נדחתה תביעה לביטול "הסכם פיקטיבי" (לטענת המבקשת) תובענה בדרך של המרצת פתיחה בגדרה התבקש פסק דין המצהיר, כי חוזה המכר (להלן: "החוזה") מיום 29.12.94 בין המבקשת למשיב 1, למכירתו של נכס הידוע כגוש 6214 חלקה 232/18 (להלן: "הנכס") בטל בהיותו "חוזה פיקטיבי שנערך במרמה וזיוף". כן מבוקש להורות על ביטולה של הערת אזהרה שנרשמה ביום 29.6.08 בלשכת רישום המקרקעין לטובתו של משיב 1. רקע עובדתי המבקשת הינה חברה העוסקת בתחום הנדל"ן. מנהלה של המבקשת, מר יוסף דיאמנט (להלן: "דיאמנט") היה שותף במבקשת ביחד עם אמו של משיב 1, גב' נחמה פישר ז"ל ואברהם טישלר ז"ל. משיב 2 היה עורך דינה של המבקשת בשנות ה- 80 וה- 90 ושימש כיועצה המשפטי. לאור חילוקי דעות בין הצדדים, ביקשו פישר וטישלר, בשנת 1990, לפרוש מן השותפות עם דיאמנט ואף ננקטו הליכים משפטיים בעניין זה. הליכים אלו הסתיימו בהסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.9.90. הסכם הפשרה קובע בתמצית, כי מניות פישר וטישלר יועברו לידי דיאמנט בתמורה לרשימת נכסי נדל"ן שפורטו בנספח א' להסכם הפשרה. נקבע כי נכסים אלו יחולקו בין פישר וטישלר כראות עיניהם. נספח א' להסכם הפשרה קובע אילו נכסים יועברו לבעלות פישר וטישלר: "1. רח' בלבני 10, חולון. 2. רח' בזל 37, תל אביב: 7 דירות תפוסות ע"י דיירים מוגנים + שתי (2) חנויות תפוסות ע"י דיירים מוגנים. 3. רח' בזל 39, תל אביב: 8 דירות תפוסות ע"י דיירים מוגנים. משרד בן ארבעה חדרים בקומת קרקע: תפוס ע"י דייר בלתי מוגן (עו"ד). מחסן. 4. רח' התיכון נווה שאנן, חיפה: 6 דירות לצד ב'. דירה אחת לצד א'. תיקבע בהגרלה שתיערך ע"י עו"ד וורניק ובקרמן" עוד קובע ההסכם "תיאורם המקוצר של הנכסים הינו לשם איזכור בלבד. פירוט נוסף בשומת השמאי ורקר בסעיך 12 להסכם". מההסכם עולה כי השמאי ורקר הכין חוו"ד שמאית מיום 13/6/90 לגבי כל הנכסים הנ"ל . המחלוקת בין המבקשת למשיבים נוגעת לנכס המצוי ברח' בזל 39 תל אביב, תת חלקה 18, חדרון בקומת הגג וגודלו 4.15 מ"ר אליו צמוד שטח גג בגודל של כ- 46 מ"ר. על פי החוזה נשוא התובענה, נכס זה נמכר בשנת 1994 על ידי המבקשת בחתימתה של גב' נחמה פישר לידי בנה משיב 1. לטענת המבקשת, נכס זה אינו כלול ברשימת הנכסים שהועברו לידי קבוצת פישר; הסכם המכר פיקטיבי ומזויף, על כן מבוטל ויש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת משיב 1. מנגד, טוענים המשיבים כי הנכס כלול בהסכם ומוגדר כ"מחסן" ומכאן כי הועבר לפישר וטישלר בהתאם להסכם הפשרה ואלו החליטו להעבירו לבעלותו של משיב 1. לפיכך, נחמה פישר ז"ל חתמה בשנת 1994 על הסכם מכר בשם המבקשת והעבירה את הבעלות בנכס לידיו של משיב 1 בתמורה לסך של - 75,000 ₪. הערת האזהרה על הנכס נרשמה לטובתו של משיב 1 בשנת 2008. טענות הצדדים: המבקשת טוענת, כי הנכס שבמחלוקת אינו מופיע בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים אלא נשאר בבעלותה. הא ראיה, כי לא נעשה כל שימוש בנכס במשך השנים. מדובר בחדרון קטן על גג הבניין שהשימוש בו מוגבל וההחזקה בנכס נועדה בעצם לצורך ניצול הזכויות הצמודות לשטח הגג בבוא העת. לטענת דיאמנט, המבקשת נקלעה להליכי פירוק ורק לאחר סיומם בשנת 2012 התפנה לרכז את נכסיה וניסה להשכיר את הנכס ואזי גילה להפתעתו הרבה את הערת האזהרה הרשומה על שמו של משיב 1. דיאמנט הזמין מלשכת המקרקעין את מסמכי רישום הערת האזהרה וקיבל לידיו את חוזה המכר משנת 1994. לטענתו של דיאמנט מדובר בחוזה "פיקטיבי ומזויף" משתי סיבות עיקריות: ראשית, מי שחתום בשם המבקשת אינו דיאמנט- מורשה החתימה היחיד ואילו החתימה נראית כחתימתה של נחמה פישר ז"ל שאיננה מורשת חתימה במבקשת. שנית, חתימתה של גב' פישר על חוזה המכר שונה מחתימותיה על מסמכים אחרים, עובדה המחזקת את החשד כי מדובר בחוזה פיקטיבי. עוד נטען, כי התמורה הנקובה בהסכם המכר אינה משקפת את ערכו האמתי של הנכס, זוהי הסיבה שפקידי מיסוי מקרקעין סירבו תחילה לאשר את התמורה הנקובה בהסכם, מה גם שתמורה זו כלל לא הועברה לידי המבקשת ומשיב 1 אינו מחזיק בקבלה שתוכיח את תשלום התמורה. מנגד טוענים המשיבים, כי יש לדחות את התובענה על הסף בשל מעשה בית דין, מניעות ושיהוי. לטענתם, הסכם הפשרה מיום 3.9.90 אשר קיבל תוקף של פסק דין מהווה מעשה בית דין. נטען, כי המבקשת נקטה בשיהוי ניכר, במכוון ובחוסר תום לב על מנת לשנות את המצב הראייתי לרעת המשיבים. המבקשת המתינה ממושכות עד להגשת התובענה וזאת עד לאחר שאחרון החתומים על ההסכם - מר טישלר הלך לעולמו. לגופו של עניין נטען כי החזקה בנכס מסורה למשיב 1 אשר התקין מנעול ובריח על הכניסה לנכס ובסיועו של מר בועז טישלר (בנו של טישלר ז"ל - צ.צ), דאג לניקיונו של הנכס ולתשלום דמי ועד בית. המשיבים טוענים כי הערת האזהרה נרשמה רק בשנת 2008 בשל מחדלי המבקשת ולאור חילוקי דעות מול מס שבח ועיריית תל - אביב. משכל אלו נפתרו נרשמה הערת האזהרה תוך שרשום על הנכס עיקול בגין התנהלותו של דיאמנט כמנהלה של המבקשת. המשיבים דוחים את הטענה בדבר היות החוזה מזויף ופיקטיבי. לטענתם, החוזה נעשה מכוח הרשאה שניתנה לנחמה פישר ז"ל ע"י דיאמנט ואושרה בנוכחותו של משיב 2. יתרה מזו, דיאמנט נהג להסמיך את נחמה פישר בכתבי הסמכה שונים, שוב בנוכחותו של משיב 2, לשם ביצוע שינויים בנכסים שהועברו לידי קבוצת פישר במסגרת ההסכם. יריעת המחלוקת: המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה - האם הנכס השנוי במחלוקת הוא ה"מחסן" המופיע ברשימת הנכסים שהועברו לקבוצת פישר. כאמור, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים מפרט בנספח א' את הנכסים שיועברו לידי פישר וטישלר. הרשימה כוללת את כתובת הנכסים וסיווגם (דירה/חנות/משרד וכד') ללא התייחסות למספרי תתי החלקות ביחידה שבכל בניין ומכאן שורש הבעיה. שני הצדדים טוענים כי קיימת הערכת שווי של הנכסים המפורטים בהסכם הפשרה, שנערכה ע"י השמאי עמוס ורקר, בה מפורטים הנכסים וזיהויים, אולם, אף אחד מהם לא טרח להמציא את הערכת השווי. על כן, יש לפרש את הסכם הפשרה תוך בחינת אומד דעת הצדדים והתנהלותם לאורך השנים. האם נהג דיאמנט בנכס כמנהג בעלים? כאמור, למבקשת מונה מנהל מיוחד לאחר שניתן לה צו פירוק. סעיף 305 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 קובע: "ניתן צו פירוק או נתמנה מפרק או מפרק זמני, יקבל המפרק או המפרק הזמני לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם או שנראה שהיא זכאית להם." בחקירתו (עמ' 18 לפרוטוקול) מודה דיאמנט כי לא עדכן את המנהל המיוחד אודות זכויותיו בנכס, וזאת על אף העובדה שהיה מחוייב לעשות כן ע"פ חוק. עוד הודה דיאמנט בחקירתו הנגדית, כי לא דאג לניקיונו וטיפוחו של הנכס ולא שילם ארנונה או דמי ועד בית, כך גם לא ידע אודות העיקול שהוטל על הנכס בשנת 2000 ולא על הערת האזהרה שנרשמה בשנת 2008 וזאת על אף שמדובר בחברה שבבעלותו שעיסוקה בנדל"ן ועל אף צו הפרוק שניתן לחברה המהווה צומת לבדיקת נכסי החברה. ברי, כי השכרת הנכס נחוצה גם לתועלת הליכי הפירוק ועל כן הטענה, כי המבקשת פנתה לרכז נכסיה ולהשכיר את הנכס רק לאחר סיום הליכי הפירוק אינה מתקבלת על הדעת. מכאן ניתן להסיק כי המבקשת לא ראתה בנכס זה כחלק מנכסי החברה. מאידך, גם משיב 1 לא נהג בנכס כמנהג בעלים, הא ראיה, כי הוא לא הזדרז להעביר את הנכס על שמו, להבדיל מיתר הנכסים שהועברו בהתאם להסכם הפשרה שהעברתם הסתיימה בשנת 1988. בעניין זה, אין לקבל את טענת המשיבים על פיה הנכס לא הועבר על שמו של משיב 1 בשל עיקול שכן זה הוטל רק בשנת 2000, שמונה שנים לאחר החתימה על ההסכם! גם אין לקבל את הטענה כי הערת האזהרה נרשמה לבסוף בשנת 2008 ולאחר "שהבינו עם מי יש להם עסק". טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 32.2 לכתב התשובה בו נטען ע"י המשיבים כי פישר וטישלר בקשו להיפרד מדיאמנט בשל התנהלותו ומאחר והוא "נהג בה (במבקשת - צ.צ) כבשלו, מבלי לתת דין ודיווח לבעלי מניותיה האחרים של חברת נכסי גילרן, משכן ושיעבד את נכסיה השונים כראות עיניו, לטובת עסקים הפרטיים האחרים". האמור כאמור אינו מתיישב עם הטענה על פיה רק בשנת 2008 הבינו המשיבים "עם מי יש להם עסק" ומיהרו לרשום הערת אזהרה לטובתו של משיב 1. יתרה מזו, משנשאל משיב 1 מדוע לא העביר באופן מיידי את הנכסים המפורטים בהסכם הפשרה לבעלותו (או לכל הפחות לרשום עליהם הערות אזהרה), השיב, כי הוא הסתמך על הסכם הפשרה. גם תשובה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי המשיבים לא סמכו כלל על דיאמנט וראו אותו כנוכל ורמאי ובעיקר, הדעת נותנת כי יזרזו את הליכי הרישום נוכח העובדה כי הסכם הפשרה אינו נוקב במספרי תתי החלקות אלא מציין את הנכסים בצורה כוללנית למדי. זכויות החתימה במבקשת: מהראיות עולה, כי בניגוד לטענת דיאמנט, על פיה רק הוא מוסמך לחתום בשם המבקשת, הרי שבישיבת הנהלת המבקשת מיום 29/12/14 (נספח 13 לכתב התשובה) הוסמכו גב' פישר או משיב 1 להופיע ולחתום בשם המבקשת על כל המסמכים הנדרשים לצורך העברת "היחידה בקומת הגג ברח' בזל 39 ת"א" לגב' מיכל בן ארצי (בתו של טישלר ז"ל - צ.צ). דיאמנט טען כי נפלה שגגה בכתב ההסמכה זה וכי למעשה הכוונה היתה לתת חלקה 16. אין לקבל טענה זו -דיאמנט הדגיש במספר הזדמנויות את היותו מורשה החתימה היחיד במבקשת. טענה זו הופרכה. עתה שינה דיאמנט את טעמו וטוען לטעות בזיהוי תת החלקה. המדובר בטענה סתמית שאין לה על מה שתסמוך ולא הובא ולו בדל ראיה לביסוסה. כתב ההסמכה הנ"ל מורה אמנם על מכירת הנכס למיכל בן ארצי, אולם די בכך כדי להוכיח כי המבקשת הסכימה להחריג נכס זה ממצבת הנכסים שבבעלותה. העובדה כי בסופו של יום הנכס הועבר למשיב 1 ולא למיכל בן ארצי, אינה משנה לצורך העניין וההכרעה בתובענה דנא. האם מדובר בחוזה "למראית עין"? לטענת המבקשת, על אף שבהסכם נקבעה תמורה של 75,000 ₪ בגין הנכס, הרי שבפועל היא לא קיבלה כל תמורה ואין בידי משיב 1 להוכיח כי אכן העביר סכום זה לידי המבקשת. עיון בחוזים שנחתמו בין המבקשת לבין פישר וטישלר, לצורך העברת יתר הנכסים שבהסכם הפשרה, מעלה כי גם בהם ננקבו סכומים שונים. בעניין זה הודה דיאמנט בחקירתו הנגדית, כי מדובר במניפולציה לצורך הפחתת המס שהרי על פי ההסכם התמורה שולמה בדמות העברת מניות פישר וטישלר אל המבקשת. עוד טענה המבקשת, כי החתימה על גבי חוזה המכר איננה של גב' פישר המנוחה מאחר וחתימתה על גבי חוזה המכר אינה דומה לחתימתה על מסמכים אחרים. המבקשת מבקשת לרמוז כי משיב 1 חבר למשיב 2, עורך דינה של המבקשת במשך שני עשורים, על מנת לזייף חוזה ובכך לרמות את המבקשת ואת מוסדות המדינה. מדובר בטענה חמורה לזיוף שהנטל להוכיחה רובץ במלואו על שכמה של המבקשת. טענה זו לא הוכחה. סוף דבר אף אחד מהצדדים לא הוכיח מנהג בעלים בנכס. יחד עם זאת הוכח כי המבקשת באמצעות מנהלה הסמיכו את פישר לחתום בשמה על העברת הבעלות בנכס לצד ג' ולפיכך יש להסיק כי נכס זה נכלל ברשימה נספח א להסכם הפשרה. על המבקשת מוטל הנטל להוכיח את תביעתה, אולם זו לא טרחה במחדלה להמציא את הערכת השווי של השמאי שיש בו לטענתה פירוט מוגדר של היחידות המפורטות בנספח א להסכם הפשרה. לאור האמור נמצא לדחות את התובענה. המבקשת תשא בהוצאות ושכ"ט ב"כ משיב 1-2 בסך של 20,000 ₪. חוזה פיקטיביחוזהביטול חוזה