נטען כי המערערים פלשו שלא כדין למקרקעין

נטען כי המערערים פלשו שלא כדין למקרקעין המצויים בין השאר בבעלות התובעים ו/או שהתובעים זכאים להירשם כבעליהם וזאת כעולה מנסחי הרישום שצורפו לכתב התביעה, והקימו על המקרקעין את המבנה בו הם מתגוררים, כאשר התבקש להורות על סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין ומהמבנה, להורות על הריסת המבנה ולחייב את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 672,000 ₪. כן נטען בכתב התביעה כי בעלה של המערערת 1 ואביו של המערער 2 מר עזרא דורני ז"ל (להלן: "המנוח") פלש למקרקעין בשנת 1973 או בסמוך לכך, תפס בהם חזקה ובנה עליהם מבנה בשטח של כ-21 מ"ר מבלי שביקש את הסכמת בעלי המקרקעין שמעולם לא ניתנה לו ומבלי שניתן לו היתר כדין, כאשר לאחר שנישא למערערת 1 הוא התגורר עימה במקרקעין לאחר מכן ביחד עם בנם - המערער 2 שנולד ב-1986, כאשר המערערים ממשיכים לגור במבנה גם לאחר פטירת המנוח ואף הרחיבו את שטח המבנה והשטח התפוס סביב המבנה, כשאין למערערים כל זכויות במקרקעין. כן נטען שגם אם יטענו המערערים ותתקבל טענתם שהם ברי רשות במקרקעין (טענה המוכחשת) הרי לכל היותר מדובר ברשות מכללא ללא תמורה שפקעה עקב ביטול הרשות והדרישה לפינויים. בכתב ההגנה שהוגש ע"י המערערים, נטען כי המנוח והוריו התיישבו במקרקעין עוד בתקופת קום המדינה והם נמנים עם המתיישבים בגבעת עמל משנת 1949 לערך, כשהמנוח היה בן 10, שיושבו ע"י המדינה, ההגנה, עיריית תל אביב ומוסדות המדינה שבדרך בעת קרבות מלחמת השחרור, כאשר בנובמבר 1949 התחייבה מדינת ישראל בהודעה רשמית של משרד ראש הממשלה שלא לפנותם אלא תמורת שיכון אחר. כן נטען כי המנוח התגורר במבנה, הקים משפחה, נישא ב-1963 ונולד לו ילד, התגרש ונישא ב-1984 למערערת 1. לטענת המערערים בכתב ההגנה מבוקש לנשלם מהמקרקעין ומבית מגוריהם בו הם מחזקים, מתגוררים ונוהגים מנהג בעלים ברשות מעל 50 שנה, וזאת בידיעה מלאה של הרשות המוסמכת ו/או הבעלים, כאשר ב-1961 נערך הסכם מכירה בין רשות הפיתוח לבין חברת דיור ב.פ בע"מ שבה עוגנה ההכרה בזכותם של המשתכנים לקבל דיור אקוויוולנטי בשיכונים שיבנו במקום וכתנאי לפינויים. כן נטען כי מעמדם של המערערים הינם של ברי רשות ומדובר ברשות בלתי הדירה, כאשר הם הסתמכו על החלטת הממשלה וההסכם עם רשות הפיתוח ואין לפנותם מהמקרקעין, ובכל מקרה אין לפנותם מהם ללא פיצוי הולם של המשיבים ו/או עיריית תל אביב שהם בעלי הזכויות במקרקעין. כן נטען בכתב ההגנה כי העברת הזכויות במקרקעין ע"ש המשיבים ו/או עיריית תל אביב נעשתה בידיעת זכותם של המערערים ובכפוף לה, תוך התחייבות לפצותם תמורת הפינוי, כאשר, כפי שעולה מנסח רישום המקרקעין, התקבלו זכויות המשיבים "ללא תמורה" בעת שהמערערים החזיקו כבר עשרות שנים במקרקעין. כן נטען כי לפי נסחי רישום המקרקעין שצורפו לכתב התביעה, עיריית תל אביב הייתה ונותרה בעלת רוב, אם לא מלוא הזכויות במקרקעין, והמשיבים התיישבו במקום ביוזמתה ו/או לבקשתה ו/או באישורה של העיריה ולא יכול להיות שהמשיבים בעלי זכויות מעבר למה שהיו למי שהעביר להם את הזכויות (עיריית תל אביב), כשהעירייה לא תבעה את סילוק ידם ולא יכולה להיות זכות כזו למשיבים, מה עוד, שהמשיבים הינם בעלי מיעוט הזכויות במקרקעין גם כיום. פסק דינו של בית משפט קמא בית המשפט קמא קיבל את תביעת הפינוי וכן קיבל באופן חלקי את התביעה הכספית. בית המשפט ציין בפסק דינו כי בסיכומיהם זנחו המערערים כליל את טענות ההגנה שפורטו בכתב ההגנה וייחדו את טענותיהם לטענה שזכרה לא באה כלל בכתבי הטענות לפיה על המקרקעין חלה תכנית מתאר מקומית מספר תא/1170 א' שאושרה בשנת 2005 (להלן: "התכנית"), כאשר לפי לוח ההקצאות וטבלאות האיזון המהוות חלק מהתכנית, המבנה והמקרקעין אינם מצויים בשטח שהוקצה למשיבים והואיל והמשיבים אינם זכאים עוד להירשם כבעלים של השטח שבו מחזיקים המערערים, נוכח הוראת התכנית בדבר איחוד וחלוקה מחדש, הרי שהמשיבים איבדו את זכותם לדרוש את פינוי המערערים מהמקרקעין. בית המשפט קבע שמדובר בטענות המהוות הרחבת ושינוי חזית שלא הופיעו כלל בכתבי הטענות ודינן להידחות. כן קבע בית המשפט שהטענות ראויות להידחות גם לגופו של עניין שכן המערערים לא הוכיחו כי המקרקעין שבמחלוקת מצויים בשטח שיוחד לעיריית תל אביב וכי אין למשיבים זיקה למקרקעין אלו עפ"י לוח ההקצאות, כשהמערערים לא הביאו חוו"ד מומחה שיצביע על מיקום המקרקעין במחלוקת על גבי התשריט המצורף לתכנית המתאר המקומית ועל מיקום המקרקעין המיועדים למשיבים והסתפקו ברישום שעשה עורך דינם על גבי התרשים של התכנית ולא די בכך. בית המשפט קבע שגם מבחינה משפטית אין ממש בטענה שכן יש להבחין בין הוראות התכנון החלות על המקרקעין לבין זכויות הקניין במקרקעין כאשר כל עוד לא בוצעו הוראות התכנית בדבר איחוד וחלוקה מחדש אין כל שינוי בזכויות הקניין של בעלי המקרקעין וגם אם מוגבלת זכות הבעלות על פי הוראות התכנית באופן שבעלי המקרקעין לא רשאים לבצע בניה בניגוד להוראות התכנית, אין בכך כדי לשלול את זכויות הבעלות שלהם הכוללות גם את הזכות למניעת פלישה למקרקעין וסילוק ידם של מסיגי גבול במקרקעין. כן קבע בית המשפט כי הוראת התכנית לא שוללות זכויות קנייניות מבעלי המקרקעין שזכויותיהם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין וכל עוד לא בוצע איחוד וחלוקה מחדש לפי הוראות התכנית וזכויות הבעלים על פי התכנית לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, שרירות וקיימות זכויות הקניין של הבעלים הרשומים במקרקעין מכוחם זכאים הם לתבוע סילוק יד של מסיגי גבול. מעבר לכך, קבע בית המשפט שגם מהוראות התכנית עצמה עולה שגם אם מדובר בשטחים שאמורים להירשם על שם העיריה במסגרת רישום החלוקה החדשה, הם צריכים להיות פנויים מכל מבנה, שימוש או חפץ, וזאת באחריות הבעלים הרשומים הנדרשים לפני ביצוע החלוקה מחדש של השטח, לפנות את המקרקעין שבבעלותם אשר מיועדים להירשם ע"ש העיריה, כך שיימסרו לעיריה ויירשמו על שמה כשהם פנויים מכל מבנה שימוש או חפץ. לכן, תכנית המתאר לא זו בלבד שאינה מפקיעה את זכויות הבעלים הרשומים, אלא מתנה את ביצוע החלוקה מחדש בכך שהבעלים הרשומים ידאגו לפינוי השטחים המיועדים להירשם ע"ש העיריה ודורשת את מסירתם לעירייה כשהם פנויים מכל מבנה, שימוש או חפץ. מבחינה עובדתית קיבל בית משפט קמא את ממצאי מומחה המשיבים המודד דורון כהן, שבשנים 1958 - 1971 לא היה במקום כל מבנה ורק ב-1973 נראה לראשונה מבנה בגודל 21 מ"ר שהלך ו"תפח" במשך השנים עד שהגיע לגודל של 102 מ"ר בשנת 1997, וממצאים אלו סותרים את טענת המערערת בדבר החזקתה במקרקעין מימים ימימה, כאשר לא הובאו ראיות להחלטת הממשלה הנטענת ו/או הסכם רשות הפיתוח הנטען ולמעשה נזנחו טענות הגנה אלו ואף לא היה מאומה בהן. בית המשפט קבע שמדובר בתפיסה "זוחלת" שתחילתה בין השנים 1973 - 1971 במבנה בשטח של 21 מ"ר שהסתיימה בשטח מבנה של 102 מ"ר ושטח מקרקעין של למעלה מ- 500 מ"ר, כשביהמ"ש לא שוכנע כי ניתנה למנוח ולבני משפחתו רשות לתפוס חזקה במקרקעין ולהרחיב את המבנה ואת החזקה לאורך השנים. לכל היותר מדובר ברשות מכללא עליה ניתן ללמוד משתיקת המשיבים, רשות ללא תמורה הניתנת לביטול בכל עת ולכן ככל שניתנה רשות למערערים הרי שהיא בוטלה במפורש במכתב הדרישה מ- 23/8/07, כשכבר ב-1977 ישנו מכתב ממר צבי אברמוביץ ז"ל (שהיה התובע המקורי) לעיריית תל אביב שבה יש התנגדות לתפיסת השטח ע"י משפחת דורני, כך שניתן לפסוק כי המשיבים לא נתנו רשות למנוח ולמשפחתו להחזיק במקרקעין לא במפורש ולא במכללא אלא שקצרה ידם מלפעול לסילוק הפולשים והפסקת הפלישה. כן קבע בית המשפט כי לא הוכח כי יש להתנות את הפינוי והפסקת הרשות בפיצויים, לא הוכחו השקעות במקרקעין ועל המערערים לפנות את המקרקעין ולכל היותר עומדת להם זכות תביעה לפי פרק ד' לחוק המקרקעין. בית המשפט קבע גם כי על המערערים לשלם דמי שימוש ראויים בסך 1,903 ₪ לחודש מיום הגשת התביעה 23/1/08 ועד לפינוי המקרקעין וכן 9,517 ₪ נוספים (עד ליום 23/1/08) ועליהם לסלק ידם מן המקרקעין בהם החזיקו כמסיגי גבול שלא כדין (בית המשפט לא הורה על הריסת המבנה). טענות הצדדים בערעור למעשה בערעור ממשיכים המערערים את הקו שאותו ציין בית משפט קמא והתמקדו למעשה אך ורק בטענה הנוגעת לתכנית הכוללת הוראות של איחוד וחלוקה מחדש, כשהם חוזרים על הטענה שעל פי טבלת ההקצאות שבתכנית, הוקצו למשיבים זכויות בשלמות במגרש חדש חלף חלקם בחלקות המקור, כאשר לעיריה הוקצו זכויות במגרשים אחרים. המערערים טוענים כי הטענה לגבי התכנית אינה מהווה הרחבת חזית וזוהי טענה משפטית מובהקת, והבעל הרשום של המקרקעין שהוקצה לו מגרש תמורה חדש שאינו כולל את שטח המקרקעין מושא הפינוי לא יכול לדרוש את הפינוי וסילוק היד שלהם ובוודאי שלא לבדו, ללא הסכמת בעלי המקרקעין. מנגד טוענים המשיבים כי המערערים זנחו את כל טענותיהם למעט הטענה לגבי התכנית, המהווה כפי שקבע בית המשפט קמא, שינוי והרחבת חזית שבית המשפט לא איפשר אותה ובצדק, שכן מדובר גם בטענה עובדתית הדורשת הבאת ראיות בחוות דעת ובמדידות, מה גם, שכפי שקבע בית משפט קמא, החלוקה החדשה תירשם רק לאחר מסירת השטח הציבורי לעיריה ותנאי לרישום הפרצלציה זה העברת השטחים כשהם פנויים. המשיבים טענו כי הם הוכיחו את בעלותם במקרקעין ואת זכאותם לסעד של סילוק יד. דיון לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, החלטנו לדחות את הערעור. כללי כפי שקבע בית משפט קמא, וכעולה גם מהודעת הערעור ועיקרי הטיעון למעשה זנחו המערערים את כל טענות ההגנה שלהם שנטענו בכתב ההגנה והתמקדו בטענה חדשה שאין לה זכר בכתב ההגנה המסתמכת על תכנית איחוד וחלוקה שבמסגרתה טענו שלפי החלוקה החדשה המשיבים לא יהיו בעלי הזכויות במקרקעין מושא הערעור. ואכן, לא בכדי זנחו המערערים את טענות ההגנה שלהם שכן בית המשפט קמא קבע קביעות עובדתיות מבוססות, הנתמכות על חוו"ד מומחה ותצלומי אוויר שלא היה כלל מבנה בשנים שבהם טענו המערערים שהיו במקום (המנוח ומשפחתו) והקימו מבנה (משנת 1949) וקבע שהמבנה הוקם רק בין השנים 1971 - 1973 ושלא הוכחו כל הטענות לגבי הסכמים ו/או החלטות ממשלה ובוודאי לא כאלו הנוגעות למנוח ומשפחתו שלא היו במקום לפחות עד 1971 - 1973. כן גם קבע בית משפט קמא שלכל היותר מדובר בברי רשות וברשות הדירה ללא תמורה שניתן לבטלה בכל עת, ושהיא אכן בוטלה (אם היתה), כאשר במקרה זה הייתה גם התנגדות לתפיסת השטח ע"י משפחת דורני כבר בשנת 1977 ממנה ניתן להסיק שלא ניתנה רשות למנוח ולמשפחתו להחזיק במקרקעין לא במפורש ולא במכללא. כך גם קבע בית המשפט קמא קביעות עובדתיות לגבי ההשקעות שנטענו ולגבי החיוב בפיצוי בגין דמי שימוש ראויים שאין מקום להתערב בהן. כדי להפיס את דעת המערערים, הרי גם אם טענות אלו לא נזנחו, הם גם נדחו בדין ע"י בית משפט קמא ומדובר בקביעות עובדתיות מבוססות שאין מקום להתערב בהן. כך גם בדין נדחתה טענת המערערים שיש לדחות את התביעה עקב אי צירוף מפה של המקרקעין שכן אין דרישה לצירוף מפה אלא לצירוף מסמכים שיאפשרו זיהוי ברור של המקרקעין שבמחלוקת, דבר שנעשה ע"י המשיבים. כך גם, מדובר, על פי רישום הזכויות בנסחי הרישום, בבעלים משותפים במקרקעין שהינם העיריה והמשיבים כשההלכה הינה שכל שותף במקרקעין רשאי להגיש תביעה לסילוק יד גם מבלי לצרף את יתר הבעלים כתובעים, ואף בלא הצורך לקבל את הסכמתם (מה גם כאמור שלפי התכנית עליה מסתמכים המערערים זוהי גם חובתם של המשיבים). לכן, בסופו של דבר מתמקד ערעור זה, כפי שגם התמקדו המערערים בסיכומיהם בבית משפט קמא, בטענה היחידה לגבי התכנית ומשמעותה והשלכותיה על זכויות המערערים לדרוש את פינויים מהמקרקעין ולהגיש כנגדם את התביעה. הטענות לגבי התכנית - הרחבה ושינוי חזית ראשית, מדובר אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, בטענות המהוות הרחבת ושינוי חזית, טענות שאין לאפשר את העלאתן במסגרת הסיכומים בלבד (כשהמשיבים התנגדו לכך). כפי שפורט בפרק העובדתי לפסק הדין, אין כל זכר בכתב ההגנה לטענה זו ולתכנית האיחוד והחלוקה. לא זו אף זו, בכתב ההגנה לא התכחשו המערערים לטענות המשיבים לגבי זכויותיהם כבעלים במקרקעין מכוח נסחי הרישום שצורפו כבר בתביעה ואף הסתמכו על נסחים אלו וטענו שהעיריה היא בעלת הרוב לפחות, אם לא מלוא הזכויות במקרקעין בעוד המשיבים הם בעלי מיעוט הזכויות במקרקעין ושהם לא יכולים לתבוע את סילוק ידם מהמקרקעין אם העיריה שהיא בעלת רוב הזכויות שהעבירה את הזכויות למשיבים, לא תובעת זאת. בניגוד לנטען ע"י המערערים לפיה מדובר בטענה משפטית של אי הוכחת זכות תביעה שניתן להעלותה בכל עת, הרי מדובר בטענה שהיא קודם כל טענה עובדתית, שכן ראשית יש להוכיח שאכן לפי התכנית איבדו המשיבים את זכותם בחלקות המקור וקיבלו זכויות במגרשים אחרים שאינם קשורים למערערים, כך גם מיקומם המדויק של המבנים. טענה זו דורשת טיעון ותמיכה בחוות דעת, מדידות, תשריט של מומחה ולא בשרטוט שנעשה ע"י בא כוח המערערים, תוך כדי הסיכומים בבית המשפט, ומשקבע בית משפט קמא שהמערערים לא הוכיחו כי המקרקעין במחלוקת מצויים בשטח שמיועד לעיריית ת"א ושאין למשיבים זיקה אליהם, אין מקום להתערב בקביעות אלו. המערערים לא הציגו בבית משפט קמא את טבלת ההקצאות ואת תשריט המגרשים של התכנית ולא טענו, וממילא לא הוכיחו כי המקרקעין נופלים לתחום המגרש החדש שהוקצה להם חלף זכותם בחלקת המקור, כשהמשיבים לא צירפו את העירייה כצד להליך או לבקש את אישורה להגשת התביעה חרף היותה הבעלים העיקרי בחלקות המקור. מדובר בטענה מהותית של מי שלמעשה מודה שאין לו כל זכות במקרקעין ברם טוען שלא המשיבים הם הגוף הנכון והרשאי לתבוע את סילוקו כמסיג גבול אלא גוף אחר (העיריה) וזו הייתה צריכה להיות הטענה הראשית והעיקרית שהייתה צריכה לעמוד לדיון הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית וטענה זו לא נטענה כלל עד לסיכומים בבית משפט קמא ולכן בצדק קבע בית משפט קמא שמדובר בהרחבת ושינוי חזית ורק מטעם זה דין הערעור להידחות. הטענות המשפטיות לגבי התכנית למעלה מן הצורך, גם מהבחינה המשפטית צדק בית משפט קמא כשדחה את הטענה שכן, כעולה מהוראות התכנית סעיף 13 ב' לתכנית מציין כך: "איחוד וחלקה, רישום שטחים ציבוריים: החלוקה החדשה תבוצע ללא הסכמת בעלים בהתאם לפרק ג' סימן ז' של חוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965, על פי טבלת האיזון ולוח ההקצאות. השטחים בתכנית זו המיועדים לצרכי ציבור (מגרשים לבניני ציבור, דרכים ושטחים ציבוריים פתוחים) מיועדים להפקעה וירשמו ע"ש עירית תל אביב-יפו ללא תמורה, ו/או ירשמו על שם העיריה במסגרת רישום החלוקה החדשה, ללא תמורה, כשהם פנויים מכל מבנה, שימוש או חפץ. על הבעלים לפנות את השטחים הציבוריים הכלולים בשטח המיועד לרפרצלציה לפני ביצוע הרישום על שם העיריה בלשכת רשם המקרקעין. השטחים הציבוריים שאינם מיועדים לרפרצלציה יירשמו על שם העיריה מיד עם אישור התכנית". [ההדגשות לא במקור] מדובר בחלוקה על תנאי באופן שגם אם היה מוכח שלפי החלוקה החדשה המשיבים אינם בעלי הזכויות במקרקעין אלא העיריה, הרי קיים תנאי בתכנית שהעיריה לא תקבל שטחי ציבור תפוסים ותנאי לרישום הפרצלציה הינו העברת השטחים לעיריה כשהם פנויים ומי שצריך לבצע את הפינוי זה הבעלים והכוונה הייתה לבעלים הרשום בהתאם לנסחי הרישום שהם המשיבים. כך גם כפי שציין בית משפט קמא המשיבים רשומים עדיין כבעלי הזכויות במקרקעין והם יכולים להישאר ככאלו שנים רבות משהתכנית יכולה להיות מיושמת בעוד שנים רבות, ולכאורה, אם נקבל את עמדת המערערים, נוצר מצב שבעלים רשומים של מקרקעין מוגדרים לא יכולים לדרוש פינויו של מסיג גבול וסביר להניח שאם העיריה הייתה מגישה את תביעת הפינוי נגד המערערים, הרי, מעבר לכך, שכאמור אין להם כל טענת הגנה לגופו של עניין, המערערים היו טוענים שהיא אינה זכאית להגיש תביעה זו מכוח זכויות קנייניות שטרם באו לעולם. לשיטתם של המערערים, לא ניתן כלל לתבוע את פינויים לא ע"י הבעלים הרשום ולא ע"י הבעלים העתידי, ואין מקום לקביעה כזו שהבעלים הרשום כבעל הזכות במקום איבד את זכותו לפעול לפינוי פולשים במקרקעין. לכן, כפי שקבע בית משפט קמא התכנית לא רק שאינה מאיינת את זכותם של המשיבים לתבוע סילוק פולשים מן המקרקעין אלא אף דורשת מהם לעשות זאת כבעלי המקרקעין הרשומים. מדובר למעשה בניסיון של המערערים, המחזיקים שלא כדין במקרקעין ובמבנה אליו פלשו לפני כ-40 שנים, להישאר במקום ולדחות את הקץ עד לקבלת פיצוי מגורמים שונים המעוניינים לבנות במקרקעין, וזאת בזמן שלמעשה אין להם כל טענה של ממש לגבי זכותם להחזיק במקרקעין הנ"ל וכל טענתם מתמצה למעשה במיהות הזכאי לדרוש את פינויים שלטענתם זו העיריה (שברור שיש לה אינטרס משותף עם המשיבים לפינוי המערערים) ואין מקום לאפשר ניסיון זה ולמנוע ממי שרשום כבעלי הזכות במקרקעין מלפעול לפינוי פולש שהסיג את גבולו. התוצאה התוצאה הינה כי הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 23,600 ₪. הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר למשיבים על חשבון ההוצאות שנפסקו. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.מקרקעין