בוררות בנושא בניית מלון

בוררות בנושא בניית מלון בקשה לסילוק על הסף של המרצת הפתיחה שבכותרת. רקע עובדתי בין הצדדים התקיים הליך בוררות לפני הבורר, אינג' מאיר רופא (להלן - הבורר) על רקע סכסוך הקשור בהסכם שנכרת ביניהם ביום 5.9.10, שעניינו הקמת מלון ברמת גן. ביום 28.10.13 ניתן פסק הבורר, לפיו חייב הבורר את המשיבה - א. עמית ושות' חברה לבניין ופיתוח בע"מ (להלן - הקבלן) לשלם למבקשת - מזמין העבודה, פ.ד.מ.ר.א. ייזום ופיתוח בע"מ (להלן - המבקשת) סך של 1,736,203 ₪ בתוספת מע"מ (להלן - פסק הבורר). משהמבקשת אחזה בערבות בנקאית בסך 1,180,000 ₪ (להלן - הערבות) פנה הקבלן לבורר, לאחר מתן הפסק, בבקשה שיוצא מלפניו פסק משלים שיורה למבקשת להימנע מחילוט הערבות. הבורר דחה את הבקשה בטענה כי סיים מלאכתו. ההליך הקודם ביום 12.11.13 הגיש הקבלן לבית משפט זה בקשה שכותרתה: "תובענה על פי סעיף 24 של חוק הבוררות תשכ"ח- 1968 להשלמת פסק בוררות" במסגרת הפ"ב 16832-11-13 (להלן - התובענה בהליך הקודם). בתובענה זו נטען כי היא נסמכת על העילות שבסעיפים 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - החוק) וכי התיקון המבוקש מתייחס לאופן ביצוע התשלום ולהחלטת הבורר שלא למנוע את חילוט הערבות לשם גביית הסך הפסוק, ולא ליתר רכיבי פסק הבורר. בסעיף 32 אף צויין כי התובענה "...איננה נוגעת לטענות נוספות ו/או אחרות בקשר לעצם הקביעות שבפסק הבוררות ו/או לבוררות עצמה, שיועלו בהליך המתאים לכך". בנוסף הגיש הקבלן בקשה למתן צו מניעה שימנע את חילוט הערבות, והמבקשת, במקביל, הגישה בקשה לאישור פסק הבורר. בדיון שהתקיים ביום 21.11.13 לפני השופט יונה אטדגי בבקשה לצו מניעה, הגיעו הצדדים להסכמה שזו לשונה כעולה מפרוטוקול הדיון: "הגענו להסכמה כדלקמן: לסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות ההדדיות. המבקשת תשלם למשיבה סכום כולל מע"מ של 900,000 ₪ ביום 1.12.13. יתרת התשלום תחולק ל-4: ב-1.1.14 ישולם הסכום 287,180 ₪ כולל מע"מ. ב-1.2.14 ישולם סכום נוסף זהה. ב-1.3.14 ישולם סכום נוסף זהה. ב-1.4.14 ישולם הסכום האחרון של היתרה...הערבות תוארך עד ה-15.4.14 כפוף לתנאים...הבקשות שהגישו הצדדים תימחקנה ללא צו להוצאות. העיקול שהוטל הבוקר במסגרת תיק זה על נכסים וזכיות של המבקשת (המשיבה בהליך דנן - י.ש.) יבוטל. מבקשים מבית המשפט לתת תוקף של פסק דין". במעמד הדיון ניתן תוקף של פסק דין להסכמה האמורה (להלן - ההליך הקודם). ההליך דנן ביום 11.12.13 הגיש הקבלן לבית משפט זה את התביעה נושא ההחלטה שכותרתה: "תובענה על פי סעיף 24 של חוק הבוררות תשכ"ח - 1968 לביטול פסק בוררות", הכוללת את אותן הטענות העובדתיות שפורטו בתובענה בהליך הקודם. על יסודן התבקש ביטול פסק הבורר מחמת העילות שבסעיפים 24(3), 24(4) ו-24(10) לחוק הבוררות: נטען כי הבורר פסק סכום העולה על שהתבקש; לא חייב את המבקשת להמציא מסמכים חיוניים להליך הבוררות; לא דחה טענות קיזוז של המבקשת, הגם שחרגו מגדר המחלוקת, ועוד. הבקשה עם הגשת התובענה דנן, הגישה המבקשת בקשה לסילוקה על הסף וטענה כי טענות הקבלן כבר הוכרעו בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שהביא לסילוק סופי ומוחלט של כל טענותיו. הקבלן משיב כי הפרשנות לפיה ההליך הקודם הביא לסיום כלל המחלוקות בין הצדדים גם אלה העתידיות וגם אלה שלא קיבלו ביטוי ולא נטענו במסגרת ההליך הקודם "...היא מרחיקה לכת, באשר אין לה תימוכין בפרוטוקול הדיון שנתקיים בהליך הקודם". כן טען כי "ההסכמה היא לסילוק של הטענות ההדדיות שנטענו במסגרת אותו הליך ולא לסילוק כל הטענות האחרות שלא באו לידי ביטוי באותו ההליך ולאט נטענו בו, ומכאן שהצדדים גם לא הסכימו לסילוק כל תביעותיהם הקיימות או העתידיות". נטען כי בהליך הקודם לא העלה הקבלן טענות בעניין ביטול פסק הבורר, אף הודיע כי יעשה כן במסגרת הליך נפרד, וכי פסק הדין שניתן בהליך הקודם התייחס רק למחלוקת הנוגעת להשלמת פסק הבורר ולא לשאלת ביטולו. ההכרעה 1. אכן, התובענה נושא ההליך הקודם, בה לא עתר הקבלן לביטול פסק הבורר אלא להשלמתו, התייחסה לערבות הבנקאית ולנגזר מכך, ואף צויין בה כי טענות נוספות ואחרות יועלו ע"י הקבלן בהליך אחר, אלא שעדיין מנוע הקבלן מלפתוח בהליך נוסף המתייחס לאותו פסק בורר ולאותו הליך בוררות. שניים הם הנימוקים העיקריים לכך: 2. הנימוק האחד- כלל מיצוי העילה, שבתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מחייב תובע למצות בכתב התביעה את מלוא הסעד שהוא זכאי לו בשל עילת התובענה. לפי כלל זה, על התובע לכלול במסגרת תביעתו את מלוא הסעדים הנובעים מאותה עילה, שאם לא כן, יראו אותו כמי שוויתר על הסעד שלא התבקש. אין בכוחה של טענת הקבלן, לפיה טען בהליך הקודם כי טענות נוספות "...יועלו בהליך המתאים לכך", כדי לאפשר לו לסטות מחובת מיצוי העילה, ללא שעתר בבקשה לפיצול סעדים, ובלא שקיבל היתר לעשות כן. אין זה משנה כי בהליך הקודם עתר הקבלן להשלמת פסק הבורר וכי עתה הוא עותר לביטולו - שהרי מדובר בשני סעדים הנובעים מסעיף 24 לחוק הבוררות. ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166: "כללי מעשה בית דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי הדין מאפשרת להם בדרך כלל למצות בהליך דיוני אחד את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם; בכך טמונה גם ההנחה הנוספת כי מקום שבעל דין לא מיצה את מלוא טיעוניו וסעדיו בהליך הראשון די בכך שניתנה לו הזדמנות דיונית לעשות כן כדי שתיחסם דרכו לתבוע פעם נוספת באותו ענין... אם לא עשה כן, ייחסם מתביעה נוספת על מה שהחסיר, אלא אם כן הותר לו לפצל את סעדיו בהיתר מיוחד מבית המשפט". 3. אין ניתן לסבור כי המדובר בשתי עילות שונות, לאור הזהות הכוללת, וכפי שנקבע בע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (מיום 25.11.12): "מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי, המסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא, המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה...והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהייתה לגביו הכרעה שיפוטית...במסגרת הכלל בדבר השתק עילה, בוחן בית המשפט האם העילה, שעליה נשענת התובענה הנוכחית, כבר מוצתה בפסק דין קודם על-ידי בית משפט מוסמך. אם התשובה חיובית, קמה הצדקה למנוע תביעה נוספת...היוותרות של השתק-עילה תיבדק מבחן זהות העילה. יש לתת את הדעת לשאלה האם, על-פי מהות הדברים, מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לעניין זהה והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים...בית המשפט בוחן את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות, הנוגעות למעשה, במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות...ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף...". 4. הטעם השני, מתבסס על הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין. פסק הדין מיצה את כל טענות הצדדים והביא אותן לידי סיום, באופן המשתיק אותם מהגשת תביעה נוספת בה מבוקש לפתוח בשנית את חזית המריבה. אין מניעה כי הסכם פשרה כולל יושג בעת דיון בבקשת ביניים, ובעל הדין לא יישמע בשלב מאוחר יותר כי הסכם הפשרה הכולל כובל אותו רק באשר לאותם סעדים להם עתר בבקשת הביניים. יפים לעניין זה דברי המלומדת נ' זלצמן בספרה "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, בעמוד 337: "הדגש המושם בהסכמת הצדדים לכבול עצמם בכללי מעשה-בית-דין מחייב, כאמור, התייחסות אל תוכנו של פסק-הדין שניתן בהסכמתם. ככל שזה כולל הסדר מפורט ומלא בדבר זכויות הצדדים...ממילא יהיה קל יותר לעמוד על כוונתם המפורשת או המשתמעת של הצדדים למנוע התדיינויות נוספות באותן פלוגתאות". כן ראו האמור בע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, בעמוד 443: "פסק הדין היוצר - לפי הטענה - השתק עילה בענייננו, הוא פסק דין המאשר הסכמה של הצדדים להתדיינות...משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית לה נועד, קרי - יישובם הסופי של סכסוכים...". מהסכמת הצדדים, כפי שצוטטה לעיל, ואשר קיבלה תוקף של פסק דין, אין ללמוד אלא כי הצדדים אכן הסכימו כי פסק הדין בהליך הקודם יביא לסילוק סופי ומוחלט של כלל הטענות ההדדיות הקשורות לפסק הבורר - באשר הן, ולאו דווקא לטענות הקשורות בעתירה להשלמת פסק הבורר או בנושא הערבות. הצדדים הסכימו על האופן שבו יבוצע פסק הבורר בשלמותו, ולא רק ביחס לרכיב הערבות ובאופן מימושה. כפי שניתן לראות, הצדדים הסכימו מהו הסכום שישלם הקבלן למבקשת עד ליום 1.12.13 אף על חלוקת יתרת הכספים ל-4 תשלומים. בשל העובדה שהסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין, אף הסכימה המבקשת למחוק את הבקשה לאישור פסק הבורר, שהרי פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים בא חלף פסק הבורר. התוצאה אשר על כן, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת ואני מורה על סילוקה של התובענה שבכותרת. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הבקשה וההליך בסך 20,000 ₪.יישוב סכסוכיםבניהבית מלוןבוררות