ערעור: חברת הביטוח טענה כי המבוטח שיתף פעולה עם הגנבים ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד בת.א. 58455-10-10 שניתן על ידי כב' השופט עידו כפכפי ביום 8.3.13, בו נקבע, כי על המערערים לשפות את חברת הביטוח על תגמולי הביטוח ששילמה למבוטח בעקבות אירוע גניבת ברזל מחצריו. רקע המערערת 1, הפעילה בתקופה הרלוונטית עסק להובלות, בו עבד כנהג המערער 2, X X (להלן - "X"). ביום 9.5.04 הגיע X, יחד עם נהג משאית נוסף, לבית העסק של חברת הלביץ ברוך בע"מ ו/או יחיאלי דורון (להלן - "המבוטחת"), ברחוב קומבה באזור התעשייה בחדרה, על מנת לבצע הובלה. ההובלה הוזמנה טלפונית על ידי אדם אשר הזדהה בשם צפריר וביקש לבצע הובלה לבאר שבע. בשעה 19:30 לערך, טרם הגעת המשאיות, נעצר רכב מיצובישי בחזית מחסני הברזל של המבוטח, ופתח את השער. בסמוך לשעה 20:30 בערב פגש X את 'צפריר' בקרבת מחסני הברזל של המבוטח, אשר כיוון אותו לחצר המחסנים. X פתח את השער, העמיס על כל משאית 12 חבילות ברזל וקיבל שתי תעודות משלוח באנגלית. הסתבר לו אז, כי יעד המשאיות הינו מחסום תרקומיא, מעבר לגדר הבטחון לכיוון חברון. המשאיות עזבו את המקום, כאשר זמן קצר לאחר צאתם הגיע רכב המיצובישי וסגר את השער. לאור השעה המאוחרת בה התבצעה ההובלה, הגיעו המשאיות בשעה 01:30 לפנות בוקר ביום 10.5.04 לבית עסקה של המערערת 1 במושב אחוזם, ולמחרת בשעה 06:30 בבוקר נסעו למחסום תרקומיא. לאחר שעברו את המחסום ניגש אליהם אדם ממוצא ערבי, קיבל את תעודות המשלוח, שילם עבור המשלוח 5,000 ש"ח במזומן. בההגיע המבוטח ביום 10.5.04 בבוקר למחסניו, הסתבר לו כי כמות גדולה של ברזל נעלמה ללא ידיעתו. המבוטח פנה למשטרה ולמשיבה, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "מגדל"), היא המבטחת. משהברזל שנגנב לא אותר, נאלצה מגדל לכסות את הנזק שנגרם למבוטח. ביום 28.10.10, שש וחצי שנים לאחר הפריצה, הגישה מגדל נגד המערערים תביעת שיבוב בגין תגמולי הביטוח ששילמה. בית המשפט קמא קיבל את התביעה וקבע, כי לא הוכח שהמערערים שתפו פעולה עם הגנבים. עם זאת, מכלול נסיבות הפריצה מטילות צל כבד על תום ליבם של המערערים שעה שסמכו על תעודות משלוח שאינן תקינות, לא דרשו מ'צפריר' מסמכים המעידים על רכישת הברזל והעמיסו את הברזל ללא נוכחותו במקום, עבדו ללא תאורה ונעזרו באורות המשאית, על אף שהיתה במקום תאורה אותה ניתן היה להדליק, ופרקו את הסחורה מעבר לגדר ההפרדה לידי אדם נוסף שלא הזדהה בפניהם ושילם במזומן. בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים כי המבוטחת ביימה את הגניבה. נקבע, על סמך עדויות הגורמים שצפו בסרט האבטחה - עוד טרם אבד- כי לא נמצא בסיס לקשר בין 'צפריר' למבוטח וכי המערערים לא הצביעו על סתירה משמעותית לדרך פריצת השער. כן נקבע, כי לא הוכח נסיון להגדיל את תגמולי הביטוח מעבר לנזק האמיתי, כיוון שהטענה לנזק גדול היתה ראשונית ולפני בדיקה יסודית. בית המשפט קמא קבע, כי לא היה למגדל, בסיס, להטיל ספק בדרישת המבוטחת ובנסיבות בהן עמדה בתנאי הפוליסה, היה על מגדל לשלם לה. בית המשפט קמא קבע, כי התנהלות המערערים מקימה את עוולת הגזל, הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"). המדובר אמנם בעוולה רחבה המטילה אחריות גם על צד תם לב, אולם במקרה זה אין קושי להפעילה לאור התנהלותם הרשלנית של המערערים. כן נקבע, כי מתקיימת עוולת הסגת גבול במטלטלין. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי התנהלות המערערים מקימה את עוולת הרשלנות. על מוביל סחורה מוטלת חובה לודא כי לא ינוצל להובלת רכוש של אחר ללא רשותו, והתנהלות המערערים בעניין זה היתה בלתי סבירה ועלתה כדי עצימת עיניים בשל בחירתם להתעלם מכל סימני האזהרה שעמדו לנגד עיניהם ולא לבצע כל בירור מול 'צפריר'. בית המשפט קמא קבע, כי גובה הנזק הוכח כנדרש באמצעות חוות דעת שמאית. עוד נקבע, כי אין הצדקה לחייב את המערערים בתשלום ריבית והצמדה בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה. טענות הצדדים המערערים טוענים, כי מגדל לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומה של פריצה למחסני המבוטח, שעה שהחוקר מטעם מגדל לא עשה מאמץ כנה למצוא את האשם האמיתי בגניבה ויש ליתן משקל ממשי להעדרו של סרט האבטחה, אשר בהעדרו לא ניתן לקבוע כיצד נפרץ השער. עוד טוענים הם, כי הסרט הועלם מאחר ולא תמך בעמדתה של מגדל. כן מציינים הם את העדר המנעול או השרשרת שנפרצו, על אף חיוניותם על מנת לקבוע כיצד נפרץ השער. מוסיפים הם, כי מגדל העלימה את העובדה ששומר במפעל סמוך ראה את הפריצה ולא הביאה אותו לעדות וכי אין הגיון בטענה, כי 'צפריר' חזר לאחר מעשה למקום על מנת לסגור את השער. בעובדה שהמבוטחת טענה לגניבה של כמות ברזל כפולה מזו שנלקחה בפועל מעידה, לעמדת המערערים, על ניסיון הטעיה מכוון מטעמה. עוד מציינים הם, כי המבוטחת לא עשתה ניסיון להתקשר אליהם כאשר גילתה את הגניבה, למרות שמספר הטלפון שלהם נראה בבירור על המשאיות בסרט האבטחה ועל אף ששיחת טלפון בבוקר הייתה מובילה להשבת הסחורה. כן טוענים הם לנזק ראייתי שכן, לו התביעה היתה מוגשת סמוך לאירוע ניתן היה להפריך את ראיות מגדל, אולם השיהוי בהגשתה מנע זאת מהם. עוד סבורים הם, כי לא היה מקום לזקוף לחובתם את אי העדתו של המוביל השני מאחר והוא לא בא במגע עם 'צפריר' ולא ידע דבר שהיה בו, כדי להוסיף לעדותו של X. המערערים מוסיפים ומשיגים על קביעת בית המשפט קמא, כי נהגו ברשלנות. לטענתם, בית המשפט קמא יצר יש מאין, נורמות התנהגות המחייבות מובילים, על אף שאלה אינן מקובלות בפועל, ואין זה סביר לדרוש ממוביל לבדוק את התאמת הסחורה לתעודת המשלוח או לבצע חקירה משפטית של זכויות המזמין בנכס כל אימת שהוא נקרא לבצע הובלה. לעמדת המערערים, הם היו רגילים לעבוד ללא תאורה ואף לא ידעו שיש תאורה במקום; גם קבלת הזמנות מאנשים לא מוכרים היתה חלק שגרתי מעבודתם. לא היה דבר יוצא דופן בהעברת סחורה למחסום תרקומיא, המשמש כמעבר סחורה ראשי לשטחי הרשות וממנה ובו נבדקים פרטי המשלוח והחשבונית על ידי גורם רשמי. עוד טוענים הם, כי לא נסתרה עדותו של X כי ההזמנה נקבעה ליום ובוצעה בלילה בשל מחלתו בלבד. לא הובאה כל חוות דעת, כי לא מדובר בהתנהגות מקובלת בקרב מובילים ולא היו בידי בית המשפט הכלים על מנת לבחון זאת. בדיון הוסיפו המערערים וטענו, כי אין מקום להפעיל את עוולת הגזל ללא קיומה של רשלנות וכי פסק הדין עליו התבסס בית המשפט קמא אינו רלוונטי למקרה זה. עוד טוענים הם כי הנזק לא הוכח ובפועל, בשל השיהוי בהגשת התביעה, לא התאפשר להם לחלוק על דו"ח השמאי. מגדל סומכת ידיה על הכרעת בית המשפט קמא, כי בהתנהלותם עוולו המערערים את עוולת הגזל, עוולת הסגת הגבול במיטלטלין, ועוולת הרשלנות. מגדל מדגישה כי עוולת הגזל מתקיימת גם כאשר הגזלן הינו תם לב וגם אם הנכס נמסר לשימושם של אחרים. התנהלות המערערים היתה, כפי שקבע בית המשפט קמא, רחוקה מהתנהלות בתום לב והם נמנעו מלערוך בירורים סבירים באשר לטיב ההובלה שהוזמנו לבצע, ומשכך הפרו את חובת הזהירות שחלה עליהם; בנסיבות אלה לא מתעורר קושי של חיוב מוביל תם לב בעוולת הגזל. מגדל מוסיפה וטוענת, כי לא הוכחה טענת המערערים כי המבוטחת ביימה את הפריצה. המדובר בעבירה פלילית, בגינה היה על המערערים להציג ראיות כבדות משקל, והם לא עשו כן. בית המשפט קמא רשאי היה להסתמך על עדויות מי שראו את סרט האבטחה בנסיבות בהן סרט הצילום אבד, לאור הפסיקה הקובעת, כי כאשר הראיה הטובה ביותר אבדה ניתן להוכיחה בראיות משניות. מה גם שאת מצב המנעול ניתן היה להוכיח באמצעות אלה שראו אותו, אשר העידו באופן עקבי, כי המנעול נחתך בפריצה; גם בסרט ניתן היה לראות אדם עומד ליד המנעול כעשר דקות, אך לא ניתן היה לראות האם היה שימוש בכלי פריצה. הערכתו הראשונית של נציג המבוטחת בדבר הכמות שנגנבה אינה מעידה על הונאה כלשהי, כיוון שמדובר על הערכה עוד טרם עריכת ספירה מסודרת. המבוטחת לא העלימה את קיום חברת המוקד והשומר בעסק הסמוך. המבוטחת נהגה באופן סביר כאשר פנתה לעזרת המשטרה מיד עם גילוי הפריצה ולא ניסתה לרדוף אחרי הרכוש הגנוב בעצמה וגם לא הוכח, שהמטען הועבר למחסום רק בשעות הבוקר או כי המבוטחת יכלה לדעת זאת. מגדל סבורה כי הערכת השמאי מבוססת היטב ולא נסתרה והמערערים לא הגישו חוות דעת על מנת לסתור אותה. עם זאת, בדיון בפני הסכימה מגדל להפחית מסכום פסק הדין את הוצאות השמאי והוצאות החוקר. דיון מה דינם של מובילים אשר הובילו סחורה לבקשתו של מזמין אלמוני, ובפועל הסתבר כי שימשו כלי בידיו של אותו מזמין על מנת לגנוב את הסחורה? זו השאלה המרכזית העומדת בערעור שבפני. לטעמי, עם כל אי הנוחות שבדבר, משלא הוכח כי המערערים היו מעורבים במעשה הגניבה, אין מנוס מדחיית הערעור. המערערים ביקשו להקדים ולטעון כי אחריותם אינה יכולה לקום במקרה זה מאחר ומקרה הגניבה בוים על ידי המבוטחת ועל כן היא אינה נדרשת לשפות את מגדל. בע"א 7184/94 הכשרת הישוב נ' חברת השמירה בע"מ, פד"י נ(4) 567 (21.1.97) נקבע, כי במסגרת תביעת השיבוב, חברת הביטוח נדרשת להוכיח רק את סבירות שיקוליה ואין היא נדרשת להוכיח כי מתן הפיצוי היה האפשרות הפרשנית היחידה לעובדות שהוצגו: "מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן, ועל כל פנים לא נטען ולא הוכח שכך היה... משמשלמת חברת ביטוח למבוטח תגמול ביטוח על פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצדה למבוטח - לצורך העמדת זכות התיחלוף שלה - על-פי סבירות השיקולים שהניעוה לבצע את התשלום... אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על פי הפוליסה, וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשקולי חב' הבטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שפוטית בשאלת חבות חב' הבטוח כלפי מבוטחה... התנכרות להסדר סביר בין חברת הביטוח לבין המבוטח לצורך העמדת זכות למבוטח מכוח תיחלוף, תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין אתם עד להכרעה שיפוטית" (עמ' 569-570). על כן, אין די שהמערערים יוכיחו, כי היתה אפשרות עקרונית שהמבוטחת רימתה את מגדל, אלא עליהם להניח תשתית, כי הראיות לכך הינן כה ברורות עד כי בחירתה של מגדל לפצות את המבוטחת לא היתה סבירה. לא צלח בידי המערערים להוכיח, כי בחירתה של מגדל לפצות את התובעים בגין הנזק היתה בלתי סבירה בעליל וכי היה עליה להגיע למסקנה כי המדובר בהונאה. קביעת בית המשפט קמא, כי לא הוכח שמדובר בהונאה הינה קביעה עובדתית, אשר נשענה, בין היתר, על התרשמות בית המשפט קמא מהעדים שהעידו בפניו ואין המדובר במקרה היוצא דופן, אשר יש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בהכרעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. מגדל לא חסכה מאמצים על מנת להתחקות אחרי הנסיבות שעמדו מאחורי גניבת הברזל ושכרה לשם כך את שירותיו של החוקר, מר שמואל שטיינר. מעיון בתמלילי החקירות שביצע עולה, כי אין ממש בטענות המערערים, כי הוא ביקש להטיל את האחריות על המערערים, אלא שנעשה מאמץ אמיתי לברר את העובדות שמאחורי הגניבה, מאמץ אשר לא הוביל למסקנה כי קיימת אשמה כלשהי במבוטחת. מר שטיינר אף ציין, כי התרשם שאין מדובר בהונאה, על רקע העובדה כי זכה לשיתוף פעולה מלא בחקירה מהמבוטחת, אשר לא מנעה ממנו להסתובב בחצריה ולתשאל את מי מהעובדים שבחר (פרוטוקול מיום 25.6.12). אמנם, יש להצר על העדרו של סרט האבטחה ויש להניח, כי קיומו היה מאפשר לרדת לעומקן של ההתרחשויות בליל הגניבה. עם זאת, אין די בעצם האבידה על מנת לעורר את החשד כי המדובר בגניבה שבוימה, שכן בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה 6.5 שנים לאחר הארוע, היעלמות סרט האבטחה בזמן שחלף אינה בלתי סבירה. מעדותם של העדים אשר צפו בסרט האבטחה עולה, כי אמנם לא ניתן היה לראות בסרט כיצד נפתח השער, אולם ניתן היה לראות כי האדם שפתח אותו עמד לידו כעשר דקות, זמן שאינו תואם את הזמן הקצר ביותר שנדרש על מנת לפתוח שער באמצעות מפתח (עדות דורון יחיאלי, פרוטוקול מיום 25.6.12). אין בסתירות קלות באשר למיקום המדויק בו נחתך המנעול או השרשרת, - גם לו הייתי סבורה כי קיימות כאלה - כדי להוות סתירה מהותית, שיש בה כדי לסתור את גרסת המערערים. בטענת המערערים, כי המבוטחת ביקשה להונות את חברת הביטוח בעת שהעריכה כמות ברזל גבוהה יותר ממה שנגנב בפועל, אין ממש. טענת המבוטחת באשר לכמות הברזל שנגנבה היתה הערכה ראשונית שניתנה ביום הארוע ולאחר בדיקה יסודית שנעשתה על ידי הצדדים לא עמדה המבוטחת על הערכה ראשונית זו והסכימה כי כמות הברזל שנגנבה בפועל היתה קטנה יותר. בנסיבות אלה, אין המדובר בהונאה מכוונת שיש בה כדי להשליך על השאלה האם מדובר במקרה גניבה שבוים על ידי המבוטחת. גם בטענה, כי המבוטחת יכלה להשיב הברזל לרשותה באמצעות שיחת טלפון - אין ממש. המבוטחת ערבה את המשטרה וחברת הביטוח מיד עם גילוי הגניבה, ואין להלין עליה על שסברה כי לא רצוי שתיצור קשר בעצמה עם המשאיות שביצעו את הגניבה, בפרט מאחר ובשלב זה לא היה ברור האם המובילים שיתפו פעולה עם הגנבים אם לאו. כמו כן, לא הוכח, כי בשלב בו צפתה המבוטחת בסרט האבטחה וזיהתה את המערערים כמבצעי ההובלה, המערערים טרם סיימו את הובלת הברזל. לטענה שהתביעה הוגשה באיחור והדבר הקשה על הבאת ראיות המערערים, אכן יש ממש. מנגד, התביעה הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות ולכן לא ניתן לטעון לדחייתה רק מפאת עיכוב זה; מה עוד, שהמערערים היו מודעים לאפשרות שיתבעו להחזיר את שווי הברזל שנגנב, מאחר והחוקר הסב את תשומת ליבם לאפשרות זו כאשר ביקר במשרדי המערערת. על כן, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא, כי לא קיים בסיס עובדתי לטענת המערערים כי המדובר במקרה גניבה שבויים על ידי המבוטחת. המערערים טענו נגד מסקנתו של בית המשפט קמא כי הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המבוטחת וכי התנהגותם חרגה ממתחם הסבירות בו יש לחייב מובילים. לטענת המערערים, התנהגותם היתה סבירה ומקובלת בקרב מובילים, לא היה דבר בנסיבות שהיה בו כדי לעורר חשד ואין זה מתפקידם לערוך בדיקות משפטיות לבעלות מזמין ההובלה. אין בידי לקבל טענות אלה. המובילים ביצעו הובלה אשר הוזמנה על ידי אדם אלמוני, אשר לא הציג ראיה כלשהי לבעלותו במטען, לא היה נוכח במקום בעת ההעמסה, לא הדליק את האורות במקום, לא הציג תעודות הובלה תקינות וביקש כי המטען יובל לשטחי הרשות הפלסטינאית ולידי אדם אלמוני אחר, כאשר מראש נמסר שההובלה מיועדת לבר שבע. טענת המערערים, כי המדובר בנסיבות הובלה מקובלות וכי מובילים אינם נוהגים להרהר אחר הובלות שניתנו להם או לתהות באשר לבעלות מזמיני העבודה בסחורה, לא הוכחה. עדות המערערים, הינה עדות בעל דין המעוניין בדבר ובכך לא די, משלא הובאה עדות לגבי הנוהג הקיים בענף. עוד אוסיף, כי גם לו היה מוכח, כי נורמת ההתנהגות המקובלת בקרב מובילים אינה דורשת ולו בדיקה בסיסית לזכות מזמין ההובלה בסחורה המיועדת להובלה, ספק רב אם היה בכך כדי להועיל למערערים. גם אם זו אכן שיטת ההתנהלות המקובלת בקרב מובילים, אין פירוש הדבר כי המדובר בשיטת התנהלות תקינה ובית המשפט אינו יכול ליתן יד למציאות בה מובילים אינם סבורים, כי עליהם לנקוט באמצעי זהירות כלשהם על מנת שלא ישמשו ככלי בידי גנבים. גם אם היו המערערים מוכיחים, כי לא נפל פגם בהתנהלותם וכי מעשיהם נעשו בתום לב, לא היה בכך כדי להועיל להם, בשל הגדרתה הרחבה של עוולת הגזל, הכוללת בחובה את כל המעביר מיטלטלין מהבעלים לאדם אחר שלא כדין, גם אם הוא עושה כן בתום לב. סעיף 52 לפקודת הנזיקין, מורה "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת". בתי המשפט פירשו סעיף זה באופן רחב וקבעו כי גם אם הנתבע נטל את המיטלטלין בתום לב, אין בכך כדי להועיל לו: "עוולת הגזל הוגדרה כאן בדרך נרחבת. לקיחת נכס של התובע על-ידי הנתבע, עיכובו של הנכס, השמדתו או העברתו לאדם שלישי די בהם כדי להפוך את הנתבע לגזלן, ולעניין זה אין תום-לבו וידיעתו את הנסיבות מעלים או מורידים. אף אם הגיע נכס של התובע לחזקת הנתבע, וזה העבירו בתום-לב מרשותו, עשוי הנתבע להתחייב בתשלום נזיקין לתובע. כך למשל נפסק שגם על המתווך בעיסקת מכר (אם תפקידו היה משפטי-מטריאלי) יכול שתחול אחריות כגזלן: ע"א 448/74 אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב נ'לקי דרייב בע"מ [7]; ע"א 526/75 רובינשטיין נ' אלקלעי [8]; וכך הדבר לגבי כל אחת מן החוליות שבהן החזיק הנתבע בנכס הגזול (דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פד"י נז(2) 632, 650 (20.2.03); וראה גם ע"א 347/90 סודהגל בע"מ נ' ריקרדו ספילמן, פד"י מז(3) 459, 471 (1.7.93)). מלשון החוק ניתן ללמוד, כי קיום העוולה אינו מותנה בכך שהמיטלטלין מועברים לשימושו הפרטי של הנתבע, והיא מתקיימת גם כאשר הנתבע "מוסר אותם לאדם שלישי"; לא רק זאת, עוולת הגזל יכולה להתקיים גם כאשר הנתבע אינו מקבל כל תמורה עבור העברת הגזלה (ע"א 655/89 מטלון נ' כץ, פד"י מה(3) 845, 850 (9.7.91)). על כן, גם אם היתה התנהלותם של המערערים תמת לב ונעדרת רשלנות כלשהי, לא היה בכך כדי להועיל להם שכן עוולת הגזל קמה גם במקרה זה. מסקנה זו מובילה לאי נוחות רבה. קשה לראות הצדקה לכך שמובילים שפעלו בתום לב יאלצו לשאת בעלות הסחורה שהעבירו, משהסתבר כי זו נגנבה. אך זה אשר בחר המחוקק, וכל עוד הגדרת הגזל לא שונתה, אין מנוס ממסקנה זו. בשולי הערעור, משיגים המערערים על גובה הנזק. תגמולי הביטוח שולמו למערערים בהתבסס על חוות דעתו של השמאי מאיר זיסרמן, אשר פרט כיצד הוערך מחיר הברזל וכמותו. שומה זו נערכה לצורך הערכת תגמולי הביטוח אותם אמורה היתה מגדל לשלם ועל כן, אין להניח כי השומה הוטתה כלפי מעלה. המערערים לא הציגו דרך חילופית לחישוב הנזק, לא הסבירו מדוע הסכומים שהוצגו בחוות דעת השמאי אינם נכונים ואף לא הציגו חוות דעת מטעמם לגובה הנזק, אלא הסתפקו בטענה, כי לא צורפו לחוות הדעת המסמכים ששימשו כבסיס לעריכתה. בכל אלה אין די כדי לסתור את חוות הדעת והיה עלי המערערים, לכל הפחות, להציג עמדה מבוססת חילופית באשר לשווי הסחורה שנגנבה. משלט נעשה הדבר, אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא ר לשווי הסחורה שנגנבה. עם זאת, בהסכמת הצדדים, אני רואה לנכות מהסכום בו חויבו המערערים את שכר טרחת השמאי בסך של 3,276 ש"ח ושכר טרחת החוקר בסכום של 3,978 ש"ח. סוף דבר, אין מנוס מדחיית הערעור ברובו, פרט לעלות שכר טרחת השמאי ושכר טרחת החוקר, כאמור לעיל והתוצאה היא שהמערערים ישלמו למגדל סך של 123,787 ש"ח, נכון ליום מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות. הערבון שהופקד יוחזר למערערים באמצעות ב"כ.פוליסהערעורחברת ביטוח