האם אישור רואה חשבון מספיק כדי לא לחייב חברה בהפקדת ערובה להוצאות ?

האם אישור רו"ח מספיק כדי לא לחייב חברה בהפקדת ערובה להוצאות ? לפני בקשה להורות על חיוב המשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבים. המשיבים 1-3 הינם אנשים פרטיים בעוד שהמשיבות 4-5 הינן חברות בערבון מוגבל. טענות המבקשת התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המשיבים הינה בסכום של 80,000,000 ₪. לטענת המבקשת, המדובר בתובעים מתוחכמים, אשר תביעתם היא בבחינת "מיזם עסקי", אשר היו רשאים להגיש את תביעתם רק לאחר שזכויות התביעה של חברת מונלייט אלחוט בע"מ (להלן: "חברת מונולייט"), המצויה בפירוק הומחו להם על ידי מפרק חברת מונלייט באישור של בית משפט של פירוק (על החלטת בית משפט של פירוק להמחות את זכויות התביעה הוגש ערעור לבית המשפט העליון ע"א 7102/12. ממשיכה וטוענת המבקשת כי התמודדות עם התביעה שכנגד תדרוש ממנה משאבים אדירים, הן בשל סכום התביעה הן בשל המסכת הטענות הנתבעות בתביעה שכנגד הנוגעות לאירועים משנת 2003 וחובקי עולם. בהקשר זה טענה המבקשת כי הגשת תביעת המשיבים כתביעה שכנגד נועד להקשות ולסרבל את הליכי בירור תביעתה שלה ואגב כך לרפות את ידיה ביחס לתביעתה. המבקשת חוששת מהיום בו התביעה כנגדה תדחה והיא תעמוד בפני שוקת שבורה בבואה לגבות את הוצאות המשפט אשר היא מאמינה כי יפסקו לזכותה. כאמור, המשיבות 4-5, הן חברות בערבון מוגבל, ועל כן, ביחס להן חל סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). המבקשת חזרה וציטטה שורה של הלכות, אשר בתמצית קובעות כי לבקשת נתבע, חברה בערבון מוגבל תפקיד ערובה להבטחת הוצאתיו אלא אם תראה החברה כי אין כל חשש לאי עמידה בהטלת הוצאות. באשר למשיבים 1-3, אשר כאמור הינם אנשים בשר ודם וביחס אליהם חלה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). המבקשת טענה כי על אף שהכלל ביחס לאנשים בשר ודם הינו הפוך מהכלל הנוגע לחברה בערבון מוגבל, קרי, אין לחייבם בהפקדת ערובה אלא אם מוכח כי יש חשש ליכולתם לעמוד בתשלום הוצאות, במקרה זה החריגים לכלל, לשיטת המבקשת, מתקיימים. בראש ובראשונה הצביעה המבקשת על סכום התביעה שכנגד, כשלעצמו לדידה מצדיק חיוב בהפקדת ערובה. כך טענה המבקשת כי אין בין המשיבים 1-3 ובינה כל יריבות ולכן קיימת סבירות גבוהה כי תביעתם תדחה. כמו כן, מצביעה המבקשת על הסכם בין מפרק חברת מונולייט לבין המשיבים לפיו המשיבים יישאו בהוצאות ההליכים לרבות למתן ערובה וערבונות. מכאן למדה המבקשת כי המשיבים צפו מראש כי יידרשו להפקדת ערובה ומביעה את חששה כי כיון שהלכה למעשה אין מדובר בעילות תביעה אישיות שלהם, יבקשו המשיבים לחמוק מתשלום ההוצאות על ידי גלגול החוב על חברת מונולייט המצויה בפירוק. על כך הוסיפה המבקשת כי ההסכם האמור בין המפרק לבין המשיבים, מותנה בדחיית הערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון ביחס להמחאת זכויות התביעה של חברת מונולייט למשיבים. כך, ככל הערעור יתקבל, חוששת המבקשת כי המשיבים יתכחשו לחובתם לשאת בהוצאותיה ככל שייחויבו בכך. עוד התייחסה המבקשת למשיב 1, מר שדביר כנגדו מנהלת הליכים בבית משפט השלום בראשון לציון. מהמחוייבות אשר נטל על עצמו מר דביר בהליך ההוא, מבקשת המבקשת ללמוד כי לא יהיה בידיו לעמוד במחוייבות נוספת במסגרת ההליך דנן. לסיכום בקשתה, פירטה המבקשת את סכום הערובה אשר לטענתה יש לחייב את המשיבים להעמיד להבטחתה על סף 1,000,000 ₪ ונימקה זאת בכך שסכום זה מהווה 1.25% מסכום התביעה בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 10367/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים, (2009) (להלן: "עניין הנדסה ממוחשבת"). תשובת המשיבים המשיבים טוענים כי תביעתם איתנה משום שהיא מבוססת על מסקנות מפרקה של חברת מונולייט. הסיבה שזכויות התביעה של חברת מונולייט הומחו למבקשים היא רק משום שמפרק החברה סבר שאין ביכולת קופת הפירוק לעמוד בעלויות ניהול הליך מורכב. לאחר שהמפרק והכנ"ר תמכו בהמחאת זכויות התביעה בית משפט של פירוק התיר את ההמחאה. מכאן למדים המשיבים כי כל הגורמים האמונים על טובת החברה סברו כי הדרך הנכונה להביא לדין את אלו שעוולו לחברה, בכלל זה המבקשת דכאן, היא לאפשר למשיבים לעמוד על זכויותיה. בנסיבות אלו, אין לשיטת המשיבים לראות בתביעתם כ-"מיזם עסקי" או בהם כתובעים מתוחכמים. יתר על כן, כלל ההליכים שנוהלו עד כה בנוגע לאירועים נשוא ההליכים, מלמדים דווקא על סיכוייה הגבוהים של התביעה להתקבל. לשיטת המשיבים, די בכך, לכל הפחות להפחית במידה משמעותית את סכום הערובה שיידרשו להפקיד ככל שבית המשפט ייקבע כך. בכל הנוגע לסירבול ההליכים לו טענה המבקשת, סבורים המשיבים איך בכך מאום, משום שממילא תביעת המבקשת איננה תביעה פשוטה לבירור. לא זו אף זו, משום שעיקרי תביעת המשיבים מבוססות על דו"ח מפרק חברת מונולייט, הרי שלא יהיה בהליך זה לסרבל או להאריך את בירור תביעת המבקשת במידה משמעותית. מכל מקום, לשיטת המשיבים, ברי כי אין המדובר ב-"סרבול" המצדיק ערובה בסכום המבוקש. לגופם של דברים טוענים המשיבים נפל פגם חמור בבקשת המבקשת כיון שהבקשה כלל לא נתמכה בתצהיר כמחויב על פי דין. טענות הנוגעות לחשש מאפשרות גביית הוצאות משפט, וטענות עובדתיות הנוגעות כביכול למצבם הכלכלי של המשיבים הינן טענות חמורות ויש לגבותן, לכל הפחות בתצהיר מטעם המבקשת. המשיבים הדגישו כי כל טענות המבקשת טענו בעלמא, ללא כל ביסוס ולכן אין זה מפתיע שהבקשה לא נתמכה בתצהיר. המשיבים טענו כי ראיה טובה לכך שהמבקשת כלל איננה חוששת מיכולתה לגבות כספים מהמשיבים בעתיד נלמדת מכך שעם הגשת תביעתה לא הגישה בקשה להטלת עיקולים. לו היה חשש אמיתי בליבה, אין ספק כי זה היה הצעד הראשון בו היתה נוקטת. מעבר לכך, מהעובדה שהמשיבים גייסו את האגרה הנדרשת לתביעתם וכן את שכר טרחת באי כוחם, מלמדת יותר מכל על יכולתם לגייס כספים כאשר הם נדרשים לכך. באשר למשיבים 1-3, המבקשת עצמה מודה כי החריג לכלל הוא חיוב אדם בשר ודם בהפקדת ערובה בעוד שהכלל הוא העדר חיוב שכזה. באופן פרטני טוענים המשיבים כי מצבו הכלכלי של המשיב 1 הנטען של המשיב אחד מבוסס על שרשרת אירועים שאפילו הראשון שבהם עוד התקיים וטוב היתה לו לא היתה מקדימה את המאוחר בעניין זה. ממילא טענות המבקשת נוגעות רק אליו ולא למשיבים 2-3, אשר, ככל שהתביעה תדחה יחוייבו גם הם בתשלום ההוצאות. באשר להסכם בין המשיבים לבין המפרק, טוענים המשיבים כי איננו נוגע למבקשת, אין ללמוד ממנו כי פעלו תחת ההנחה שיחוייבו בהוצאות וממילא ככל שיוטלו עליהם תשלומי הוצאות, מקור החיוב יהיה החלטת בית המשפט ולא ההסכם עם המפרק. משכך, כלל לא ברור מדוע מניחה המבקשת כי המשיבים יפרו צו שיפוטי ולא יעמדו בתשלומים בהם חוייבו. בכל הנודע למשיבות 4-5, טענו המשיבים כי סעיף 353א איננו קובע חזקה שבדין לחיוב חברה בבע"מ בהפקת ערובה, אלא התיר לבית המשפט את האפשרות לעשות ככל שסבר כי הדבר ראוי בנסיבות העניין. בהתאם לשלבי הבחינה בעניין הנדסה ממוחשבת המוזכרת לעיל, צירפו המשיבים הצהרת רואה חשבון לגבי יכולתה של המשיבה 5, שהינה חברה סולבנטית לשאת בהוצאות ההליך, ככל שהללו יפסקו לחובתה. עוד צרפו כתבי התחייבות עצמית לשאת בהוצאות, ככל שהללו ייפסקו מטעם המשיב 1, מר דביר (בעליה של משיבה 4), ומר פרלמן בעליה של המשיבה 5. לשיטת המשיבים דיי בהצהרת רואה החשבון וכן כתבי ההתחייבות על מנת לאיין כל חשש של המבקשת בדבר יכולתם של המשיבים לעמוד בתשלום הוצאות משפט. לעניין גובה הערובה שנתבקשה טענו המבקשים כי אין חובה לעמיד את הערובה על סך 1.25% מסכום תביעה והמשיכו וציינו כי מדובר בסכום מופרז מכמה טעמים. יש לשים אלי לב כי גם המבקשת עצמה הגישה תביעה בסכום לא מבוטל 10,000,000 ₪ ואין המדובר רק בבירור תביעת המשיבים. המבקשת הינה חברה זרה אשר אפילו את כתובתה לא ציינה על גבי כתבי בית הדין אשר הוגשו. השלב בו מצוי ההליך הינו שלב התחלתי וכלל לא ברור הצורך בהפקדת סכום כה גבוה. תשובת המבקשת לתשובת המשיבים לטענת המבקשת תשובת המשיבים היתה רצופה בטעויות ואי דיוקים. בראש ובראשונה הדגישה כי בכל הנוגע לאחריותה להתדרדרות חברת מונולייט, הרי שדו"ח המפרק לא התייחס אליה ואף המשיכה והביאה מעמדת המפרק בערעור על המחאת הזכויות ביחס אליה כחברה. לשיטתה, דיי באמור על מנת ללמד על קלישות טענות המשיבים ביחס אליה. עוד רואה המבקשת באמור חיזוק לכך שיש לראות בתביעת המשיבים כנגדה כמפעל כלכלי להשאת רווחים. המבקשת חזרה על כך שבירור התביעה של המשיבים כתביעה שכנגד, רק תסרבל, תאריך ותקשה על בירור תביעתה שלה. מכאן הקדישה המבקשת חלק ניכר מטיעונה לשאלת עמידתם הכלכלית של המשיבים. המבקשת הפנתה לכך שבפני המפרק, המשיבים כולם טענו כי על מנת לממן את תביעת חברת מונולייט יהיה עליהם למשכן את רכושם. מכן, המבקשת מטילה ספק ביכולתם של המשיבים לגייס כספים נוספים. לעניין שהמבקשת לא ביקשה לעקל את רכוש המשיבים הגשת תביעתה, טענה המבקשת כי אין הנידון דומה לראיה כיון שהשיקולים בהטלת סעד זמני אינם זהים לשיקולים בחיוב בהפקדת ערובה. כמו כן, טענה המבקשת כי בירורים ברשם המשכונות מלמדים על כך שכל חשבונות הבנק ופיקדונות בני הזוג דביר משועבדים לטובת בנק לאומי. כך גם רשומה משכנתא על ביתם של בני הזוג דביר לטובת אותו הבנק אשר איננה מוגבלת בסכום. הוסיפה וציינה המבקשת כי בימים אלו חוייב המשיב 1 בתשלום 115,000 $ בצירוף ריבית שנתית וכן חויב לשלם לה הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. לפיכך טוענת המבקשת, אין כל משמעות להתחייבותו של המשיב 1 לשלם את ההוצאות שיפסקו לטובת המשיבה 4, התחייבות אשר צורפה לתשובת המשיבים. בירורה של המבקשת אודות המשיב 2 העלה כי שני רכבים אשר בבעלותו משועבדים לצד ג'. על כך הוסיפה וטענה כי המשיב 2, לא הצביע על נכסים כלשהם המצויים בבעלותו היכולים להבטיח את יכולתו לעמוד בתשלום הוצאות הליך בסדר גודל כזה. באשר למשיב 3, בדיקה שערכה המבקשת לימדה כי נכסים אשר בבעלותו ובהם שני נכסי מקרקעין, שני רכבים וחשבון בנק הינם משועבדים לתאגידים בנקאיים. אף משיב זה לא הצביע על נכסים שבבעלותו היכולים להבטיח את המבקשת ויכולתה לגבות הוצאות משפט ככל שהללו יפסקו לטובתה. כאשר אלו הם העובדות, וממילא סיכוי התביעה הינם קלושים טוענת המבקשת כי מתקיימים החריגים המחייבים הפקדת ערובה גם על ידי אנשים בשר ודם. באשר למשיבה 5, הדגישה המבקשת כי משיבה זו כלל לא נתבעה על ידה והיא הוספה להליך רק בשל התביעה שכנגד ולכן טענות המשיבים הנוגעות להליך אינן רלבנטיות למשיבה זו. פרט לכך אישור רואה החשבון שצירפה המשיבה 5, נגע רק ליכולתה לשאת בהוצאות משפט עד סכום של 500,000 ₪ בלבד. המשיכה וטענה המבקשת האישור שצורף איננו מגלה מהם אותם נכסים מהם נובעת איתנותה הפיננסית של המשיבה 5 ושליטתה עיון באישור זה מלמד כי רב הנסתר על הגלוי. עוד ציינה המבקשת כי אין שום ביטחון כי מצבה הפיננסי של המשיבה 5 יעמוד בעינו לכל אורך ההליכים, הצפויים להיות ארוכים. כמו כן, באשר לכתב ההתחייבות של מר פרלמן, וטענה המבקשת כי מר פרלמן שאיננו צד להליך ואין מקום לקבל התחייבות אשר עלולה להוביל להתדיינויות עתידיות עם צד ג'. באשר לסכום הערובה, המבקשת עומדת על כך שהסכום המבוקש הינו סביר בהחלט בהתחשב בסכום התביעה שכנגד. דיון והכרעה בטרם אדרש לדיון מהותי, אבקש להתייחס לטענת המשיבים כי הבקשה לא נתמכה כתצהיר כנדרש. לא מצאתי בטענה זו כדי לדחות את הבקשה. כפי שיפורט להלן, בכל הנוגע למשיבות החברות (4-5) אזי נטל השכנוע עובר אליהן, להוכיח איתנות כלכלית. בכל הנוגע למשיבים 1-3, צירפה המבקשת אסמכתאות מהן ניתן ללמוד לכאורה על מצבם הכלכלי. המשיבים בעצמם בחרו שלא לצרף תצהיר, למרות שלא יכולה להיות מחלוקת שידיעתם בנוגע לאיתנותם הכלכלית מבוססת מזו של המבקשת. בנוסף, סכום התביעה לכשעצמו עשוי להוות שיקול לחיוב בהוצאות. מכאן שיש לדחות טענה זו. אפתח בדיון ביחס למשיבות 4-5 שהינן חברות בערבון מוגבל. הדין החל ביחס לחברות בע"מ הוא סעיף 353א לחוק החברות הקובע כהאי לישנא: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין." פסק הדין המנחה בעניין זה, כפי שאוזכר לעיל, הינו פסק הדין בעניין הנדסה ממוחשבת. כבוד השופט מלצר הבהיר כי בכל הנוגע לחברה בערבון מוגבל, הרי שהכלל הוא הפקדת ערובה והחריג הינו מתן פטור לחברה מהפקדה כאמור. נטל ההוכחה כי יש לפטור את החברה מהפקדת הערובה מוטל על כתפי החברה התובעת. במקרה שלפני, הגישה המשיבה 5 אישור רואה חשבון שהיא חברה סולבנטית וכי יש ביכולתה לעמוד בחיוב הוצאות עד 500,000 ₪. כמו כן צורפו התחייבויות של בעלי המשיבות 4 ו-5 כי ימלאו אחר צו לתשלום הוצאות ככל שניתן. משכך מתעוררת השאלה האם דיי באישור רואה החשבון ובהתחייבויות הצדדים האמורות. אני סבורה כי אישור רואה החשבון שצורף והתחייבות הבעלים אינן מספיקות להוכיח כי יהיה בידיהן לעמוד בחיוב הוצאות ככל שכזה ייפסק. אישור רואה החשבון הינו מסמך קצר מאוד, בן פחות מחמש שורות. המסמך איננו מפרט מהם נכסי החברה אשר הופכים אותה לחברה בעלת איתנות פיננסית, איננו מפרט דבר אודות סיכום הדוחות הכספיים המבוקרים לשנת 2013. באותו האופן אין כל פירוט על האופן בו חושבו סכום ההוצאות בהן תוכל המשיבה לעמוד. באשר להתחייבות בעלי המשיבות 4 ו-5, גם במקרה זה לא ניתן כל פירוט אודות מצבם הכספי ומאילו מקורות יגייסו את הכספים היה ויאלצו לעשות כן בשל חיוב המשיבות 4-5 בהוצאות משפט. בכל הנוגע לבעלי המשיבה 5, אשר איננו צד להליכים דנן, כלל לא פורט משלח ידו ולבית המשפט אין כל יכולת לאמוד את איתנות ההתחייבות האמורה. ביחס לבעלי המשיבה 4, הוא המשיב 1, העובדות הן סבוכות אף יותר שכן בתשובה לתגובת המשיבים צירפה המבקשת פסק דין שניתן לטובתה כנגד המשיב 1, פסק הדין עצמו הוא בסכומים לא מבוטלים. לכך מצטרפת העובדה שהמשיבים לא פירטו את מקורותיהם, במידה ויחוייבו בהוצאות. סיכומה של נקודה זו הוא שהמשיבות 4-5 לא עמדו בנטל ההוכחה כי יהיה בידיהן לעמוד בתשלום הוצאות, ככל שהללו ייפסקו לטובתן. אך בהתאם לקבוע בעניין הנדסה ממוחשבת, בכך לא נסתיימה הבדיקה שכן עתה עלי להכריע האם בנסיבות המקרה דנן יש לחייב את המשיבות 4-5 בהפקדה המבוקשת. לדידי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, זאת ביתר שאת לנוכח העובדה כי במקרה דנן מדובר בתביעה בסכום גבוה ביותר (80 מיליון ₪) ואין ספק כי תדרוש השקעת משאבים משמעותיים מצב המבקשת. אינני רואה בחיוב בהפקדת ערובה חסימת הגישה לערכאות, ובכל מקרה יש לאזן שיקול זה עם זכויות הנתבעים להבטחת הוצאות המשפט, מקרה שהתביעה תדחה. בכל הנודע למשיבים 1-3, שהינם אנשים פרטיים בשר ודם הכלל הוא הפוך. תקנה 519(א) לתקנות מורה כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע." קרי, בניגוד לסעיף 353א לחוק החברות, הכלל הינו אי חיוב בהפקדת ערובה והחריג הינו החיוב בערובה. בית המשפט אינו מורה על הפקדת ערובה והעמדת מכשולים בפני שמיעת טענות רק מפאת עוניו של התובע. תקנה זו נועדה למנוע תביעות סרק כאשר ברור על פני הדברים כי סיכויי התביעה קלושים. במקרה דנן, איני יכולה לקבוע, כבר בשלב זה, עוד טרם הוגשו כתבי ההגנה לתביעה שכנגד לקבוע כי סיכוייה של תביעת המשיבים קלושים, ראו גם החלטתי מיום 26/6/14. עם זאת, לוקחת אני בחשבון את הסכום העצום של התביעה, 80,000,000 ₪, כשהתביעה העיקרית עומדת על 1/8 מסכום זה; לוקחת אני בחשבון את האמור בסעיף 21.8 לתשובה לתגובה, המעלה חשש מבוסס כי לא יהיה בידי המשיבים 1-3 לעמוד בתשלום הוצאות משפט, ולכן לא די בהתחייבויות שהופקדו על ידם; לוקחת אני בחשבון את העובדה שלא הוגש תצהיר מטעמם; לוקחת אני את העבודה הרבה שתדרש בניהול ההליכים עבור המשיבה. סיכומם של הדברים הוא כי מחייבת בהפקדת ערובה את המשיבים כולם להעמיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בהליך זה. סבורני כי באיזון הראוי בין עמידה על זכות הגישה לערכאות לבין הבטחת יכולתה של המבקשת להפרע מאת המשיבים, יש להעמיד את הערובה על סך 750,000 ₪. הסכום האמור יופקד במזומן או בהפקדת ערבות בנקאית לטובת המבקשת, בנוסח המקובל על המזכירות בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטה זו וכתנאי להמשך ההליכים. מיסיםערובה להבטחת הוצאותערובהשאלות משפטיותרואה חשבון