בקשה להורות על מתן עדות שלא בפני בעל הדין בבקשה נאמר כי חששם של העדים הפוטנציאליים הוא שאם תיוודע זהותם, ייגדע מקור פרנסתם. על פניו, בטענה כללית מעין זו אין כדי להצדיק את ניהול הדיון בדלתיים סגורות ואת הפגיעה בעקרון העל של פומביות הדיון. טענות אלו בדבר קיומו של "חשש" לא גובו בראיות ממשיות כלשהן ואף לא נשמעו מפי העדים הפוטנציאליים עצמם. הטענה כי המשיב הינו "אחד הגופים החזקים במשק הישראלי בכלל ובשוק הפיננסי בפרט" (סעיף 3 לתשובה מטעם המבקשות) אינה מספקת את התשתית הנדרשת להצדקת החלטה על ניהול הדיון בדלתיים סגורות. מבלי להמעיט בהערכת המבקשות את איתנותו של המשיב ואת השפעתו בשוק הפיננסי, יש לזכור כי מדובר בבנקים הפועלים על פי דין; הנחת היסוד היא, כי גופים מסוג זה לא יוקיעו חושפי עוולות אך בשל בחירתם להעיד נגד מעסיקם הקודם, וכי עדות מהימנה, חפה מאינטרסים אישיים, לא תפעל לרעת נותניה. המבקשות לא הרימו את הנטל להראות כי על בית המשפט להניח אחרת. עם זאת, על אף הנחת היסוד כי אין, לכאורה, מקום לחשש אובייקטיבי, יש מקום להתייחס גם לחששם הסובייקטיבי של העדים הפוטנציאליים. הרף הקבוע בסעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט אינו גבוה, ודי בכך שבית המשפט "ראה צורך בכך" כדי להורות על מסירת עדות "בדלתיים סגורות". אם העדויות הפוטנציאליות הן של עדים רלוונטיים כמוסבר לעיל, יש מקום לבחון - בדלתיים סגורות - אם אכן מקנן בהם חשש שיקשה עליהם למסור עדות חופשית ומלאה. אם בית המשפט ישתכנע בקיומו של חשש סובייקטיבי כאמור, יש מקום להורות על מתן עדותם בדלתיים סגורות. עדותדיון