לפניי ערעור על החלטת כב' השופט (בדימוס) א' סטרשנוב, אליו הואצלו סמכויות שרת הבריאות בענייני משמעת לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) התשל"ו - 1976 (להלן: "הפקודה"), מיום 16.9.13, בעניינו של המערער (להלן: "ההחלטה"). המערער הינו רופא משפחה, אשר הורשע בעבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") (מספר עבירות); ובקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק (מספר עבירות). על פי גזר הדין שניתן בעניינו מיום 6.9.12, המערער הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בכך שבמספר רב של הזדמנויות, במהלך השנים 2005 - 2009, בהיותו רופא במרפאה פרטית בקרית גת, בה עבד במסגרת קופת חולים מכבי שירותי בריאות (להלן: "מכבי"), גרם לרישומים כוזבים ברישומי הקופה, באופן שנחזה כאילו התייצבו מטופלים במרפאתו, נבדקו, אובחנה אצלם מחלה ונרשמו להם תרופות, בעוד שבפועל, המטופלים לא שהו אז בארץ. לביצוע העבירות האמורות נקט המערער במספר שיטות: הוא טלפן למשרדי סניף הקופה בקרית גת ומסר למזכירה כי יושב מולו מטופל שנזקק לטיפול, אך הגיע ללא כרטיס מגנטי, מסר מספר תעודת זהות והזמין כרטיס זמני. הוא טלפן למשרדי הסניף, טען שנמצא מולו מטופל הנזקק לטיפול אשר איבד את הכרטיס, והזמין כרטיס קבוע חדש. הוא ציין סיבות ביקור והוציא מרשמים רפואיים, בידיעה שהמטופלים אינם בארץ. עוד צוין, כי פרטי הפרשה נחשפו רק במהלך שנת 2010, לכשנודע לקופת החולים באקראי כי אחד המטופלים כלל לא נמצא בישראל, או אז פתחה בחקירה מקיפה. בעקבות מצג השווא, המערער קיבל במרמה כספים מהקופה כדלקמן: באישום הראשון: קיבל עבור 14 מטופלים לכאוריים, סכום של 18,240 ₪; באישום שני: ב-197 הזדמנויות שונות העביר במחשב את כרטיסו של ג' טבולוב, מטופל שעזב את הארץ בנובמבר 2005, וגרם לרישום כוזב, כאילו טבולוב התייצב לפניו וטופל. על יסוד כך קיבל במרמה במהלך 4 רבעונים סכום של 1,320 ₪. כן הנפיק מרשמי תרופות לטבולוב, וניצל את העובדה כי האחרון היה חולה אונקולוגי סופני שהוכר כנרדף מלחמות הנאצים, הגדרה הפוטרת אותו מתשלום עבור תרופות ושירותים שונים. ב-197 הזדמנויות שונות, המערער הנפיק מרשמים לתרופות על שמו של טבולוב, ושלח את המזכירה שלו לקבלת התרופות בבית מרקחת, כשמדובר במגוון של תרופות שאין להם קשר למחלתו של טבולוב. עוד מכר לאדם אחר משאפים שרכש בדרך זו. סה"כ קיבל במרמה סכום של 60,000 ₪. בגזרו את דינו של המערער, בית המשפט התחשב בעבירות החמורות בנסיבותיהן, בעובדה שהמערער הביע צער וחרטה וכי כבר פיצה את הקופה על הנזק הכלכלי, וכן במחיר האישי הכבד שהמערער משלם; וגזר על המערער 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות בהן הורשע, וקנס בסך 80,000 ₪. לאור הרשעתו הוגשה קובלנה משמעתית נגד המערער, מכוח סעיפים 41(1) ו-41(5) לפקודה, על כי התנהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה וכי הורשע בעבירה פלילית. לפני ועדת המשמעת שהתכנסה לדון בעניינו של המערער לפי סעיף 44(א) לפקודה, טען ב"כ הקובל כי יש להשית על המערער עונש התליית רישיון למשך חמש שנים. ב"כ המערער לא הכחיש בפני הוועדה כי עונש ההתלייה הינו עונש הולם בנסיבות העניין, אלא שיש הטיל את העונש האמור לתקופה קצרה יותר, על מנת לאפשר לו להשתקם ולחזור למעגל העבודה. בין היתר ציין כי אשתו של המערער עזבה אותו והוא מחויב בתשלום מזונות לשני ילדים, ומתגורר עם אביו. ביום 19.8.13 ניתנה החלטת הוועדה. הוועדה סקרה את טענות הצדדים וקבעה כי המערער עשה שימוש לרעה באמון שניתן בו בהיותו רופא; מעל באמון שנתן בו המעביד ושלח יד בכספי קופת חולים מכבי; מעל באמון שנתנו בו המטופלים כאשר רשם רשמים ותכשירים רפואיים הנחזים ככאלה שניתנו למטופלים, ולקח אותם לעצמו. במעשיו פגע המערער באמון הציבור במי שהורשה לעסוק ברפואה - אנשים הגונים ונקיי כפיים, ומעל באמון מערכת הבריאות כולה. המעשים החמורים שביצע נעשו על פני תקופה ארוכה של חמש שנים, והם נמנים על המקרים המחייבים החמרה בענישה, על מנת להעביר מסר ברור למערער, לעמיתיו למקצוע וכן לציבור. עם זאת, הוועדה דחתה את עמדת הקובל שיש להטיל עונש התלייה של חמש שנים, והמליצה על התליית רישיון המערער למשך שלש שנים. החלטת המשיב בהחלטת המשיב נשוא הערעור שלפניי, בה אימץ את המלצת הוועדה, נסקר הרקע העובדתי והקובלנה; בקשת ב"כ הקובל להטיל עונש של חמש שנות התלייה ובקשת ב"כ המערער להתחשב בנסיבותיו האישיות, כאשר נשאר ללא מקור פרנסה, עם חובת מזונות; ואת המלצת הוועדה; וקבע כדלקמן: החלטה שיקולי הוועדה בבואה להמליץ להטיל על הנקבל אמצעי משמעת ראוי מקובלים עליי, במיוחד נוכח חומרת מעשיו הנלוזים והמכוערים, שנעשו למען בצע כסף, תוך הפרת אמון המטופלים שלו, מעסיקתו קופת החולים, והציבור כולו. הוועדה אמרה את דברה בלשון נחרצת, בין היתר כמפורט בסעיף 7 לעיל, ואין צורך להוסיף על דבריה השקולים והנכוחים. הענישה המומלצת על-ידי הוועדה אף תואמת את הפסיקה הקיימת בנדון, ובמיוחד את ההחלטה בתיק 9-13 המשנה למנכ"ל משרד הבריאות נ' ד"ר (מיום 13.4.13), שנסיבותיו דומות ביותר לנסיבות המקרה דנן, ושגם בו הוטל אמצעי משמעת של התלייה לתקופה של שלוש שנים. אשר על כן, הנני מחליט להתלות את רישיונו של הנקבל, ד"ר X X, מלעסוק ברפואה למשך שלוש שנים" כן המליץ המשיב בסוף ההחלטה, כי משרד הבריאות יפרסם החלטה זו ברבים, נוכח העובדה שלאחרונה אירעו מקרים לא מעטים מהסוג הזה או דומים לו. טענות הערעור בערעור שלפניי טוען המערער כי החלטת המשיב, המתבססת על החלטת הוועדה, אינה מביאה לידי ביטוי כנדרש, את נסיבותיו האישיות של המערער. לדבריו, הוועדה עשתה את עבודתה נאמנה עת סקרה בהרחבה את כל טיעוני ב"כ המערער, ופרשה את הטיעונים בפני המשיב במסגרת המלצתה אליו; ברם, לטענת המערער, אין בהמלצת הוועדה ובהחלטת המשיב התייחסות עניינית לשיקולים לקולא. לסברתו, הוועדה והמשיב לא העניקו לנסיבותיו האישיות את המשקל המתאים, וכי כפי שנקבע בעניינו של ד"ר X, ישנם מקרים מסוימים בהם תביא התחשבות בנסיבות אישיות להקלה ניכרת בסנקציה המשמעתית. בהקשר זה מציין המערער, כי המשיב טעה בכך שבניגוד לבית משפט השלום, הוא התעלם לחלוטין מן העובדה שהמערער שילם לקופת חולים מכבי סכום כסף גדול לכיסוי חובותיו, ואף שילם קנס משמעותי במסגרת ההליך הפלילי. מוסיף המערער וטוען כי הוועדה טעתה בכך שלא הבחינה כדבעי בין עניינו של המערער לבין עניינו של ד"ר X X, והסתמכה עליו לצורך קביעת מתחם הענישה ההולמת בעניינו של המערער. מעשיו של ד"ר X כללו רישום אבחנות פיקטיביות בתיקי מבוטחים, כמו גם הדפסת מרשמים כוזבים, אשר היו עלולים לגרום נזק למטופלים ולסכנם באופן ממשי; בעוד שהנזק שנגרם ממעשיו של המערער הינו נזק כלכלי בלבד לקופת חולים "מכבי". כן טוען המערער, כי המשיב טעה בקובעו שהעבירות בהן הורשע המערער, הן כאלו שמעצם טבען, יש בהן פגם מוסרי הממיט קלון על עושיהן. לטענתו, הערכת אופיים המוסרי של המעשים הפליליים שביצע, צריכה להיבחן בהקשר של מקצוע הרפואה; ואין דין רופא המנצל את מעמדו כרופא כדי לבצע, לדוגמא, מעשה מגונה במטופל או ליטול שוחד מחולה, כדין העבירות אותן ביצע המערער בענייננו. לבסוף, המערער טען כי פרש לפני הוועדה מקרים רבים בהם הורשעו רופאים בעבירות חמורות ביותר ובכל זאת ספגו עונשים קלים בהרבה מן העונש שביקש הקובל להטיל עליו; ולטענתו, באותם מקרים הוטלו עונשים קלים אף מן העונש עליו הומלץ בוועדה ואשר נקבע על ידי המשיב. על כן, מבקש המערער כי בית המשפט יקבל את הערעור ויפחית משמעותית את העונש שהוטל עליו. במהלך הדיון שהתקיים לפניי, הוסיף וטען ב"כ המערער כי המערער לא חשב שמעשיו הם עבירה, והוא לא עשה זאת למען בצע כסף. מעדותו במשטרה עולה שאת המשאפים שקנה במחיר חלקי, לא מכר במחיר מלא, כך שמעשיו אפשרו למטופלים אחרים להשיג את המכשירים במחיר מוזל. כן לגבי האישום הראשון הוסיף, כי מדובר במטופל של המערער הזקוק לתרופות כרוניות אשר קיבל מידי חודש, וכי "מסתבר שאותה מטפלת שכחה לומר שאותו אדם כבר לא נמצא בארץ והיא כנראה מכרה את התרופות האלה". טענות ב"כ המשיב ב"כ המשיב טוען כי ההחלטה התקבלה לאחר שכל החומרים הרלוונטיים בעניין המערער הועמדו לפני המשיב. מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר בחינה מעמיקה של הנסיבות והשיקולים השונים, ומדובר בהחלטה סבירה ומידתית שניתנה על סמך שיקולים ענייניים ומקצועיים. המשיב התייחס לשיקולים לקולא, וציין את הנסיבות האישיות לקולא שפירט ב"כ המערער בפני הוועדה. באשר לטענת המערער כי יש להבחין בין המקרה שלו לבין זה של ד"ר X, טוען ב"כ המשיב כי אין מקום לאבחנה זו. הלכה למעשה שניהם ביצעו את אותם מעשים, שכן שניהם זייפו ביקורים של מטופלים אצלם, לרבות מתן אבחנות רפואיות ומרשמים כוזבים. זיוף רשומה רפואית מהווה פגיעה במטופלים, שכן רופאים נסמכים על הרשומות הרפואיות במהלך אבחון חולים. מסיבה זו, הרישומים הכוזבים כגון אלה שביצע המערער, עשויים לגרום בעתיד לאבחנות שגויות למטופלים אלו, ולגרום להם נזק; ועל אף שהמטופלים הללו שוהים בחו"ל, הם לא ביטלו את התקשרותם עם קופת החולים, כך שאין לשלול את האפשרות הסבירה כי בשלב כלשהו יחזרו לישראל. עוד צוין כי העבירות שביצע המערער בוצעו במשך שנים רבות ובמספר רב של הזדמנויות. ב"כ המשיב ממשיך וטוען, כי יש לדחות את טענת המערער כי המשיב טעה בכך שלא שקל לקולא את העובדה שהמערער החזיר את הכסף לקופת החולים, ואת העובדה שחויב בקנס בהליך הפלילי. לטענתו, אין לקשור עובדות אלו לעניין העונש המשמעתי. יתירה מזו, טוען ב"כ המערער כי העובדה שהוטל על המערער קנס כספי משמעותי מעידה על כך שלסברת בית המשפט, מעשיו של המערער נחשבו כחמורים וכי על כן הצדיקו הטלת קנס שכזה; כך שאם בכלל, יש לשקול את הטלת הקנס כשיקול לחומרא. בנוסף, עיון בהחלטת המשיב מגלה כי הוא אכן התייחס לקנס בין מכלול שיקוליו. באשר לטענה כי אין קלון של פגם מוסרי בעבירות אשר ביצע המערער, נטען, כי כפי שהוסבר בהחלטת הוועדה, מדובר בעבירות מרמה, אשר באופן אינהרנטי מטילות דופי ביושרם של עושיהן. מעשיו של המערער, שבוצעו ממניע של בצע כסף, תוך הונאת קופת החולים וניצול מטופלים שלא בידיעתם, באופן אשר עלול בעתיד אף לפגוע בבריאותם, מעידים בהכרח על פגם מוסרי חמור, אשר אינו עומד בקנה אחד עם הרמה המוסרית המצופה מהעוסקים במקצוע הרפואה. לגבי הטענה כי המשיב צריך היה להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שנקבע בעניינו של ד"ר X (ע"א 50/91 ד"ר X נ' שר הבריאות, פ"ד מז(1) 27 (1993)), הרי שגם בעניין ההוא נאמר כי מידת המשקל שיש לייחס לנסיבות אישיות משתנה ממקרה למקרה. כמו כן, כבר נפסק בע"א 10979/04 ד"ר לאור נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6) 357 (2005), כי השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים הינו השיקול של הגנה על האינטרס הציבורי, בשמירה על רמתו, כבודו, תדמיתו הראויה ותפקודו הראוי של מקצוע הרפואה, מניעת הישנות עבירות משמעת, ואמון הציבור ברופאים, כך שהשיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת הם משניים, אם בכלל יש לשקלם. מכל מקום, לטענת ב"כ המשיב הוועדה אכן שקלה את נסיבותיו האישיות של המערער, וההחלטה בעניינו התקבלה לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים. במסגרת הדיון הוסיף ב"כ המשיב למען הזהירות, כי אין הוא סבור כי עליו להתייחס לכל טענה וטענה שהמערער העלה לפני הוועדה, וגם אם יש חוסר בהנמקת ההחלטה, אין בכך כדי לפגוע בתוצאות ההחלטה ובסבירותה. דיון והכרעה בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה כי טענות המערער אינן מצביעות על פגם שכזה, ועל כן אים מקום להתערב בהחלטת המשיב במקרה דנן. כפי שקבע המשיב, מעשיו של המערער נלוזים, ונעשו למען בצע כסף. המערער הפר את אמון המטופלים שניתן בו, את אמון קופת החולים אשר העניקה לו תשלום בגין רישומי הביקורים הפיקטיביים שערך, ואמון הציבור בכללותו. לא ניתן להתעלם מהכמות העצומה של זיופי רשומות ומרשמים בהם הורשע המערער - מאות מקרים, שנפרשו על פני חמש שנים. לא זו אף זו, הרי הפרשה נתגלתה רק במקרה, ויש להניח כי אלמלא כן היה המערער ממשיך במעשיו. מעשי המרמה של המערער ערבו את מזכירתו, והמערער אף ניצל את אנשי מרפאת קופת החולים, כאשר התקשר וטען כי מולו יושבים מטופלים אשר כלל לא היו שם. בנסיבות אלו, קשה למצוא שיקולים לקולא לגופו של עניין בביצוע בעבירות. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המערער כי העבירות בהן הורשע המערער, הן אינן מסוג העבירות שמעצם טבען פגומים בפגם מוסרי הממיט קלון על עושיהם, כפי שקבע המשיב. המערער ניצל לחלוטין את תפקידו לשם ביצוע העבירות ולהשגת רווח כספי על חשבונם של הקופה ושל החולים. המעשים קשורים ותלויים בתפקידו כרופא, ואין ספק שאיכות וכמות המעשים מטילים פגם מוסרי משמעותי במערער, אשר אינו עומד בקנה אחד עם הרמה המוסרית המצופה מהעוסקים במקצוע הרפואה. כמו כן אציין, כי עניינו של ד"ר X, אליו מפנה המשיב בהחלטתו, אכן דומה לעניינו של המערער. ד"ר X שימש כרופא במרפאה עצמאית, בה טיפל, בין היתר, במבוטחי קופת חולים מכבי. במועד כלשהו, עקב תיקון תקלה במערכת המחשוב של מכבי, גילה ד"ר X כי ניתוק יזום של כבל התקשורת מאפשר לו גישה לתיקיהם הרפואיים של המבוטחים, באמצעות הקלדה של מספרי זהות, וללא צורך בכרטיס מגנטי. מאז, במשך שלש שנים יצר 60 - 90 ביקורים פיקטיביים ברבעון, רשם אבחנות רפואיות בדויות ומרשמים פיקטיביים לתרופות ללא ידיעת המטופל. כן נהג להדפיס את המרשמים, על מנת ליצור מראית עין של צורך אמיתי במרשם. עבור הרישומים הפיקטיביים קיבל ד"ר X ממכבי 217,000 ₪. ויצוין, כי גם ד"ר X החזיר למכבי את כל הכספים שקיבל שלא כדין, ובכל זאת בגין העבירות בהן הורשע - זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך מזויף - נגזרו עליו ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס בסך 100,000 ₪. ויוער, כי עצם פעולות רישום ביקורים פיקטיביים, אבחנות רפואיות ומרשמים פיקטיביים, זהות אצל המערער וד"ר X. גם צודק ב"כ המשיב בטענתו כי רישומים אלו אינם פוגעים רק בקופה, כיון שהם עלולים לגרום נזק למטופלים עצמם; והגם שהם נמצאים בחו"ל, הרי כל עוד לא ביטלו את התקשרותם עם קופת החולים בארץ, הפוטנציאל לשימוש ברישומים ממשיך להתקיים, על כל הסיכון הכרוך בכך. בעניין זה, טענת ב"כ המערער כי יש להבחין בין מקרה זה לעניינו של ד"ר X - תמוהה. אמנם ד"ר X רשם יותר ביקורים פיקטיביים בהשוואה למערער; ברם, מאידך, בעניינו של המערער היו התנהגויות חמורות יותר, ובין היתר, העובדה שהתקשר לקופת החולים, והעיז לטעון כי מולו יושב מטופל ששכח או איבד את כרטיסו, זאת כדי שתשלח אליו כרטיסי מטופלים, בהם עשה שימוש כדי לבצע מעשי מרמה ולהונות את הקופה. מדובר במרמה שנעשתה באופן אקטיבי ובולט יותר, בהשוואה לניתוק כבל תקשורת, שהוא האמצעי בו נקט ד"ר X. כמו כן, בשונה מד"ר X, המערער הדפיס את המרשמים ושלח את מזכירתו לקנותם בבית המרקחת, ומכרם לצד ג'. כמו כן יצוין, כי מעשי המערער נמשכו חמש שנים, בעוד שמעשיו של ד"ר X נמשכו לתקופה קצרה יותר של שלש שנים. מכל מקום, ניכר כי לא נפל כל פגם בהשוואה שעשה המשיב לעניינו של ד"ר X, ועל כן, אני דוחה את טענת ב"כ המערער לעניין זה. כן אני דוחה את טענת ב"כ המערער שהעלה בדיון לפניי, בנוגע לעצם הרשעתו בהליך הפלילי, כשלטענתו, המערער כלל לא חשב שהוא עובר עבירה. לאחר שהמערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, אין ביכולתו בהליך זה לעורר סימני שאלה באשר לנכונות העובדות אשר בגינן הורשע, או על עצם הכרעת הדין, לפיה המערער אכן ביצע את העבירות שיוחסו לו; ומוטב היה שלא להעלות טענה זו כלל. העובדות בהן הודה המערער הן מובהקות בחומרתן, מפאת עצם מעשי המרמה, ולא ניתן עתה להעלות טענה כי המערער לא היה מודע לכך שמדובר בעבירה. באשר לטענת המערער כי החלטת המשיב הינה שטחית ואינה מנומקת דיה, כבר נקבע בפסיקה כי המשיב יכול לבסס את החלטתו על דו"ח ועדת המשמעת שהוגש לו. במקרה כזה, אין חובה לנמק את ההחלטה, ודי בהפניה לדו"ח המנומק: "...על-פי הרכבה ומכוח סמכויותיה, היא [הוועדה - ב.ג.] כלי רב חשיבות ורב משקל בבירור העניין ובגיבוש המסקנות המתבקשות, עד שהשר יכול, לאחר עיון בדו"ח שהוגש לו, לבסס החלטתו באשר לסנקציה הראויה על ממצאי הוועדה ועל המלצותיה ואף לאמצם, ככל שיראה לנכון. במקרים כאלה הפנייה לדו"ח הוועדה המנומק מייתרת הנמקה ספציפית של החלטת השר" (ע"א 4693/90 סוסאן נ' שר הבריאות, מה(1) 714 (1991); ע"א 6936/00 שאמי נ' שר הבריאות, פ"ד נה(5) 599, 619 (2001)). עוד נאמר כי יש להתייחס להחלטת השר, ולדו"ח הוועדה על נימוקיה, כאל מקשה אחת, ואם בחר המשיב לנמק את החלטתו בצורה מסוימת ולהדגיש פרטים מסוימים, אין בכך בכדי לגרוע מההנמקה הכוללת שבדו"ח הוועדה (ע"ש (י-ם) 444/07 חיים וייס נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (16.9.08)). בנדון דנן, המשיב הפנה לנימוקי הוועדה, והתייחס לחלקם באופן ספציפי (ויצוין כי בהודעת הערעור נאמר כי הוועדה ביצעה עבודתה נאמנה בהגישה דו"ח מפורט). אף לעניין טענת המערער כי הוועדה לא התייחסה לטענתו כי יש להבחין את עניינו ממקרהו של ד"ר X, הגם שהטענה עצמה צוינה בדו"ח הוועדה, הרי שהמשיב מתייחס לכך במפורש, וקובע כי נסיבותיו דומות ביותר למקרה דנן, ובכך דחה את טענת המערער אף לעניין זה. אם כן, עיננו רואות כי אין פגם בדרך ההנמקה בהחלטה, ודין טענה זו להידחות. סיכום מן המקובץ עולה, כי בהתחשב בנסיבות העבירות, בעונשי משמעת שבמקרים דומים, וגם לאחר שיקול נסיבותיו האישיות של המערער, העונש שנגזר על המערער הוא סביר ומידתי, ואין עילה להתערב בה. אי לכך, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה. רפואהמסמכיםרישיון רופאשאלות משפטיות