת הנתבע מס' 2 מקרקעין בשטח של 534 מ"ר בחלקה 27 בגוש 10297 מאדמות שפרעם (להלן: "המקרקעין"). יצוין כי הנתבע 2 מתגורר דרך קבע בארה"ב והינו אזרח אמריקאי שחתם על הסכם המכר הנ"ל באמצעות מיופה כוחו בישראל, מר פואד X. 1.2 ביום 18.2.09 מכר הנתבע 1 לתובעים, בחלקים שווים ביניהם, את הזכויות שרכש במקרקעין מאת הנתבע 2. בסעיף 8 לאותו הסכם, נקבע כי התובעים יישאו בכל תשלום המיסים החלים על המקרקעין, במידה ויחולו, וכי הם מוותרים על זכותם לחזור ולגבות תשלומים אלה, במלואם או בחלקם, מאת הנתבע 1. 1.3 ביום 28.4.09 נכרת הסכם שלישי לגבי אותם מקרקעין, הפעם ישירות בין התובעים לבין הנתבע מס' 2, באמצעות מיופה כוחו מר פואד X. על פי אותו הסכם, מכר הנתבע 2 לתובעים את המקרקעין, כאשר הנתבע 1 משמש ערב כלפי הנתבע 2 למילוי התחייבויותיהם של התובעים על פי ההסכם, לרבות תשלום המסים החלים. בסעיף 6 להסכם הנ"ל נקבע כי התובעים מתחייבים לשאת בתשלומי המיסים, לרבות מס שבח מקרקעין, מס מכירה, היטל השבחה ומס רכישה. 1.4 באותו מועד, היינו ביום 28.4.09, נחתם בין הנתבע 1 לנתבע 2 שטר נוטריוני המבטל את הסכם המכר שנכרת ביניהם ביום 6.12.08. 1.5 בגין העסקה מיום 28.4.09 שנכרתה בין התובעים לבין נתבע 2, הוציאו רשויות המס שומת מס שבח מקרקעין על סך 142,628 ₪ נכון ליום 1.9.09. מהות התביעה 2. התובעים עותרים, בגדר תביעתם בתיק זה, ליתן פסק דין המצהיר כי ההסכם שנכרת בין הנתבע 1 לנתבע 2, מכוחו רכש הנתבע 1 את המקרקעין נשוא הדיון, הינו הסכם שריר וקיים. כפועל יוצא מכך, נתבקש בית המשפט להצהיר כי המסמך אשר נחתם בין השניים, ולפיו בוטל ההסכם הנ"ל, הינו מסמך פיקטיבי. עוד נתבקש בית המשפט להכריז כי ההסכם שנכרת בין התובעים לבין הנתבע מס' 2 הינו חוזה למראית עין, ומתוקף כך לקבוע בטלות הדיווח על העסקה הנ"ל לרשויות המס. בנוסף, נתבקש בית המשפט להורות לנתבע 1 לדווח לרשויות המס על העסקה שכרת עם הנתבע 2 ולחייבו בתשלום כל המיסים החלים על עסקה זו. בהמשך, להורות לנתבע 1 להעביר את רישום זכויות הבעלות לגבי המקרקעין על שמו בלשכת הרישום ולהורות לשני הנתבעים לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברת הבעלות במקרקעין לשמם של התובעים בפנקסי המקרקעין, בחלקים שווים ביניהם. טענות הצדדים 3. בתביעתם טענו התובעים כי הם נפלו קרבן לקנוניה המתבטאת, בין היתר, בהימנעות הנתבעים מלדווח לרשויות המס על אודות העסקה שנכרתה ביניהם. התובעים ציינו כי הם דרשו מאת הנתבע 1 לדווח על העסקה ולשלם את המיסים החלים בגינה אך הוא דחה דרישתם זו. לטענתם, ביטול העסקה בין הנתבעים נעשה שלא כדין ומעיד על תכנון זדוני שנועד לטשטש את העסקה שנכרתה ביניהם. עוד הוסיפו התובעים כי הנתבע 1 הפר את התחייבותו לשלם את המיסים שיחולו על העסקה בינו לבין הנתבע 2, וביצע יחד עם הנתבע 2 ביטול פיקטיבי לעסקה ביניהם, תוך ניסיון להונות את רשויות המס. 4. הנתבעים מצידם טענו כי זמן קצר לאחר חתימת ההסכם ביניהם, פנה הנתבע 1 למיופה כוחו של הנתבע 2 וביקשו לבטל את העסקה בין הצדדים. מיופה הכח הסכים עקרונית לביטול העסקה אך התנה זאת בקבלת אישורו הסופי של הבעלים, הוא הנתבע 2. על מנת להבטיח את רכישת המקרקעין, עד לקבלתו של האישור הסופי הנ"ל, התקשרו התובעים בהסכם עם הנתבע 1, וזאת ביום 18.2.09. ביום 28.4.09 חתם הנתבע 2, באמצעות מיופה כוחו, על שטר נוטריוני לביטול ההסכם שנכרת בינו לבין הנתבע 1, ובכך נסללה הדרך להתקשרות ישירה בין הנתבע 2 לבין התובעים. באותו מעמד חתמו התובעים על הסכם עם הנתבע 2 מכוחו רכשו הימנו את המקרקעין נשוא הדיון. במסגרת אותו הסכם התחייבו התובעים לשאת בתשלום המיסים החלים על העסקה. לטענת הנתבעים, הסכם זה מבטל את ההסכם הקודם שנחתם בין התובעים לבין הנתבע 1. עוד נטען כי הנתבע 1 מעולם לא נטל על עצמו את ההתחייבות לשאת בתשלום המיסים החלים על העסקה בין התובעים לבין הנתבע 2. ניסיונם של התובעים לגלגל את התחייבותם המפורשת לשאת בתשלום המיסים, לפתחו של הנתבע 1, נעדר כל בסיס עובדתי או משפטי. דיון והכרעה 5. התובעים אינם מתכחשים לחתימת ההסכם מיום 28.4.09, מכוחו רכשו מאת הנתבע 2 את זכויות הבעלות לגבי המקרקעין נשוא הדיון. אין ספק כי ככל שייקבע כי חוזה זה שריר ותקף, הרי הוא בא במקומו של החוזה המוקדם יותר שנכרת בין התובעים לבין הנתבע מס' 1 לגבי אותם מקרקעין. אין כל אפשרות או פרשנות אחרת להשתלשלות העניינים, שכן ברי שכאשר נכרת ההסכם המאוחר לגבי המקרקעין הוא נועד להחליף את ההסכם המוקדם. השאלה הראשונה העומדת להכרעה עניינה תוקפו של ההסכם מיום 28.4.09, לגביו טענו התובעים כי הינו חוזה למראית עין בלבד. 6. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע, בין היתר, כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". הפסיקה פירשה חוזה למראית עין כחוזה השונה באופן מכוון מרצונם האמיתי של הצדדים ואשר לא היה בדעת שני הצדדים לקיימו. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 4998/11 חליו נ' כהן ואח' (26.1.2014) בקבעו כי: "מאפיין מרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין (ראו: ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ''ד מב(2) 625 (1988)). כפי שציינה פרופ' גבריאלה שלו: "חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. בעוד שכלפי חוץ מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, כוונתם האמיתית שונה" (ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי, 255 (תשס"ה)). בחוזה למראית עין מציגים הצדדים כלפי חוץ מציאות משפטית שאינה משקפת את אשר הוסכם בין הצדדים כלפי פנים (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, (1979))". 7. על מנת להוכיח פער בין כוונת הצדדים לבין הצהרותיהם בהסכם, יש להציג תשתית ראייתית להוכחת עובדה זו. כוונת הצדדים הינה שאלה עובדתית הנלמדת ממכלול נסיבות המקרה. נטל ההוכחה מוטל על שכמו של הצד הטוען כי מדובר בחוזה למראית עין. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, אף הם מהעת האחרונה, בע"א 3642/11 כהן נ' גטאס (3.3.2014): "על מנת לקבוע האם הסכם הוא הסכם תקף או שמא הסכם למראית עין, יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ולבחון האם ההסכם אכן משקף את אותה הכוונה, אם לאו. התשובה לשאלה זו היא שאלה שבעובדה הנלמדת ממכלול נסיבות המקרה (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 25 (3.2.2011) (להלן: עניין חזן)) והנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין מוטל על שכמו של מי שטוען לאי-אמיתות החוזה (שלו, בעמ' 169; ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984) (להלן: עניין בראונר); ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1996); עניין בוחסירה, בעמ' 262; ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989) (להלן: עניין סלהוב); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (22.2.2010) (להלן: עניין רינגל)). אשר לרמת ההוכחה הנדרשת מבעל דין המעלה טענת בטלות בשל היות החוזה למראית עין, כבר נפסק כי בשל טיבה של הטענה נדרשת רמת הוכחה מוגברת לצורך ביסוסה (עניין חזן, פסקה 31; עניין בראונר, שם בעמ' 198 (1984))". 8. בענייננו, לא שוכנעתי כי מדובר בהסכם למראית עין. אין חולק כי התובעים התכוונו לרכוש את המקרקעין מאת בעליהם. הבעלים הרשום במועד הרלוונטי היה הנתבע 2, ואף עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. התקשרותם של התובעים עם הנתבע 1 שרכש את המקרקעין מאת הנתבע 2, אך נמלך בדעתו ובקש לבטל את ההסכם, בוטלה ולו בדרך של התנהגות שעה שהתובעים התקשרו, במועד מאוחר יותר, עם הנתבע 2 בהסכם לרכישת אותם מקרקעין שכבר רכשו מאת הנתבע 1. אין גם חולק כי בכל ההתקשרויות שנעשו על ידי התובעים ביחס למקרקעין, הם היו מיוצגים על ידי עורך דין. התובע 1 אישר בחקירתו הנגדית כי הן בהתקשרות התובעים עם הנתבע 1 והן בהסכם המאוחר שנכרת עם הנתבע 2, הם היו מיוצגים על ידי עורך דין (ראו עמ' 4 ש' 3-9 לפרוטוקול). יתר על כן, בעקבות חתימת ההסכם ביום 28.4.09, דיווחו הצדדים לרשויות המס על אודות העסקה שנכרתה ביניהם. אף לאחר שנתקבלה דרישת רשויות המס לתשלום מס שבח מקרקעין, לא הכחיש ב"כ התובעים דאז את תוקפו של ההסכם שנכרת עם הנתבע 2 ולא טען כי מדובר בהסכם למראית עין, לא כל שכן שחובת תשלום המס אינה חלה על התובעים. תעיד על כך, חליפת המכתבים בין ב"כ הנתבע 2 לב"כ התובעים, שצורפה לתצהירו של הנתבע 1, כדלקמן: ביום 31.8.09 פנה ב"כ הנתבע 2, עו"ד נביל איברהים לב"כ התובעים דאז עו"ד סברי עבאס בדרישה לסילוק מס שבח מקרקעין שהוטל, בגין העסקה בין התובעים לנתבע 2. באותו מכתב נאמר כי בהתאם לסעיף 6 להסכם מיום 28.4.09 על התובעים מוטלת החובה לשלם את מס שבח המקרקעין החל על העסקה. בתשובה ששלח ב"כ התובעים ביום 26.9.09 לא הועלתה ולא במרומז הטענה כי מדובר בהסכם חסר תוקף, כזה שנעשה למראית עין או כיוצא באלה טענות המועלות על ידי התובעים בתביעתם שבפניי. נהפוך הוא, נאמר כי בכוונת התובעים למלא אחר תנאי המכר שנחתם בינם לבין המוכר כלשונם וכי בכוונתם לשלם את המיסים המתחייבים מן העסקה שבנדון, לרבות, מס שבח מקרקעין. בא כוח הנתבעים הוסיף וציין כי מאחר ונקבע מס שבח "ברמות גבוהות", הרי הוא מבקש הסכמת בא כוח הנתבע 2 להגשת השגה ו/או ערר על קביעת רשויות המס. הא ותו לא. כאמור, אין במכתב זה כל התייחסות לכך שמדובר בהסכם שנעשה למראית עין. דומה כי טענתם זו של התובעים נולדה לאחר שלא עלה בידם להפחית את שיעורי המס בהם חויבו. זו גם הסיבה בשלה הוגשה התביעה שבפניי, שכן אלמלא אותו חיוב בתשלום מס שבח מקרקעין לא הייתה נשמעת מפי התובעים כל טענה בדבר נפקות ההסכם עם הנתבע 2, שהוא הבעלים הרשום של המקרקעין, כאמור. 9. לא מצאתי גם כל יסוד לטענת התובעים לפיה התחייב הנתבע 1 לסלק את המיסים החלים בגין העסקה שנכרתה בינו לבין הנתבע 2. טענה זו, לא זו בלבד שהיא אינה עומדת במבחן ההיגיון, אלא שלא הובאה כל ראיה על מנת לאוששה. ההסכם בין הנתבע 1 לנתבע 2, בוטל בכתובים, ולכן לא ברור מדוע זה ייטול על עצמו הנתבע 1 לשאת בתשלום מיסים, בגין עסקה שבוטלה. אלא שגם במישור הראייתי לא עלה בידי התובעים להוכיח טענה זו. בחקירתו הנגדית אישר התובע 1 כי התחייבות הנתבע 1 לשלם את המיסים האמורים לא נעשתה בכתב (עמ' 4 שורה 32 לפרוטוקול). לדבריו, ההתחייבות "נעשתה גם בעל פה וגם מול אנשים שישבו. הוא דפק על החזה שכן הוא מחויב" (עמ' 4 שורה 21 לפרוטוקול). טענה זו בעייתית בכמה מישורים. ראשית, מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. בע"א 2032/06 האגי נ' עיזבון זיאן (1.2.2009) נאמר כי: "נקודת המוצא של סעיף 80 הנ"ל הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות על פה אלא במסמך בכתב בלבד. ואולם, סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך [ראו: ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479 (1957); ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 185 (1986); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 22 (2003)]. שנית, לא הובאה כל ראיה על מנת לבסס טענה זו. אם ההתחייבות נעשתה בפני "אנשים" כטענת התובע, מדוע לא הובאו אותם אנשים שיעידו על מנת לתמוך בדבריו אלה על אודות התחייבותו הנטענת של הנתבע 1 לשאת בתשלום המסים. הימנעות התובעים מהזמנת אותם עדים חשובים מקימה חזקה נגדם לפיה אילו הוזמנו אותם עדים הייתה גרסתם פועלת לרעת התובעים (ראו בנדון: ע"א 143/08 קרצמן נ' שירות בריאות כללית (25.5.2010) והפסיקה המובאת שם). 10. עדותו של פואד X, מיופה כוחו של הנתבע 2, עשתה עליי רושם חיובי וטוב. בתצהירו (נ/1), ציין עד זה כי זמן קצר לאחר שנכרת ההסכם, בין הנתבע 1 לנתבע 2, פנה אליו הנתבע 1 וביקשו לבטל את העסקה. לדבריו, הוא הסכים עקרונית לבקשתו, אך התנה זאת בקבלת אישורו הסופי של הבעלים, הוא הנתבע 2. לאחר שפנה לנתבע 2, הסכים הלה לביטול ההסכם ובלבד שהנתבע 1 ידאג להביא קונה אחר תחתיו וישלם הוצאותיו בגין הנסיעה לשגרירות ישראל לצורך החתימה על המסמכים החדשים. מר X הוסיף כי מאחר והיה צריך לקבל מסמכים שונים מאת הנתבע 1, לא נחתם ההסכם עם התובעים מיידית, וכך גם לא נחתם המסמך המבטל את העסקה בין הנתבע 1 לנתבע 2. רק לאחר שנתקבל אישורו הסופי של הנתבע 2 לביטול ההסכם שכרת עם הנתבע 1, נחתם ההסכם עם התובעים, ביום 28.4.09. גרסתו זו של העד פואד X מהימנה בעיניי, שכן היא מתיישבת עם השתלשלות העניינים, כפי שמוכיחים המסמכים שהוצגו והיא עולה בקנה אחד עם התרשמותי החיובית מעדותו בפניי. 11. מנגד, עדותו של התובע 1 עשתה עליי רושם מגמתי ומתחמק. בחקירתו הנגדית, טען תובע זה כי לא ידע על אודות ביטול ההסכם שנכרת בין הנתבע 1 לנתבע 2 (עמ' 6 שורה 11 לפרוטוקול). תשובה זו אינה מתיישבת עם כל היגיון ושכל ישר. אילו סבר התובע 1 כי ההסכם בין הנתבעים שריר וקיים, לא היה כל מקום לכריתת ההסכם הישיר בינו לבין הנתבע 2, שהרי על פי ההסכם בין הנתבעים הועברו זכויות הבעלות מהנתבע 2 לידי הנתבע 1. במידה והסכם זה שריר וקיים, כיצד יכול היה הנתבע 2 למכור את אותם מקרקעין לתובעים? אני דוחה גרסה זו של התובעים בהיותה מיתממת ובלתי משכנעת. משעומת התובע 1 במסגרת חקירתו הנגדית, עם חוסר ההיגיון העולה מגרסתו זו, השיב כי הוא פעל על פי הנחיות עורך דינו. הוא זה שאמר לו כי עליו לחתום על ההסכם המאוחר (עמ' 6 שורות 23-27 לפרוטוקול). עוד נשאל התובע 1, בחקירתו הנגדית, לגבי הטענות הקשות שהעלה ביחס לנתבע 1, בדבר רקימת קנוניה, הטעייה ועוד כהנה. התובע נשאל במה התבטאה ההטעיה שביצע כלפיו הנתבע 1, אך לא מצא לכך כל מענה. על מנת לוודא כי התובע הבין את השאלה, היא נשאלה שוב בשפה הערבית אך כל מה שהיה לתובע לומר הוא "לא יודע מה להגיד" (עמ' 7 שורה 7 לפרוטוקול). 12. משלא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם כי ההסכם שנכרת בינם לבין הנתבע 2, ביום 28.4.09 נעשה למראית עין בלבד, ומשלא שוכנעתי כי ביטול ההסכם בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 ביחס למקרקעין, נעשה במטרה להונות את התובעים או להוליך אותם שולל, דין התביעה להידחות. לתובעים אין אלא להלין על עצמם על שלא בדקו היטב את ההשלכות הפיסקליות של התקשרותם בהסכם עם הנתבע 2. משחתמו על ההסכם, ועוד בהיותם מיוצגים על ידי עורך דין, ומשלא ראו אף להעלות כל טענה ביחס לתוקפו או להיותו חוזה למראית עין, גם בשלב שלאחר כריתתו, אין מקום לקבל טענותיהם שהועלו במסגרת תביעתם זו. לפיכך, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לשני הנתבעים יחד שכר טרחת עורך דינם בסך 35,400 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהביטול חוזההסכם מכרייפוי כוח