להלן פסק דין בנושא תביעה על נזק פסיכולוגי (PTSD ) לילד בגלל תאונת דרכים: כב' השופט יונתן אברהם: בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בטבריה (כב' השופטת אילונה אריאלי) אשר ניתן ביום 06/09/13 בת"א 1643/06 ובמסגרתו התקבלה תביעת המערער לתשלום פיצויים עקב נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 19/11/04 (להלן: "התאונה"). הוגש ערעור שכנגד. רקע עובדתי המערער, היה מעורב בתאונה בהיותו בן 11 שנים לערך. מבחינה פיזית אורתופדית, המערער נפגע באורח קל בתאונה. המחלוקת העומדת ביסוד התביעה היא באשר לנזק הנפשי שנגרם למערער עקב התאונה. תביעתו של המערער הוגשה לבית משפט קמא בשנת 2006. בית המשפט קמא מינה מומחה רפואי בתחום האורתופדי, ד"ר טנצמן, אשר קבע בחוות דעתו מ- 2007 כי למערער לא נותרה נכות וכי אין כל הסבר אורגני ברור לתלונותיו בפניו. ב- 02/04/09 הגיש המערער בקשה למינוי מומחה פסיכיאטר בטענה שמומחה פסיכיאטרי אבחן כי הוא סובל מתסמונת PTSD. בעקבות כך מינה בית משפט קמא מומחה מטעמו - ד"ר טארק פאהום אשר קבע בחוות דעתו כי למערער נכות בגובה של 15% בעקבות התאונה. ד"ר פאהום נחקר על ידי המשיבה, ביום 02/09/11, ולאחר חקירתו ולאור נתונים עובדתיים שלא בא זכרם בחוות הדעת ביקש לערוך למערער בדיקה חוזרת. בחוות הדעת המשלימה מיום 18/09/11 קבע המומחה כי למערער 30% נכות ומתוכם יוחסו 7.5% לתאונה היינו, הנכות הרפואית הנפשית הצמיתה בגין התאונה הינה בשיעור של 7.5%. כן נקבע כי תפקודו של המערער לקוי ללא קשר לתאונה ועל רקע ADHD, הפרעת אישיות גבולית, רמה שכלית נמוכה ועוד ליקויים וניסיונות אובדניים שאינם קשורים לתאונה. במקביל, למערער נקבעה במל"ל נכות כללית בשיעור של 50% עד סוף שנת 2013 בגין PTSD על רקע הפרעה אישיות גבולית ודרגת אי כושר של 100%. תמצית פסק דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא קבע כי יש לקבל ולאמץ את מסקנת המומחה בחוות דעתו המשלימה, ולפיה המערער סובל מנכות רפואית נפשית כוללת בשיעור של 30%, כאשר 7.5% מתוכה הינו בגין תסמונת P.T.S.D שנגרמה כתוצאה מן התאונה והיתרה (22.5%) הינה בגין הפרעת אישיות גבולית ממנה סובל המערער ללא קשר לתאונה. כן קבע בית משפט קמא, כי מכלול השיקולים שפורטו בחוות דעת המומחה, המבססים את מסקנתו, היא גם מסקנת הפסיכיאטרים המטפלים במערער מאז שהיה נער וגם כיום כמבוגר ולפיה, הוא סובל מהפרעת אישיות גבולית, וזאת, על פי חוות דעת המומחה שלא נסתרה, כמרכיב העיקרי והמכריע של נכותו. עוד קבע בית משפט קמא כי מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט, לא נמצא כל חיזוק לטענות המערער, הוריו ואחיו בתצהיריהם ובעדותם, כי הבעיות בתחום הנפשי התעוררו אצל המערער בסמוך לאחר התאונה. הטענה על בעיות בתחום הנפשי הועלתה לראשונה רק בתחילת שנת 2009, בעקבות המלצתו של המומחה האורתופדי - ד"ר טנצמן, לערוך בירור בתחום הנפשי. בית משפט קמא קבע לצד זאת, כי יש בסיס לקביעה כי המערער סובל גם מתסמונת P.T.S.D וזאת כתוצאה מתאונת הדרכים אותה עבר. זאת קבע בית משפט קמא על יסוד עדות המערער ועדות המומחה בבית המשפט שהעיד כי הטראומה היא תחושה סובייקטיבית, התלויה במספר גורמים וביניהם גיל הנפגע ומבנה אישיותו, ולכן אין רלוונטיות לכך שהמערער לא באמת נפגע פיזית באורח משמעותי (עמ' 16 שורות 18-19, עמ' 17 שורות 5-7 לפרוטוקול). בית משפט קמא קבע כי יש לקבל גם את היחס שמצא המומחה בין שני המרכיבים, היינו - שהמרכיב של הפרעת האישיות הגבולית והמרכיב של תסמונת ה- P.T.S.D מהווה רק רבע מכלל הנכות, היינו - 7.5% נכות רפואית צמיתה כתוצאה מן התאונה. כן קבע בית משפט קמא כי עקרון הגולגולת הדקה בענייננו חל רק במובן זה שחרף רגישותו של המערער בשל מבנה אישיותו בלא קשר לתאונה, יש לראות בתאונה כמה שגרם להופעת תסמונת ה- P.T.S.D. בית משפט קמא קבע כי למערער נכות תפקודית כוללת בתחום הנפשי בשיעור של 50%, כאשר רבע מתוכה, היינו 12.5%, הינה בגין ה- P.T.S.D שנגרם בעקבות התאונה והיתרה (37.5%) הינה בגין הפרעת אישיות גבולית שאיננה קשורה לתאונה. בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, כפי שפורטו לעיל, ובפרט הפרעת האישיות הגבולית והבעיות בתחום הקשב והריכוז (ADHD) מהן הוא סובל בלא קשר לתאונה, נקבע שיש להעמיד את בסיס השכר של המערער, לצורך חישוב הפסד ההשתכרות, על סכום שכר המינימום - 4,300 ₪. כן קבע בית משפט קמא כי 25% מתוך הנכות הרפואית הנפשית של המערער, הינו כתוצאה מן התאונה. מכאן, שהחלק היחסי אותו כבר עתה יש לנכות בגין תגמולי מל"ל, מסך הפיצוי המגיע למערער, הינו 25% מכלל תגמולי המל"ל שקיבל ויקבל עד ליום 31/12/13, היינו - סך של 15,693 ₪. כן קבע בית משפט קמא כי המערער זכאי לפיצוי של 181,002 ₪ בגין ראשי הנזק השונים מהמשיבה (סכום הפיצוי עוכב עד לקביעת נכות כללית יציבה על ידי המל"ל שלאחריה יחושב סכום הניכוי). כן קבע בית המשפט קמא כי ככל שלאחר הפחתת סכום הניכוי מסכום הפיצוי לא יוותר סכום לתשלום למערער (היינו התביעה 'תיבלע'), תיחשב התביעה כתביעה שנדחתה וכל צד יישא בהוצאותיו. טענות המערער כנטען ע"י המערער, טעה בית משפט קמא במסקנתו לעניין קביעת הנכות הרפואית של המערער והקשר בינה לבין התאונה. מהעובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא וממכלול הראיות לרבות העדויות השונות, עולה דווקא המסקנה שנכותו הרפואית של המערער נגרמה כולה מהתאונה והנה בשיעור של 70% ולחלופין לכל הפחות 50%. בית משפט קמא טעה כאשר אימץ את קביעות ומסקנות המומחה הרפואי מטעמו, ד"ר טארק פאהום. לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לכך שהמערער מאובחן כ- ADHD. לא הוכח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי כי המערער לוקה בהפרעת אישיות גבולית. על פי חומר הראיות צריך היה בית משפט קמא לקבוע שכל נכותו של המערער בגין - PTSD נגרמה על ידי התאונה. כן נטען כי מדובר במערער שהיה ילד במועד התאונה ובעת הגשת התביעה לבית משפט קמא, הפסיכיאטר שמינה בית משפט קמא הנו פסיכיאטר ילדים שבדק את המערער וייחס לו אבחנה של "הפרעת אישיות גבולית" תוך הסתמכות בעיקר על אבחנת הפסיכיאטר המטפל. הואיל והמערער הינו בן 21 שנים ונוכח מכלול הראיות מן הדין היה שבית המשפט קמא ימנה מומחה נוסף, פסיכיאטר מבוגרים, על מנת שיבדוק את המערער בהיותו בגיר ויתרשם אם קיימת הפרעת אישיות גבולית. האבחנה של המומחה בדבר הפרעת האישיות הגבולית אינה מבוססת כדבעי ואינה עונה על הדרישות שבספר האבחנות הפסיכיאטריות. בית משפט קמא טעה בהתייחסו לטענת הגולגולת הדקה ויישומה על המקרה הנ"ל שכן מן הדין היה לייחס את כל הנכות התפקודית בגין המצב הנפשי לתאונת הדרכים. טעה בית משפט קמא בשיעור הפיצויים בראשי נזק השונים, מן הדין לערוך חישוב הפיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור של 100% ובסיס שכר בגובה השכר הממוצע במשק. כן נטען כי אין מקום לניכוי כלשהו בגין קצבת נכות כללית לפי הדין אם וכאשר תישאר הקביעה של 7.5% נכות רפואית עקב התאונה. משום שנקבעה לו נכות רפואית בשיעור של 50% על ידי המל"ל כך שגם ללא ה- 7.5% היה עובר את הסף הרפואי הנדרש בביטוח לאומי (40% לפחות) והיה ממילא זכאי לקצבת נכות כללית (טענה זו נטענת מבלי לפגוע בטענת המערער כי כל נכותו הנפשית נגרמה עקב התאונה). כן נטען כי טעה בית משפט קמא בקביעתו כי ככל שסכום הניכויים יעלה על הפיצויים שנפסקו תדחה התביעה. לטענת המערער בכל מקרה מגיע לו פיצוי בשיעור של 25% לפחות מהפיצוי שנפסק בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. טענות המשיבה והמערערת שכנגד לטענת המערערת שכנגד טעה בית משפט קמא עת אימץ את חוות הדעת של המומחה וייחס נכות כלשהי לתאונה כשגלוי וידוע לאור השתלשלות העניינים וחקירת המומחה כי לא מתקיימים התנאים לקביעת P.T.S.D משום שהמערער לא פנה לטיפול בעקבותיה (רק בשנת 2009 נבדק לראשונה אצל פסיכיאטר, דבר ששולל קשר סיבתי בין בעיותיו הנפשיות ובין התאונה). כן טענה המערערת שכנגד כי בחקירתו הודה ד"ר פאהום שאין כל רישום על תלונות בתחום הנפשי עד שנת 2009 וציין כי ביסס את הקשר הסיבתי על דברי ההורים, בדיקתו והרישומים מ- 2009 ואילך. לטענתה, בית משפט קמא קבע כעובדה, בעמוד 7 לפסק הדין, כי אין תימוכין לטענות המערער, הוריו ואחיו כי הבעיות הנפשיות התחילו בסמוך לתאונה וכי רק בסוף שנת 2008 התחילו להישמע תלונות בתחום זה ויש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית לתאונה. לטענתה, היה על בית משפט קמא להתערב בקביעת המומחה ולקבוע כי אין לייחס את הנכות החלקית בגין PTSD לתאונה דווקא ולחלופין יש לייחס חלק קטן מהנכות של 7.5% בגין PTSD מהתאונה שכן הובאו ראיות לקיומן של טראומות אחרות שעבר המערער (ניסיונות התאבדות של המערער ושל קרובים לו). כן טענה המערערת שכנגד כי טעה בית משפט קמא בייחסו מרכיב תפקודי כלשהו לנכות התאונתית שמטבעה היא נמוכה וחסרת השלכה אמיתית על תפקוד המערער. על כן לטענתה, יש לבטל את הקביעה שנכותו התפקודית של המערער היא בשיעור של 12.5% וכן את הקביעה שלמערער כושר השתכרות של 4,300 ₪ זאת, נוכח קביעת המל"ל כי המערער איבד את כושרו להשתכר בשיעור של 100% וזאת ללא קשר לתאונה. כן נטען כי ככל שבית המשפט של ערעור ימצא לנכון לזכות את המערער ב- 1/4 מהנזק, יש להעמיד את הנזק על סכום מינימום ללא מרכיב של הפסד השתכרות. דיון והכרעה בדיון שהתקיים בפני ההרכב ביום 28/04/14 חזרו הצדדים על טענותיהם בערעור ובערעור שכנגד. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. בית המשפט קמא מינה מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פאהום שהגיש חוות דעת פסיכיאטרית וחוות דעת משלימה. המומחה קבע למערער 30% נכות רפואית ומתוכם יוחסו 7.5% לתאונה וכן קבע כי תפקודו של המערער לקוי ללא קשר לתאונה ועל רקע ADHD, הפרעת אישיות גבולית, רמה שכלית נמוכה ועוד ליקויים וניסיונות אובדניים שאינם קשורים לתאונה. חלק ניכר ומרכזי מטענותיהם של בעלי הדין בערעור ובערעור שכנגד שלפנינו מופנה כנגד מסקנות וממצאים שנקבעו בחוות דעת זו שעליה התבסס בית משפט קמא בקובעו את רמת הנכות הרפואית והתפקודית הכוללת הנובעות מהתאונה. לפי ההלכה התערבות ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על סמך חוות דעת של מומחים מקצועיים תהא נדירה (ראו למשל ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים מאיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג כהן); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). בית משפט קמא פירט והעמיק בסוגית שיעור הנכות הנפשית והנכות התפקודית ואימץ את מסקנת המומחה בחוות דעתו המשלימה אשר הנה חוות דעת מבוססת ומנומקת כדבעי. במקרה דנן לא הוצגו טעמים מיוחדים לסטייה מהלכה זו. קביעת הפיצויים בית משפט קמא קבע כי בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, כפי שפורטו לעיל, ובפרט הפרעת האישיות הגבולית והבעיות בתחום הקשב והריכוז (ADHD) מהן הוא סובל בלא קשר לתאונה, נכון יהיה להעמיד את בסיס השכר של המערער, לצורך חישוב הפסד ההשתכרות, על סכום שכר המינימום - 4,300 ₪. על כך מלינים המערער והמערערת שכנגד. לא מצאתי להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא שכן בבואו לקבוע בסיס שכר ערך הוא איזון ראוי בין נסיבותיו המיוחדות ומגבלותיו של המערער ובין שלילת כושר ההשתכרות שלו לחלוטין. בית משפט קמא קבע זאת על פי התרשמותו מהעדים שהעידו בפניו לרבות המערער, הוריו, והגיע למסקנה כי אלמלא התאונה וחרף הפרעת האישיות הגבולית, יכול היה המערער להשתלב בשוק העבודה, אך עם קשיים לא מעטים, בפרט בתחום ההתאמה למסגרת וההתמדה, ובשכר נמוך מן השכר הממוצע במשק. בית המשפט קמא קבע קביעה זו גם על פי עדות המומחה בבית המשפט, שהעיד כי להפרעת האישיות הגבולית אמנם קיימת השפעה קשה על כושר העבודה, בפרט במישור ההתמדה במסגרת, אך אנשים הלוקים בהפרעה כזו יכולים לתפקד, גם במישור התעסוקתי, עם עליות וירידות (עמ' 40 שורה 10, עמ' 41 שורות 14-17 לפרוטוקול). סבורני כי מסקנתו מנומקת ומבוססת על חומר הראיות שהובא בפניו ואין להתערב בה. באשר לפסיקת הפיצויים ובכללם חישוב הפסד השתכרות וקביעת בסיס השכר, "הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ראה ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 (1984). בחינת שיעור הפיצוי שנקבע למערער על יסוד מכלול נתוניו האישיים ונכותו מן התאונה מלמד כי נפסק למערער פיצוי כולל סביר ההולם את נזקיו ואין מקום לדעתי להתערב גם בעניין זה. שאלת הניכוי היחסי של תגמולי המל"ל טענת המערער כי אין מקום לניכוי כלשהו בגין קצבת נכות כללית, חסרת יסוד משפטי. בית משפט קמא לא קבע דבר בדבר זכאותו או אי זכאותו של המערער לקצבת נכות כללית, אלא קבע כי מסכום הפיצוי המגיע למערער יש לנכות 25% מסך תגמולי ביטוח הלאומי שיתקבלו בגין נכות כללית משמע, הוא הורה על ניכוי החלק היחסי מהנכות שנגרם בעקבות התאונה וקביעתו בדין יסודה. קביעה זו נשענת על אימוץ חוות דעת המומחה הרפואי (המשלימה) לפיה רק 25% מנכותו של המערער קשורים לתאונה. היה על המערער בעת הבאת ראיותיו בפני בית משפט קמא, לטעון לתחולת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי ולהוכיח כי הוא עומד בתנאיו. המערער לא טען ולא הראה במהלך המשפט כי אכן פנה למל"ל והודיע בדואר רשום על הגשת התביעה שהגיש ואין לו להלין אלא על עצמו. לסיכום, בהתחשב בנסיבות המקרה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. אם תישמע דעתי, יידחו הערעור והערעור שכנגד ללא צו להוצאות. יונתן אברהם, שופט כב' הנשיא יצחק כהן - אב"ד: אני מסכים. כב' השופט שאהר אטרש: אני מסכים. שאהר אטרש, שופט אשר על כן הוחלט לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד ללא צו להוצאות.התחום הנפשיפסיכולוגיהתאונת דרכיםקטינים