תשלום מיוחד האסור לגבייה בהעדר אישור לפי סעיף 124 לחוק המים

תשלום מיוחד האסור לגבייה בהעדר אישור לפי סעיף 124 לחוק המים לטענת המבקש, טעה בית משפט קמא בקובעו, כי מדובר בענייננו בתביעת דמי מים לפי סעיף 109 ואילך לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים"), ולא בתביעת תשלום מיוחד האסור לגבייה בהעדר אישור לפי סעיף 124 לחוק המים. בית משפט קמא טעה כשקבע, כי חזקת תקינות הפעולה המנהלית מלמדת כי החיוב בגין אגרות המים נעשה בהתאם לסמכות המשיבה לגבות דמי מים על פי הוראות חוק המים, וכי חסרה תשתית עובדתית כדי להגיע למסקנה כי המועצה חרגה מסמכותה והיא מנסה לגבות היטל מיוחד שלא כדין. כמו כן, טוען המבקש כי טעה בית משפט קמא כשקבע, כי הטענה בדבר חריגה מסמכות נטענה לראשונה במסגרת סיכומיו, וכי הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות שבידו הגנה לכאורה בעניין ולו בדוחק. בית משפט קמא טעה בהטילו על המבקש את האחריות להגיע לכללי מועצת הרשות הממשלתית למים בדבר גובה תעריפי המים כדי לבסס את טענתו כי מדובר בענייננו בגבייה מיוחדת, באשר כל המידע הרלוונטי בנושא זה מצוי בחזקתה ובידיעתה של המשיבה וחובתה לספקו למבקש. המשיבה לא מילאה אחר חובה זו ומחדלה מחייב את המסקנה כי מדובר בהיטל מיוחד, או לפחות בהטלת ספק בטענת המשיבה כי בדמי מים עסקינן. בנוסף, טוען המבקש כי לצדדים היה ברור לכל אורך הדיון בתובענה כי מדובר במים שסופקו למטרה חקלאית, וכי המשיבה טענה רק בסיכומיה לראשונה כי מדובר למעשה בתעריף מים לשימוש ביתי. בנסיבות אלו טוען המבקש, אין לחסום בפניו בשלב מתן הרשות להגן את האפשרות להעלות את הטענה כי הוא חויב בהיטל מיוחד שלא כדין. בשולי בקשת רשות הערעור מטעמו, מעלה המשיב בקצרה שתי טענות נוספות לעניין התיישנות התביעה ומחיקת כותרת התביעה נוכח העדר סמכות המשיבה לגביית יתרות החוב הנדונות, באשר הסמכות נתונה בעניין זה כביכול לספק המים ולא לרשות המקומית. המשיבה מצדה מתנגדת לאמור בבקשה וטוענת בתמצית, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף נוכח העובדה שהוגשה באיחור ניכר ובניגוד למועדים הקבועים בדין, וכן נוכח העובדה שלא צורף לה תצהיר ערוך כדין. לגופה של בקשת רשות הערעור טוענת המשיבה, כי לא ניתן לנתק את החלטת בית משפט קמא לעשות שימוש בחזקת התקינות מיתר קביעותיו, לפיהן המבקש העלה את טענתו כי מדובר בתשלום מיוחד רק במסגרת סיכומיו ומבלי שהרים את נטל הראייה בעניין זה. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהוכח להנחת דעתו של בית משפט קמא, כי נערכו מספר פגישות בין המבקש לנציגי המשיבה - בהן אף ניתנו למבקש מסמכים שונים ביחס לחוב - וכי המבקש הלין באותה עת אך על גובה תעריפי דמי המים ולא העלה כל טענה כי מדובר בגביית היטל מיוחד שלא כדין. כמו כן, טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת המבקש, כאילו הנטל להוכיח שמדובר בחיוב מים רגיל ולא בתשלום מיוחד מוטל על כתפי המשיבה. בהתאם לכללי המשפט האזרחי, על המבקש מוטל הנטל להראות כי תחשיב החוב מלמד על גבייה של היטל מיוחד באמצעות כללי מועצת הרשות הממשלתית למים ולא על המשיבה, מה גם שניתן להגיע לכללים אלה בנקל באמצעות אתר האינטרנט של רשות המים הממשלתית, באמצעות הרשומות, או על ידי פנייה בבקשה לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. לטענת המשיבה, עדות המבקש בבית משפט קמא הייתה רצופה סתירות ואי-אמירת אמת בנושאים מהותיים, לרבות בשאלת החזקתו בקרקע, בנושא קבלת מסמכים מהמשיבה ובשאלת המועד בו נודע למבקש על חובו למשיבה. לעניין טענת ההתיישנות, נסמכת המשיבה על החלטת בית משפט קמא וטוענת כי מרוץ ההתיישנות בענייננו נעצר כבר בשנת 2003 נוכח סכומים ניכרים ששולמו על ידי המבקש על חשבון החוב החל משנה זו ואילך. בתשובתו חוזר למעשה המבקש על טענותיו בבקשת רשות הערעור. לעניין טענות הסף שהועלו על ידי המשיבה בתגובתה, טוען המבקש כי החלטת בית משפט קמא התקבלה במשרדו של בא-כוחו אך ביום 10.9.2013, ועל כן הגיש את הבקשה במסגרת הימים הקצובים לכך. כן טוען המבקש כי לפי תקנות 411-403 לתקסד"א ופסיקת בית המשפט העליון, אין צורך לצרף תצהיר לבקשת רשות ערעור, מה גם שבענייננו נסמכות כל הטענות המועלות בבקשה על הדין ועל כתבי בית משפט קמא. לאחר עיון בעמדות הצדדים, החלטתי ליתן רשות ערעור ולקבלה באופן חלקי בלבד. להלן נימוקי: בפתח הדברים אסיר מעל דרכי את טענות המשיבה לדחיית בקשת רשות הערעור על הסף. בקשת רשות הערעור הוגשה על ידי המבקש ביום 15.10.2013. בתשובתו טוען המבקש, כי החלטת בית משפט קמא התקבלה במשרדו של בא-כוחו אך ביום 10.9.2013. בנסיבות אלו, ובהתחשב בפגרת חג סוכות - שאינה באה במניין הימים שנקבעו בתקנות התקסד"א לפי תקנה 529 לתקסד"א - יש לקבוע כי המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור מטעמו במסגרת הימים שנקצבו לכך בתקנה 399 לתקסד"א כאמור. לא מצאתי לקבל גם את טענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור אינה נתמכת בתצהיר. אומנם, בהתאם לסעיף 241(א) לתקסד"א, על בעל דין לצרף לבקשה בכתב תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. אולם, משבקשת רשות הערעור בענייננו נסמכת בעיקרה על הדין ועל החלטת בית משפט קמא, לא מצאתי חובה במקרה זה לצרף לה תצהיר (וראו לעניין זה גם את הדברים שנאמרו ברע"א 3492/08 שלום חסן נ' ציון חסן ( 23.06.2008)). ולגופם של דברים: כאמור לעיל, המבקש טוען כי מדובר בענייננו בתביעה לתשלום היטל מיוחד האסור לגבייה בהעדר אישור לפי סעיף 124 לחוק המים, ואילו המשיבה טוענת כי מדובר בתביעת דמי מים רגילה לפי סעיף 109 ואילך לחוק המים. בית משפט קמא דן באריכות בסוגיה זו וקבע כי: "העיון בנספחי כתבי הטענות למיניהם מגלה כי אין יתדות מוצקים לעגון איזו מבין הגרסאות הנ"ל, למהות התשלום נשוא התביעה". לפיכך, נזקק בית משפט קמא לחזקה בדבר תקינות הפעולה המנהלית. נוכח חזקה זו, קבע בית משפט קמא כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה להראות שהמועצה חרגה מסמכותה (ראו סעיף ו' לפסק דינו של בית משפט קמא). מקובלת בעיני קביעת בית משפט קמא, לפיה בהעדר יכולת להכריע בין שתי הגרסאות שהעלו הצדדים ביחס למהות התשלום נשוא התביעה, יש מקום להידרש לחזקת תקינות הפעולה המנהלית. ואולם, חזקה זו כשמה כן היא חזקה בלבד הניתנת לסתירה על ידי מי מבעלי הדין. קביעת בית משפט קמא, לפיה כבר בשלב זה - ומבלי שניתנה למבקש רשות להתגונן בעניין זה - ניתן לפסוק כי לנתבע לא עומדת כל טענת הגנה העשויה לסתור חזקה זו, נראית לי מוקדמת מדי. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שבית משפט קמא (בצדק רב יש לציין), התיר למבקש רשות להתגונן ביחס לסכומים הנתבעים בגין אגרות מים, לרבות אופן חישובם והפרדת רכיבי ההצמדה והריבית מסכומי הקרן, וזאת, נוכח העדר בהירות ביחס לסכומי התביעה. כך קבע בית משפט קמא כי: "ראוי שהנתבע, כנישום, יקבל תמונה נכונה וברורה של החיוב אותו הוא נדרש לשלם. חלק ניכר מטענותיו של הנתבע בהליך דנא הוקדש לדרישת פרטים ומסמכים, שנענתה באופן חלקי ובלתי מספק. אף לאחר מתן פרטים וצירוף מסמכים... עדיין נותרו שאלות שלא קיבלו מענה ביחס לאופן חישוב סכום התביעה, הנוגע ליתרות מים". ייתכן שעם קבלת פירוט זה אודות חובו של המבקש תאבד טענתו כליל את אחיזתה כאילו מדובר בהיטל מיוחד. ואולם, אין לשלול את האפשרות כי עם קבלת "תמונה נכונה וברורה של החיוב" - כדברי בית משפט קמא - יצליח המבקש להראות כי מדובר בהיטל מיוחד אשר נתבע ממנו שלא כדין. כלל הוא כידוע, כי די בכך שנתבע יראה כי הגנה אפשרית בפיו על מנת לחייב את בית המשפט ליתן לו רשות להתגונן, וכן כי במהלך בקשת הרשות להתגונן לא יבחן בית המשפט את סיכויי ההוכחה של טענה מסוימת וכן לא ישקול גם שיקולי סבירות (ראו: עו"ד מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך ב' (מהדורה 15, תשס"ז-2007), בעמ' 1025-1026). בע"א 18/83 אפרים גולדמן נ' צבי חיימוביץ ( 16.08.1984) פסק כב' השופט ש' פינקלמן את הדברים הבאים היפים גם לענייננו: "כבר נקבעה הלכה, כי בית-המשפט יתן לנתבע רשות להתגונן אם עולה בידיו להצביע בפני בית-המשפט על סיכוי להצליח בהגנתו ואפילו בדוחק. בשלב זה של הבירור המשפטי, אין בית-המשפט בוחן את משקל הראיות או את אמינות הטיעונים העובדתיים (למעט אם ברור בעליל כי גירסת ההגנה הינה שקרית). ובלשון אחרת: אם עולה בידי הנתבע לפתוח לו להגנתו פתח כחודה של מחט, כי אז יפתח לו בית-משפט פתח כפתחו של אולם." בנסיבות אלו, בהן עולה שאלה של ממש ביחס למהות התשלום נשוא התביעה ולאופן חישובו, סבורני כי אין להגביל את יכולתו של המבקש להתגונן בסוגיה זו בשלב כה מוקדם ומבלי שניתן לו יומו בבית המשפט. ויובהר, אין בקביעתי זו כדי להביע כל עמדה ביחס לנכונות טענות המבקש בעניין זה, והשאלות הקשות שהציב בית משפט קמא למבקש בנושא שרירות וקיימות, לרבות, השאלה מדוע המתין עם טענה זו לסיכומיו ולא העלה אותה קודם לכן במסגרת פגישותיו עם נציגי המשיבה ואף לאחר מכן, וכן השאלה האם המבקש יכול לבסס את הטענה כי תחשיב החוב מלמד על גבייה מיוחדת באמצעות כללי מועצת הרשות הממשלתית או בכל אמצעי אחר, וכן הלאה. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון להיעתר לבקשת רשות הערעור ביחס לסוגיית מהות התשלום נשוא התביעה ולהעניק למבקש רשות להתגונן בסוגיה זו לפני בית משפט קמא. לא מצאתי ממש בטענות המבקש בשולי בקשת הערעור שהגיש, להתיישנות התביעה ולמחיקת כותרת התביעה נוכח העדר סמכות המשיבה לגביית התשלומים הנדונים. מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, לפיה הוכח במסגרת חקירתו הנגדית של המבקש לפניו כי חלק מתשלומיו בוצעו בעטיים של הליכי אכיפה שהפעילה המשיבה, וכי מאחר שפעולות אלה ננקטו בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, יש בכוחן לעצור את מרוץ ההתיישנות. יתרה מכך, המבקש לא סיפק כל תמיכה או סימוכין לטענתו כי מאחר ששילם כביכול את התשלומים הנ"ל שלא בהסכמה, אין בתשלום האמור כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, וטענה זו נטענה על ידו בעלמא. כמו כן מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא ביחס לסמכות המשיבה לגביית התשלומים הנדונים. בית משפט קמא ניתח באריכות וביסודיות את חוות הדעת מטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שניתנה, בין היתר, נוכח התנגשות מסוימת בין הסעיפים לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: "חוק תאגידי המים"). בסופו של הדיון פסק בית משפט קמא, כי בנסיבות המקרה דנן קיימת למשיבה סמכות לגביית התשלומים נושא התביעה, וכי הכרעה זו מתיישבת גם עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה. כאמור לעיל, לא מצאתי כל מקום לסטות מהכרעה זו. עוד אציין, כי גם טענה זו של המבקש נטענה כלאחר יד בשולי בקשת רשות הערעור מטעמו, ללא כל פירוט, הסבר או סימוכין. מכל האמור לעיל, מתקבל הערעור באופן חלקי כאמור, תוך מתן אפשרות למבקש להתגונן גם ביחס לסוגיית מהות התשלום נושא התביעה לפני בית משפט קמא. הוצאות ההליך יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בתיק העיקרי. חוק המים / רשות המים