ביטול פסק בורר של בית הדין לממונות לפניי בקשה לביטול פסק/החלטת בורר שניתן ביום 3.8.12 על ידי בית הדין לממונות (להלן: "פסק הבורר"). בבקשה לביטול הפסק (להלן: "הבקשה") התבקשו מספר סעדים חלופיים: להורות על בטלות פסק הבורר מיום 3.8.12 ולהורות על בטלות פסקי הבורר החלקיים שניתנו קודם לכן; או להורות על ביטולו המלא או החלקי של פסק הבורר; או להורות על תיקונו של פסק הבורר על כל חלקיו; או ליתן כל סעד אחר לזכות המבקשים ככל שיראה בית משפט לנכון. העובדות הצריכות לעניין ביום 16.1.09 חתמו הצדדים על הסכם מכר דירה, בו רכשו המבקשים (להלן גם: "הקונים") מהמשיבים (להלן גם: "המוכרים") דירה ברח' קצנלבוגן 10 ירושלים, בסך של 1,230,000$. בהסכם המכר צוין כי "לא בוצעו בדירה כל שינוי או תוספת הטעונים היתר בנייה". לאחר מכן גילו המבקשים כי חלק משטחה של הדירה אינו בעל היתר בנייה כדין ורשום כ"מחסנים". לפיכך, פנו המבקשים לביה"ד והגישו תביעה לביטול העסקה. בפסק דין מיום 22.11.10, קבעו הבוררים כי עקב הפגם האמור שהתגלה בדירה, קיים מקח טעות, והמכירה בטלה למפרע. על בסיס האמור קבעו הבוררים את ההוראות הבאות: על המוכרים להשיב לקונים סך של 1,205,000$, שהוא הסכום ששולם עבור העסקה, עד ליום כ' טבת תשע"א; מהסכום הנ"ל יש לקזז 4,400$ ששילמו המוכרים לקונים כדמי ששכירות על החודשים מאי-יוני; על הקונים להעביר חזרה את הדירה בטאבו על שם המוכרים תוך 30 יום; התביעות ההדדיות בנוגע לנזקים ולפיצויים נדחות; במידה ואחד הצדדים לא יקיים את החלטות ביה"ד עד התאריך האמור, ביה"ד ייתן את החלטתו. ביום 20.12.10 נתן ביה"ד "הבהרה לפסה"ד", בה הבהיר כי הקונים יעבירו את הדירה בטאבו רק לאחר שהמוכרים יפקידו בידי נאמן את הכספים בהם חויבו. בנוגע לדמי השכירות מציין ביה"ד כי הובהר לב"כ המוכרים כי סירובם לאפשר לקונים לגור בדירה, תביא לכך שלא יקבלו את מלוא סכום השכירות; והצדדים יסכימו לסכום מופחת עבור אחסון חפצים, ואם לא יקבעו את הסכום בהסכמה, ביה"ד ימנה שמאי לשם כך. בהחלטה מיום 24.1.11, שניתנה בעקבות מכתבי הצדדים "מהם עולות טענות בדבר אי קיום פסה"ד", ניתנו מספר הוראות אופרטיביות שעניינן, בין היתר: נקיטה בפעולות הנדרשות להעברת הבעלות; הוראה כי הפקדת הסכום שנקבע תהיה לפי שער הדולר ביום הפקדת התשלום בנאמנות, ויום ההפקדה ייחשב כיום התשלום בפועל; במידה והצדדים לא יקיימו את ההחלטות ישקול ביה"ד למנות נאמן; וכי על הקונים לפנות לאלתר את הדירה, ללא קשר לביצוע האמור בפסק הדין. פסק הדין מיום 22.11.10 ושתי ההחלטות הנוספות האמורות הוגשו לאישור ביהמ"ש ע"י המבקשים, והללו אושרו ביום 3.3.11. בתחילה הופקדו הכספים בחשבון ע"ש ב"כ המוכרים. הקונים התנגדו לכך וטענו כי לא נמסרו להם פרטי החשבון, וביום 10.4.11 נתנו כתב מודעה לביה"ד, בו הודיעו כי מכיוון שלא קיבלו את הכסף, וכי למוכרים אין שום כוונה לפרוע את חובתם, הרי שהקונים מממשים את זכותם לגבות את הנכס לפי ערכו האמיתי בעת הקנייה. ולכן, מיום א' ר"ח אייר, הקונים מצהירים על עצמם כבעלים על הנכס ומתחילים בשיפוץ הנדרש בדירה. עם תחילת השיפוץ פנו המוכרים בדחיפות לביה"ד. לאחר דיון ניתנה החלטה ביום 13.6.11 אשר בה, בין היתר, מינה ביה"ד נאמן לטיפול במסמכי העברת הבעלות והחזקת הכספים וכמו כן מינה שמאי שימסור חוו"ד על השינויים שנעשו בדירה, שכן הקונים טענו כי תיקנו רטיבות; וכן נקבע כי לאחר אישור הנאמן שהכסף הופקד כחוק, יהיו רשאים המוכרים להיכנס לדירה. כיוון שהקונים לא פינו את הדירה חרף החלטת ביה"ד מיום 24.1.11, הדבר גרר בקשות נוספות מטעם המוכרים והחלטות נוספות. ביום 16.8.11 ניתנה החלטה כי המוכרים רשאים להיכנס לדירה ולהשתמש בה כרצונם. החלטה זו אושר בבית המשפט, לבקשת המוכרים, ביום 10.1.11. בסופו של דבר, לאחר דין ודברים בין ב"כ הצדדים, קיבלו המוכרים את החזקה בדירה ביום 12.1.12. בהמשך התנהל דין ודברים יחד עם הנאמן בקשר למסמכי העברת הבעלות ותשלומים נוספים, הוגשו סיכומים, וההחלטה האחרונה בתיק - פסק הבורר - ניתנה ביום 3.8.12, כדלהלן: לאחר שמיעת טענות הצדדים והדו"ד שביניהם וקבלת סיכומי תביעותיהם, ולאחר שהודיעו ב.כ. הצדדים שאין בעיית מיסוי על הנכס נשוא התביעה, ושנתקבלו אישורי המס לצורך העברת הנכס בטאבו ע"ש הנתבעים. ביה"ד התכנס בימי הפגרה לדון בעניינים הכספיים, ולאחר עיון בסיכומי הצדדים, בחינת התביעות ההדדיות וקבלת חוו"ד מומחה בענין השיפוצים/נזקים, הוצאות משפט ודמי אחסון, ולאחר חישוב הוצאות הצדדים וקיזוז התביעות ההדדיות. החלטה על הנאמן להבעיר למשפ' שטארק את יתרת הכסף שברשותו כנאמן, בניכוי 43,000 ₪ שיועברו על ידו למשפ' דויטש. על משפ' דויטש לשלם דמי ועד הבית למשך כל התקופה. לאחר ההעברות הנ"ל, מסיים הנאמן את תפקידו בהצלחה. לאור ההתנהלות בתיק, ביה"ד נמנע מלנמק את פסק הדין, ובכך הוא משתמש ברשות שניתנה לו בכתב הבוררות שלא לנמקו ע"פ שיקול דעתו. והאמת והשלום אהבו. פסק הבורר קוים, הבעלות הועברה והכספים התקבלו. כאמור, בבקשה שלפניי מבקשים הקונים לבטל את פסק הבוררות האמור מיום 3.8.12. טענות המבקשים לטענת המבקשים, ביה"ד אומנם הורה על ביטול העסקה, אך גרם בהחלטותיו השונות להפסדים עצומים למבקשים שמגיעים לסך של 1,542,510 ₪. עילות הביטול: א. סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"), הבורר פעל ללא סמכות - בית הדין פעל בחוסר סמכות בכך שעל אף שלא הוגשה תביעה שכנגד, כלולה בפסק הבורר הוראה כי על המבקשים לשלם למשיבים סך של 43,000 ₪, בלי לפרט כלל על מה נסוב סכום זה. ב. סעיף 24(4) לחוק - לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו - בית הדין ביקש לבחון באמצעות המומחה האם בפעולות המבקשים בדירה היה משום גרימת נזק לדירה, בכדי לבחון האם על המבקשים לפצות את המשיבים בגין נזק זה (כאשר לטענתם, כאמור, מדובר בחריגה מסמכות, שהרי המשיבים לא הגישו תביעה שכנגד). ברם, לטענתם, בית הדין לא הורה למומחה לבחון האם הפעולות שבוצעו בדירה מהוות תיקון או נזק, אלא רק לערוך הצעת מחיר להשלמת העבודות. מכאן, שבית הדין כבר קיבל החלטה בנושא מבלי ליתן למשיבים הזדמנות לטעון בעניין זה, מה גם שחוות הדעת לא נמסרה לצדדים לפני מתן פסק הדין (המשיבים אף לא קיבלו את חווה"ד). כמו כן, בית הדין קיים דיון במעמד צד אחד ביום 5.6.11, כאשר המבקשים לא ידעו על כך, ואף נתן החלטה בו ביום לאחר הדיון, ויש בזה משום מניעת הזדמנות להביא ראיות. ג. סעיף 24(5) לחוק - הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו - בית הדין פסק מועד להשבת התמורה, אך משלא מילאו המשיבים אחר הוראת בית הדין ולא העבירו את הסכומים במועד לנאמן של שני הצדדים, נהנו מהפרשי הצמדה, ריבית ושער הדולר, ובית הדין לא דן בפיצוי בשל האיחור ולא חייב את המשיבים על כך. ד. סעיף 24(9) לחוק - תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור - למרות שאין לבית הדין חובת הנמקה, בית הדין לא דן בשאלות רבות, באופן הנוגד את תקנת הציבור. בפסק הבורר חויבו המבקשים לשלם למשיבים 43,000₪, אך לא צוין על מה נסוב התשלום. ביה"ד היה צריך להיעתר לבקשת המבקשים ולהתיר להם להשלים את עבודות התיקון בעצמם, כיון שכך היו חוסכים בעלויות. כן ציינו כי בהחלטת ביה"ד מיום 13.6.11 נקבע, שעם אישור הנאמן על קבלת כספי התמורה יוכלו המשיבים להיכנס לדירה; ברם, לא ניתנה הוראה אימתי יקבלו המבקשים את כספם, והכספים עוכבו משך זמן רב. לטענת המבקשים, "תקנת הציבור" הוא מושג סתום-עמום, ואשר לפי אחת הגישות יש לעשות בו שימוש במשורה ובמקרים חריגים במיוחד; וראוי ליישם עילה זו בעניינו. טענות המשיבים לטענת המשיבים, המבקשים מנסים לעשות מקצה שיפורים ולבטל או לתקן פסקי דין על אף כי המועד לביטולם חלף זה מכבר, והגם שאין כל עילה לביטול פסק הבורר או ההחלטות הקודמות של בית הדין. לא זו אף זו, הצדדים גם פעלו לפי פסקי הדין של הבוררים, ולכן הם מושתקים כעת מלטעון כל טענה כנגד פסקי הדין וההחלטות האמורות. המשיבים טוענים כי גם להם נגרמו נזקים רבים כתוצאה מההליך, בסך מוערך של 500,000₪, כיוון שהמבקשים האריכו את ההליך והפרו את החלטות ביה"ד. המבקשים עיכבו את העברת מסמכי הבעלות במשך למעלה משנה, החזיקו בדירה שלא כדין, ואף לבסוף לא שילמו את תשלום הארנונה, כך שהמשיבים נאלצו לשלם את החוב מכספי התמורה. במסגרת הנזקים נכללים הפסד דמי שכירות על הדירה, דמי שכירות שהמשיבים נאלצו לשלם במשך שנתיים, תשלום שכ"ט, ועוד. עוד טוענים המשיבים, כי בניגוד לטענת המבקשים, פסק הבורר אינו קובע כי הסכום של 43,000₪ אשר ישולם למשיבים משקף את עלות השיפוץ בדירה לפי חוו"ד השמאי; אלא, הסכום הזה נקבע לאחר שביה"ד שקל את כל טענות הצדדים באשר לנזקים ופיצויים, וקבע את שקבע תוך שימוש בזכותו שלא לנמק את פסק הדין. זאת ועוד; השמאי העריך את עלות התיקון שנותר לבצע בסך של 68,400₪, וממילא סכום זה גבוה מהסכום שנפסק לטובת המשיבים. המשיבים טוענים כי לא בכדי לא צרפו המבקשים לבקשה את פסק דינו של בית הדין מיום 13.6.11 (המפורט לעיל), אשר ניתן לאחר דיון ממושך בנוכחות הצדדים, והמהווה פסק דין מהותי ועקרוני ביחסי הצדדים. המבקשים לא עתרו לבטלו, הגם שנקבע בו כי הם נדרשים לפנות את הדירה לאלתר; וגם לאחר שניתן פסק זה, הם המשיכו להחזיק בדירה ולא עשו מאומה לקידום העברת הבעלות בדירה לידי המשיבים. כמו כן, ביום 16.8.11 ניתנה החלטה נוספת כמפורט לעיל, לפיה רשאים המשיבים להיכנס לדירה ולעשות בה כרצונם, והחלטה זו אושרה בביהמ"ש ביום 10.1.11; ורק לאחריה נמסרה החזקה בדירה. באשר לטענת המבקשים כי לא ראו את חוות הדעת לפני פסק הדין, מציינים המשיבים כי אף הם לא ראו את חוות הדעת. ראוי לציין כי בית הדין הורה לצדדים בהחלטתו מיום 15.1.12 על הגשת סיכומים, ובאותו החלטה קבע שימונה שמאי. לדברי המשיבים, המבקשים יכלו לקבול על החלטה זו כבר באותה עת, שהרי היה יסוד להניח שהסיכומים יוגשו לפני שהצדדים יקבלו חוות דעת. מעבר לכך, שני הצדדים נכחו בביקור המומחה בדירה, וכך גם הדיין, והם יכלו להעלות את טענותיהם בביקור, ולא עשו כן. בדיון שהתקיים לפניי הוסיף ב"כ המשיבים, כי לא סביר לפתוח את פסק הבורר לאחר שההליך הסתיים והוראותיו בוצעו, רק משום שהצדדים לא ראו את חוות הדעת. המשיבים אף דוחים את הטענה כי לא הגישו תביעה שכנגד וכי על כן לא היה צריך בית הדין לדון בנזקיהם. בית הדין הורה בהחלטה מיום 15.1.12 להגיש סיכומים, לרבות בדבר נזקי הצדדים, והמבקשים לא חלקו על כך. באשר לטענה כי התקיים דיון במעמד צד אחד, טוענים המשיבים כי לא התקיים דיון במעמד צד אחד לפני ההחלטה מיום 5.6.11. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בטרם אדרש לגוף עילות הביטול, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהסעדים המפורטים בבקשה אינם בהירים, סבירים או מתקבלים על הדעת, ונראה כי גם למבקשים עצמם לא היה ברור מה בדיוק הם מבקשים. כמפורט בסעיף 2 לעיל, בבקשה לביטול הפסק התבקשו מספר סעדים חלופיים: להורות על בטלות פסק הבורר מיום 3.8.12 ולהורות על בטלות פסקי הבורר החלקיים שניתנו קודם לכן; או להורות על ביטולו המלא או החלקי של פסק הבורר; או להורות על תיקונו של פסק הבורר על כל חלקיו; או ליתן כל סעד אחר לזכות המבקשים ככל שיראה בית משפט לנכון. רשימת סעדים חלופיים זו לקויה בחוסר בהירות היורד לשורשה של הבקשה כולה, במיוחד לאור העובדה שכלולה בה בקשה לבטל או לתקן את ההחלטות הקודמות של בית הדין (שחלקן גם אושר בבימ"ש כך שברור שאלו לא ניתנות כעת לביטול או לתיקון כלל), מבלי שפירטו באלו החלטות מדובר, מלבד ההחלטה מיום 22.11.10, שהיא למעשה זו שמבטלת את הסכם המכר. לא יעלה על הדעת לבטל החלטה זו, שאושרה בבימ"ש, ובמיוחד לאחר שהקונים קיבלו את הכספים ששילמו עבור הדירה, והעבירו, סוף סוף, את הבעלות בדירה חזרה לידי המשיבים. אין עילה ובוודאי שאין הצדקה להשיב את הגלגל לאחור פעם נוספת. חוסר הבהירות בבקשה קיים גם בסעד המבוקש של תיקון פסק הבורר וההחלטות, מאחר שבבקשה אין כל פירוט והסבר באשר לתיקונים הספציפיים המבוקשים. נראה, אפוא, כי לא בכדי, בהשלמת טיעונים שהגישו המבקשים, שינו את הסעדים המבוקשים ועתרו לקבלת הסעדים הבאים: להורות על ביטול פסק הבורר ולאשר לנתבעים (כפי הנראה מדובר בטעות והכוונה למבקשים) לתבוע בחזרה את ה-43,000₪, בנוסף לסכום 18,500₪ שהמבקשים טוענים כי השקיעו לשיפור הנכס - סה"כ 61,500₪; להורות למשיבים להעביר לידי ב"כ הצדדים בנאמנות משותפת, או לידי הנאמן, סך של 61,500₪, או לכל הפחות להשיב את הסכום שקיבלו מתוך כספי הנאמנות בסך 43,000₪; או ליתן כל סעד אחר לזכותם של המבקשים. מן הראוי לציין כי גם לו הבקשה הייתה מתקבלת, לא היה ניתן סעד בדמות הוראה למשיבים להעביר את הסך האמור לנאמנות. במסגרת הליך מכוח חוק הבוררות כפי שהוגש, בית המשפט אינו פוסק במקום הבורר ובניגוד לקביעותיו; ועל אף שבנסיבות המתאימות מוסמך בית המשפט לתקן ו/או להשלים פסק הבורר, אין הוא מוסמך להכריע בשורש מחלוקת הצדדים בניגוד לקביעות מפורשות של הבורר, ובמסגרת בקשת ביטול בנסיבות אלו יצמצם את מעורבתו רק להכרעה בדבר תקינות הליך הבוררות, הא ותו לא. לגופו של עניין, צודק ב"כ המשיבים כי הבקשה לביטול לא מגלה כל עילה לביטול הפסק. בית הדין פעל בסמכות עת לא נימק מדוע פסק 43,000₪ לטובת המשיבים, לאור ההוראה המפורשת בשטר הבוררות, עליו חתמו הצדדים, המתירה לו שלא לנמק. לשון הפסק מפורשת בזה שהבוררים פסקו את הסכום הנ"ל "לאחר עיון בסיכומי הצדדים, בחינת התביעות ההדדיות וקבלת חוו"ד מומחה בענין השיפוצים/נזקים, הוצאות משפט ודמי אחסון, ולאחר חישוב הוצאות הצדדים וקיזוז התביעות ההדדיות." לפיכך עולה בבירור, כי בית הדין שקל את כל התביעות והטענות עת הכריע כפי שהכריע. כמו כן אציין, כי בית הדין פעל בסמכות עת דן בנזקי המשיבים, הגם שלא הגישו תביעה שכנגד. ראשית אעיר, כי ברורה העובדה שהמשיבים לא הגישו - ולא יכלו להגיש - תביעה שכנגד בתחילת ההליך, שכן הנזקים נגרמו להם במהלכו. שנית, שני הצדדים העלו טענות בדבר נזקים שנגרמו להם, ולכן בית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים גם בעניין זה. עיון בסיכומים מגלה שהמשיבים אכן תבעו שיפוי בגין הנזקים השונים אשר לטענתם נגרמו להם (דמי שכירות, דמי אחסון, חובות לרשויות ועוד), והמבקשים מתייחסים לנזקים אלו בסיכומיהם. המבקשים אומנם דוחים את הטענות, אך לא טענו שלא הוגשה תביעה שכנגד ושהבוררים אינם מוסמכים לדון בטענות אלו. משלא הועלתה טענה זו בפני ביה"ד, הרי שבכל מקרה ניתן לומר שהמבקשים הסכימו לדון בנזקי המשיבים וכי בכך בעצם הסכימו להרחיב את סמכות הדיינים לדון בסוגיה זו. העלאת טענה זו בבקשה לביטול נגועה, אפוא, בחוסר תום לב, ודינה להידחות. יש לדחות אף את הטענה כי ביה"ד לא הכריע באחד העניינים שהובאו להכרעתו, בכך שלא דן בטענת המבקשים בדבר הפרשי השער וריבית בגין התקופה שב"כ הנתבעים החזיק בכספים. דרישה זו עלתה לפחות בפניית ב"כ המבקשים לביה"ד ביום 23.6.11, ובסיכומי המבקשים. כאמור בפסק הבורר, ביה"ד עיין בסיכומי הצדדים ובטענות לגבי נזקיהם, והכריע כפי שהכריע. מכאן שלא ניתן לטעון שלא הכריע בטענתם. גם אין לקבל את הטענה כי לא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם בשאלה האם התיקון בדירה הוא בבחינת שיפוץ או נזק שנגרם לה, כשמבקשים להסיק זאת מן העובדה שביה"ד ביקש מהשמאי לאמוד רק את השלמת התיקון. הצדדים טענו את טענותיהם בעניין זה עוד קודם לכן, ומסיבה זו מונה השמאי; כך שלא נמנעה מהם זכות הטיעון. אף בסיכומים שהוגשו לביה"ד חזרו וטענו המבקשים כי הפעולות שבוצעו בדירה היו בגדר שיפוץ והשבחה. הטענה כי התקיים דיון שלא במעמד הצדדים ביום 5.6.11 לא הוכחה. יתירה מזאת, פסק הבורר, שהמבקשים עותרים לביטולו, ניתן לאחר קיום דיונים נוספים בנוכחות הצדדים והגשת סיכומים. מכאן, שגם אם אכן התקיים דיון במעמד צד אחד, לא נראה כי הדבר גרם לנזק למבקשים; ולפי הוראות סעיף 26(א) לחוק, רשאי בית המשפט לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות לביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, "אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין" (ואם יטענו המבקשים כי מינוי הנאמן בהחלטה מיום 5.6.11 הוא "נזק" עבורם, יש להשיב, כי האפשרות למינוי נאמן עלתה כבר בהחלטה מיום 24.1.11 באם הצדדים לא יקיימו את ההחלטה, כפי שאכן קרה, ולכן מונה הנאמן בהחלטה מיום 5.6.11). גם הטענה בדבר פגיעה בתקנת הציבור מוטב היה כי לא תיטען. טיעוני המבקשים בעניין זה אינם מגלים כל עילה. כאמור לעיל, ביה"ד היה מוסמך שלא לנמק מדוע פסק 43,000₪. כמו כן, העובדה שביה"ד בחר שלא לקבל את בקשת המבקשים לתקן את הנדרש בדירה בעצמם, כדי לחסוך בעלויות, אינה מגלה עילה; הדבר נתון לשיקול דעת ביה"ד, אשר פעל בסמכות, ואין זה בלתי סביר להסיק כי בית הדין קיבל את ההחלטה האמורה מתוך התרשמות מהתנהלות המבקשים במהלך ההליך. בהקשר זה אזכיר, שאין חולק כי המבקשים הודיעו כי הם נוהגים בדירה מנהג בעלים, והחלו בשיפוץ ללא כל הרשאה מביה"ד, ולמרות שפסקי הבוררות קבעו במפורש כי הדירה תוחזר למשיבים. הטענה כי החלטת 13.6.11, בה לא קבע ביה"ד מתי יועברו הכספים למבקשים, מהווה פגיעה בתקנת הציבור, משוללת כל בסיס משפטי ואין אלא לדחותה. רק בטענה אחת של המבקשים אני מוצא ממש, ואכן נפל פגם בהתנהלות ביה"ד בכך שחוות הדעת של השמאי בנושא התיקון בדירה, לא הועברה לצדדים לפני מתן פסק הדין. בכך הופרה החובה להעמיד את חוות דעת לעיון הצדדים, ולתת אפשרות לחקור את המומחה, חובה מעוגנת בסעיף יב' לתוספת לחוק. יחד עם זאת, פגם זה מרוכך בזה שהצדדים היו שותפים לביקור השמאי בדירה, ויכלו להעלות בפניו את כל הטענות שמצאו לנכון בעניין התיקון/שיפוץ שערכו; וכן, שהמבקשים ידעו מראש כי לא יקבלו את חוות הדעת לפני הגשת הסיכומים, אך בחרו שלא להתנגד לכך, ולא לדרוש לקבל את חוות הדעת טרם הגשת הסיכומים ומתן פסק הדין. עובדות אלו מובילים לביסוס טענת מניעות כנגד המבקשים (ראו ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית) עמוד 1167). כאמור לעיל, בסעיף 26(א) לחוק נקבע כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". אני סבור כי במקרה דנן, מכך שחוות דעתו של השמאי לא הוצגה בפני המבקשים עובר למתן פסק הדין, לא נגרם להם עיוות דין שיש בה כדי להצדיק את ביטול הפסק. כפי שטענו המשיבים, השמאי העריך את עלות תיקון הדירה בסך של 68,400₪. המבקשים חויבו בתשלום למשיבים בסך של 43,000₪, כאשר חיוב זה לא נקבע בהכרח רק בשל חוו"ד השמאי, אלא על בסיס מכלול השיקולים של הנזקים של שני הצדדים. מכל מקום, דיון בחוו"ד יכול היה אף להגדיל את הסכום בו יחויבו המבקשים למשיבים. כך גם, עצם הימנעותם של המבקשים מלדרוש לקבל את חוות הדעת, ומוכנותם לקבל את פסק הדין בלעדיה, מלמדת גם כי אף לשיטתם לא נגרם להם עיוות דין (ראו אוטולנגי, עמוד 1168). כללו וסיכומו של דבר, לא קיימות בענייננו עילות המצדיקות את מתן הסעדים המבוקשים, ודין הבקשה להידחות על כל מרכיביו. ב"כ המשיבים ביקש לפסוק הוצאות ריאליות. לדבריו שכר הטרחה שגבה בגין הליך זה הוא 10,000$ + מע"מ. בהקשר זה אציין כי בדיון שנערך לפניי התרשמתי כי בקשת הביטול הוגשה בניסיון לבצע "מקצה שיפורים" של פסקי הבוררות וההחלטות השונות (לרבות אף אלו שכבר אושרו), ולהגדיל את הסכום הכספי שיקבלו, הגם שכאמור, הבקשה אינה מגלה למעשה עילה לביטול הפסק. חוסר שביעות רצון מקביעות בית הדין אינו מקים עילה לביטול הפסק. במעשה זה, גררו המבקשים את המשיבים להליך נוסף ולהוצאות נוספות, שלא כדין ואף בחוסר תום לב. סיכום לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני דוחה בזה את הבקשה לביטול פסק הבורר, והמבקשים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המשיבים בסך 25,000 ₪. יישוב סכסוכיםבוררדיני ממונותביטול פסק בוררות