בקשה להפקדת ערובה בשל חשש כי לא יוכלו לשאת בהוצאות המשפט

בקשה להפקדת ערובה בשל חשש כי לא יוכלו לשאת בהוצאות המשפט בקשה לחיוב תובעים (להלן: "המשיבים") בהפקדת ערובה על מנת להבטיח את תשלום הוצאות הגנתם של הנתבעים (להלן: "המבקשים") בפני התובענה שהגישו המשיבים בתיק שבכותרת ולהתנות את המשך ניהולם של ההליכים בתיק זה בהפקדת ערובה כאמור. המבקשים תומכים את בקשתם בשני דברי חקיקה: תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1948 (להלן: "תקסד"א"), וסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). ברקע הדברים - תובענה כספית על סך 3,325,725 ₪ אותה הגישו המשיבים, חברה קבלנית בעירבון מוגבל ואדם פרטי, נגד המבקשים, בעלי דירות בבניין ברח' טרומפלדור 2 ת"א, בגין הפרה נטענת של הסכם לשיפוץ הבניין שנחתם בין הצדדים בתאריך ה- 09.07.09. טענות המבקשים על בית המשפט להורות למשיבים להפקיד בקופת בית המשפט ערובה כספית מאחר שקיים חשש, כי המשיבים לא יוכלו לשאת בהוצאות המשפט, באם יושתו עליהם. התובעת 1 (להלן: "משיבה 1") הינה חברה בע"מ, מצבה הפיננסי לא ברור, ספק רב אם היא פעילה וחשבונותיה הוגבלו בהגבלה בנסיבות מיוחדות ע"י בנק ישראל. בנוסף, המשיבה 1 חבה חובות כבדים לרשויות המס והוטלו על נכסיה עיקולים רבים בגין חובות אלו ואחרים. זאת ועוד, בעליה היחידים של המשיבה 1 חייב אף הוא כספים רבים. לטענתו, הוא הוגבל ע"י בנק ישראל ולאחרונה אף הוגדר ע"י לשכת ההוצאה לפועל כ"בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו". התובע 2 (להלן: "משיב 2") היה קבלן משנה או נציג מטעם מטעם משיבה 1 בביצוע עבודות השיפוץ. הוא לא היה צד להסכם השיפוץ שנחתם עם המבקשים, ועל כן גם אם יוכיח את כל האמור בתובענה (המוכחשת), לא תקום לו כל עילה ו/או לא יהיה זכאי לסעד כלשהו. בנוסף, המשיב 2 הוא בבחינת בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו, שכן מחד הוא מתגורר בבניין יוקרתי בדמי שכירות חודשיים גבוהים ומאידך טוען לתיקים פתוחים בהוצאה לפועל כנגדו בסכום של למעלה מ-100,000 ₪ . עוד מדגישים המבקשים את העובדה, כי המשיבים לא עמדו בתשלום ההוצאות שנפסקו נגדם במסגרת ההליך דנן (בסך של 2,500 ₪ לפי החלטה מיום 24.1.13), ובכך, למעשה, יצרו דפוס התנהגות חמקני, ומוסיפים, למען הזהירות, טענות בדבר סיכויי התביעה (אשר לטענתם הינם נמוכים מאוד עד קלושים). טענות המשיבים המשיבים סבורים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, בחשבון קופת השיפוץ מצויים כספים רבים, שטרם שולמו להם, בניגוד להסכם, מהם יכולים המבקשים להיפרע במידת הצורך. המשיבים מעריכים את סיכויי התביעה כגבוהים שכן נסמכת היא על טענות בדבר הפרת ההסכם ע"י המבקשים. המשיבים לא סותרים את הטענה בדבר מצבם הכלכלי הקשה אך סומכים ידיהם על החלטת הש' אביגיל כהן, מיום 10.7.13, לדחות את בקשתם לפטור מאגרה "בהיעדר תשתית ראייתית מספקת בדבר היעדר יכולתם הכלכלית". המשיבים מפנים לעובדה, כי המשיב 2 אינו חברה, אלא אדם בשר-ודם וטוענים כי המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש מהם, בהתאם לתקנה 519(א) להוכיח, כי יש לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות, עניין בו בית המשפט צריך לנהוג במתינות, בסבירות ובשיקול דעת. דיון והכרעה כללי לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים לה ובתשובה לתגובה מטעם המבקשים, מצאתי כי הבקשה מוצדקת ודינה להתקבל. המבקשים תומכים את בקשתם בשני דברי חקיקה: תקנה 519 לתקסד"א, וסעיף 353(א) לחוק החברות. תקנה 519 לתקסד"א קובעת, כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". סעיף 353(א) לחוק החברות קובע, כי: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". שני דברי החקיקה אינם שקולים זה לזה. תקנה 519 לתקסד"א, העוסקת בכל תובע בהליך אזרחי, מאפשרת אמנם לבית המשפט שיקול דעת רחב, אך "במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל בראש ובראשונה השיקול, כי אמצעי זה יופעל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 2808/00 סופרסל בע"מ נ' אורי יניב, פ"ד נד(2) 845 (2000)). מנגד, בסעיף 353(א) לחוק החברות, העוסק בחברה בע"מ, "קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות הענין טעמים לסתור" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 (1990); רע"א 3274/92 מיכאל סרוסי נ' י.ע.ף. קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2), 192 (1993)). הכלל הוא, אפוא, שיש לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, ואילו מתן פטור מהפקדת ערובה כאמור, ייעשה במקרים חריגים בלבד (בש"א (ת"א-יפו) 14284/06 רז-גל חברה לבנין בע"מ נ' יעקב (ג'ק) קאופן בע"מ, ניתן ביום 31.8.06). היחס השונה בין שיקול הדעת לחייב בערובה כשעסקינן בתובע בשר-ודם, לעומת החזקה הקיימת כי יש לחייבה בערובה, משעסקינן בחברה, הוסבר ברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, 13.7.08 : "הרציונל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים. חזקה זו ניתנת לסתירה כיום על פי שתי דרכים חלופיות המוצגות בסעיף 353א לחוק החברות. על פי החלופה האחת, החזקה תיסתר אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין.... על פי החלופה השנייה, החזקה ניתנת לסתירה אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. (שם, בעמ' 5). את ההלכות בסוגייה ואת שלבי הבדיקה הנדרשים לצורך חיוב חברה במתן ערובה, הייטיב לסכם כב' השופט מלצר ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , 11.2.09 : "...על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו:פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא חריג... זאת ועוד - ...שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה... עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות: (א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). (ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד,או קלושים מאוד... משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה כי כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי .... (ס' 13 לפסה"ד). ומהכלל אל הפרט - יישום הכללים שהובאו לעיל, על המקרה שבפנינו, מגלה על נקלה כי יש מקום לחייב את המשיבה 1 בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים. הבקשה נתמכה בממצאים עובדתיים רבים בדבר מצבה הפיננסי הבעייתי של המשיבה 1, ממצאים שרובם סופקו ע"י המשיבה 1 עצמה, עוד קודם לכן במסגרת ההליכים (לרבות בבקשת המשיבה 1 לפטור מאגרה). כך לדוגמא, צורף אישור בדבר היות החברה מוגדרת "לקוח מוגבל חמור" ע"י בנק ישראל ( נספח א' לבקשה); עיקול לטובת מע"מ על סך של למעלה מ-1 מיליון ₪ שהוטל על חשבונות החברה בבנק דיסקונט נכון ליום 18.4.10 ( צורף כנספח ב'), כמו גם עיקולים נוספים, שמסתכמים בסך של כ-1 מיליון ₪ נוספים, שהוטלו במסגרת הליכי הוצל"פ שמנהלים נגדה צדדים אחרים ( נספחים ג' וד' לבקשה). זאת ועוד, הבעלים היחידי של המשיבה 1 העיד בתצהירו, כי מצבו הכלכלי אינו טוב "ומתנהלים נגדי תיקים רבים בהוצאה לפועל אשר בהם אני חייב מעל מיליון שקלים" (ר' ס' 11 לתצהיר מר פלד בתמיכה לבקשה לפטור מתשלום אגרה). מתשובת המשיבה 1 לבקשה עולה, כי היא לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את יכולתה הכלכלית, ולהראות ולו לכאורה, כי ניתן יהיה להיפרע ממנה במידה והתביעה תידחה. ניכר, כי המשיבה 1 כלל לא ניסתה לעמוד בנטל האמור, לא סתרה את טענות המבקשים בהקשר זה, ולא צירפה דוחו"ת כספיים ו/או אישור רו"ח עדכני, מהם ניתן ללמוד על חוסן כלכלי של המשיבה נכון להיום. יתרה מכך, המשיבה לא ציינה בתגובה נתונים באשר לפעילותה הכלכלית, מצבה והכנסות או רווחים צפויים או בדבר נכסים מהם תוכל להיפרע אם וכאשר תידרש. לא מצאתי כי קיימות בענייננו נסיבות שמצדיקות אי חיוב המשיבה 1 במתן ערובה. טענת המשיבה 1 לפיה, בחשבון קופת השיפוץ היו קיימים, נכון לשנת 2009, סך של למעלה מ-2.5 מיליון ₪, וכי כספים אלו מגיעים להם והמבקשים יוכלו להיפרע מהם, אינה בעלת משקל בעיני. מעבר לעובדה כי המשיבים לא צירפו תצהיר לשם תמיכה בטענותיהם העובדתיות, מה בין כספים אלו שנאספו לפני למעלה מ-5 שנים והיו קיימים בחשבון קופת הועד בשנת 2009, לבין זכותם של המשיבים בהם, שעה שהמבקשים טוענים שמלוא התמורה שהגיעה למשיבה 1 בגין העבודה שבוצעה, סכומים המסתכמים בסך של 1,820,000 ₪ (ר' ס' 27 לבקשה וכן ס' 5 לכתב ההגנה) שולמה למשיבה 1, בהתאם לחוזה ( וזאת בודאי שלא לפני שנת 2009, שכן הסכם השיפוץ רק נחתם בשנה זו)? באשר לעתירת המבקשים לחיוב המשיב 2 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, חלה כאמור תקנה 519 לתקסד"א. בתקנה 519 לתקסד"א לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה הצטברו וגובשו כללים מדריכים בהם על בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שהוענקה להם בתקנה הנ"ל או להימנע מכך. הפסיקה הכירה בכך כי יש להתיר השימוש בתקנה זו במקרים נדירים ובנסיבות חריגות. ראה דברי כב' הש' צ' זילברטל בהחלטה ברע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.13) (להלן: "פרשת יגרמן"): "הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית... יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין). עוד נאמר בחיבור הנ"ל, כי "... השיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת תקנה 519 [היו] אי ציון כתובתו של התובע בכתב התביעה והמצאות התובע בחו"ל" (לוין, בעמ' 47-46). עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק. אלא שלטעמי, בין היתר בשל הקושי להעריך את סיכויי התביעה כאשר עסקינן בהליך בערכאה הראשונה, שיקול זה כשלעצמו אינו יכול, בדרך כלל, להביא לחיוב תובע בערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק. הלכה היא כי בסוגיה האמורה על בית המשפט לנהוג "במתינות", מה גם שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחית התביעה (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז (3) 846, 850 (1993)). מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 901-900)). בנוסף, וכפי שיפורט להלן, גם מועד הגשת הבקשה לפי התקנה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך יכולים להוות שיקול רלוונטי לעניין הכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע". המשיב 2 הוא תובע בשר-ודם ומצבו הכלכלי אינו צריך, כאמור, להוות שיקול יחיד לחיובו במתן ערובה, שכן אין מטרת התקנה פתיחת הדלתות לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. בנוסף, הצדדים חלוקים באשר ליכולתו הכלכלית של המשיב 2 : מחד, המשיב 2 בתצהיר תמיכתו לבקשה לפטור מאגרה טען למצב כלכלי קשה ולחובות גדולים ; ומאידך טוענים המבקשים בבקשתם שבפניי כי הוא בעל יכולת כלכלית, אך בוחר במודע להתחמק מתשלום חובותיו לאחרים - ס' 19-21 לבקשה וס' 25 לתשובה לתגובה מטעם המבקשים). יצויין בהקשר זה, כי המשיב 2 בתגובתו טוען כי יש לדחות את הבקשה כלפיו ולו לאור הצהרת המבקשים כלפיו במסגרת בקשתם כי הוא בעל יכולת כלכלית (ס' 11 לתגובה). ברם, כשם ש"הכלל ... שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים פ"ד נח(5) 865), איני סבור כי יש מקום לדחות בקשה לחיוב בהוצאות, אם עסקינן בתובע שהוא בעל יכולת כלכלית (חרף הצהרותיו הוא בתצהיר לבית המשפט) אשר בוחר להתחמק מתשלום לנושיו ( אם נכונה טענת המבקשים בהקשר זה). לטעמי, קיים טעם אחר על פיו ניתן לקבוע שהמבקשים עמדו בנטל הנדרש מהם להוכיח כי עסקינן במקרה חריג בו יש מקום לחייב גם את המשיב 2 בהפקדת ערובה להוצאותיהם. במסגרת הבקשה, טענו המבקשים כי המשיב 2 הינו לכל היותר קבלן המשנה או הנציג מטעם המשיב 1 , אינו צד לחוזה ( שנחתם רק מול המשיבה 1) ובודאי שבנסיבות אלו אינו זכאי לכל תמורה נטענת ( אך מוכחשת) המגיעה בגין ביצוע החוזה ו/או הפרתו. משכך, לטענתם, המשיב 2 נעדר כל יריבות כלפיהם, נעדר כל עילת תביעה כלפיהם, וממילא לא יהיה זכאי לכל סעד - ומכאן שאין סיכוי לתביעתו. באופן מפתיע, לא מצאתי בתגובת המשיבים לבקשה, כל התייחסות לטענות אלו של המבקשים. בתגובה לא נאמרה מילה או חצי מילה באשר לרלוונטיות של המשיב 2 - התובע 2 לתביעה. לפיכך, פניתי לבדוק את כתב התביעה. מעיון בתביעה נלמד כי כל מה שנאמר בו לגבי משיב זה הוא, כי " התובע 2 נטל חלק פעיל בביצוע ההסכם, ניהל את התקשורת בין התובעת לנתבעים והיה חלק בלתי נפרד מביצוע הפרויקט, בנוסף התובע 2 ביצע חלק מהתוספות אותם ביקשו הנתבעים" (ס' 9 לתובענה). דא עקא, הגם שעתירת המשיבים בתביעה היא לחיוב המבקשים בסכום התביעה " וזאת עפ"י החוזה שנכרת בין הצדדים ביום 9.7.09" (ר' ס' 1 לתביעה) עיון בחוזה האמור מגלה כי המשיב 2 כלל אינו צד לו, כשם שטענו המבקשים. בנסיבות אלו, ובהיעדר כל התייחסות מצד המשיב 2 לטענות המבקשים בהקשר זה, בתגובתו לבקשה (וכאמור, תגובת המשיבים גם כלל לא נתמכה בתצהיר), נוצר רושם עז ולפיו המשיב 2 שורבב לכתב התביעה כתובע שלא לצורך, ולא מן הנמנע אף כדי להדוף טענה לחיוב בערובה לפי סעיף 353(א) לחוק החברות. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי יש לאזן את זכות הגישה לערכאות של המשיבים, כנגד הצורך להבטיח את הוצאות המשפט שיפסקו לטובת המבקשים אם תדחה התביעה. מאזן האינטרסים נותן שאין לדחות את זכותם של המבקשים להבטיח את גביית הוצאותיהם אם התביעה תידחה, כנגד זכות המשיבים לגישה לערכאות. האיזון הנכון ימצא, במקרה דנן, בגובה הערובה שתינתן, אותה מצאתי לנכון לקבוע גם בשים לב לעובדה כי התובעים הם חברה בע"מ ואדם פרטי; בשים לב לשוויה של התביעה ובשים לב לעובדה כי נתבעו במסגרתה לא פחות מ-16 נתבעים שונים, בעלי דירות בבניין, שחלקם הינם תושבי חוץ (כעולה מנספח א' לתביעה). סוף דבר א. הבקשה מתקבלת. ב. אני מחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, להפקיד בתוך 60 יום מהיום, סכום מזומן או ערבות בנקאית על סך 40,000 ₪, להבטחת הוצאות המבקשים. ג. בהעדר הפקדה כאמור, בהתאם לתקנה 519 (ב) לתקסד"א - תידחה התובענה. ד. אין צו להוצאות. ערובההוצאות משפט