סכסוך בין בעלי חנויות במרכז מסחרי לגבי הרכוש המשותף

סכסוך בין בעלי חנויות במרכז מסחרי לגבי הרכוש המשותף השופט גד גדעון: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט עמית כהן), מיום 20.12.13, בת"א 1018/09, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב, וניתנו צו עשה וצווי מניעה נגד המערערים, לצד חיובם בתשלום פיצויים למשיב. 2. המערער מס' 1 והמשיב, הינם בעלי זכויות בשתי חנויות צמודות, במרכז מסחרי באשדוד, הרשום כבית משותף. המערער מס' 2, הינו אביו של המערער מס' 1, ואין חולק, כי הוא שמקבל את ההחלטות בפועל, ביחס לחנות המערערים. בין הצדדים, סכסוך אשר נמשך כבר שנים רבות, ואשר עניינו, בין היתר, שטח מגרעת המצוי בחזית שתי החנויות, המהווה חלק מהרכוש המשותף של המרכז המסחרי, ואשר נסגר באמצעות תריסי גלילה שהציבו המערערים, באופן שהפך את שטח המגרעת למעין "מחסן" בו השתמשו, במועדים הרלוונטיים לתביעה, המערערים בלבד (ר' סקיצה וכן פירוט המצב הפיזי, בפסק דינו של בית משפט קמא, בסעיף 2). לטענת המשיב בכתב התביעה, השתלטו המערערים על שטח המגרעת כולה, והם עושים בכל שטחה שימוש בלעדי, מזה שנים רבות, תוך מניעת האפשרות מן המשיב, לעשות שימוש כלשהו במגרעת. המשיב הוסיף וטען, כי כאשר ניסה לעשות שימוש בחלק מן המגרעת, על ידי פתיחת פתח בקיר חנותו הצמוד אליה, חסם המערער מס' 2, את הפתח, באמצעות לוחות מתכת. המשיב טען כי בהתנהגותם האמורה, עוולו כלפיו המערערים, בעוולת מטרד ליחיד. לפיכך, תבע לחייבם, לפנות את שטח המגרעת, לאסור עליהם את השימוש בו, להסיר את תריסי הגלילה, לאסור עליהם להפריע למשיב לבצע שימוש סביר בחנותו, וכן לחייבם לשלם לו פיצויים בסך 120,000 ₪, בגין הנזקים שסבל כתוצאה מהתנהגותם. 3. במסגרת הסכסוך בין הצדדים, התנהלו ביניהם הליכים משפטיים בעבר, ובהם, בין היתר, הליכים אלה - המשיב הגיש נגד המערערים תביעה, במסגרת ת"א 1328/95, בבית משפט השלום באשדוד. בפסק הדין שניתן בתביעה האמורה ביום 31.7.01, ציווה בית המשפט על המערערים, לפנות את שטח המגרעת (אשר כונתה בפסק הדין האמור "מחסן"). אין חולק, כי המשיב לא הצליח לאכוף את פסק הדין האמור, עד מועד הגשת התביעה, במסגרתה ניתן פסק הדין מושא הערעור. לטענת המשיב, מנעו המערערים, את ביצוע פסק הדין, באמצעות הליכים שונים שנקטו, בין היתר, במסגרת תיק ההוצל"פ, ואילו המערערים טענו, כי מחדלי המשיב הם שגרמו לכך שפסק הדין האמור לא בוצע, מאז ניתן. המערערים ערערו על פסק הדין האמור, בפני בית משפט זה (ע"א 1202/01), וכן הגישו תביעה נגד המשיב, למפקחת על רישום המקרקעין ברחובות (תיק 63/02). הצדדים הגיעו לפשרה, אשר אושרה על ידי המפקחת על רישום המקרקעין, ואשר במסגרתה הוסכם, בין היתר, כי המשיב יסלק ידו מן הרכוש המשותף, בו החזיק, עובר להגשת התביעה בפני המפקחת, מעבר לשטח המגרעת, כי שטח המגרעת יחולק, וכי חלקיו יוצמדו לחנויות הצדדים , באופן שפורט בהסכם הפשרה. זאת, כפוף לקבלת הסכמת בעלי הנכסים האחרים במרכז, לתיקון צו הבית המשותף. עוד הוסכם, כי הערעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, בת"א 1328/95, ימחק ללא צו להוצאות, ואילו המשיב יוותר על גביית ההוצאות שנפסקו לזכותו, במסגרת פסק הדין האמור. הצדדים התנו, כי ככל שלא תושג הסכמת יתר בעלי הנכסים בבית המשותף, לביצוע השינויים האמורים, יעמוד על כנו פסק דינו האמור, של בית משפט השלום באשדוד. בהמשך, נקטו המערערים הליכים שונים, נגד בעלי זכויות בבית המשותף, לרבות המשיב. הליכים אלה הסתיימו בהסכם גישור. לטענת המשיב, נערך בהמשך, הסדר פשרה, אשר אמור היה להביא לקץ כל המחלוקות בין בעלי זכויות במרכז, אלא שהמשיב בחר, שלא להצטרף להסדר זה. בשנת 2009, לאחר שלא עלה בידו להשיג הסכמת יתר בעלי הזכויות בבית המשותף, לביצוע הסכם הפשרה שאושר על ידי המפקחת על רישום המקרקעין, הגיש המשיב תביעה למפקחת על המקרקעין, במסגרתה ביקש, בין היתר, להורות על ביטול הסכם הפשרה (תב' מס' 180/09). תביעתו זו נמחקה על הסף. בהחלטת המפקחת בה נקבע בין היתר, כי אין בטענות המשיב להקים עילה לביטול הסכם הפשרה, וכי לא ניתן לבטל את ההסכם, ואת פסק הדין שאישר אותו, באופן שביקש המשיב לעשות זאת. 4. המערערים טענו בפני בית המשפט קמא, בין היתר, כי התובע מנוע מלהגיש נגדם תביעה נוספת, בעניין שנדון והוכרע במסגרת ת"א 1328/95, של בית משפט השלום באשדוד, וכי הוא מוגבל, לאכיפת פסק הדין האמור בהליכי הוצל"פ. עוד טענו למעשה בי-דין, נוכח החלטות המפקחת על רישום המקרקעין. כן טענו, כי התביעה הוגשה במטרה לאפשר למשיב להשתלט על שטח המגרעת, ולעשות בה שימוש ייחודי. זאת, לאחר שכבר פתח פתח, בקיר שבין חנותו ובין המגרעת, כמתואר לעיל. המערערים טענו בכתב ההגנה, טענות נוספות, לרבות התיישנות, שיהוי וכיו"ב. טענות אלה נטענו, גם במסגרת בקשה לסילוק על הסף שהגישו המערערים, אשר נדחתה בהחלטת בית משפט קמא מיום 24.2.13, והמערערים לא חזרו עליהן בסיכומיהם. 5. בית משפט קמא שמע את ראיות הצדדים, וערך ביקור בשטח המריבה, במסגרתו התרשם בעצמו מן הדברים. הצדדים סיכמו, בהמשך, טענותיהם, בכתב. בפסק דינו, דחה בית המשפט קמא, את גרסת המערערים, כפי שהושמעה בפניו. ביחס לעדות המערער, נקבע בפסק הדין, כי היתה "... לא אמינה, פתלתלה ומתחכמת. ניכר מעדותו של הנתבע שהוא אינו מהסס לטעון דבר והיפוכו, ככל שהדבר נראה לו מתאים ומקדם את ענייניו". הדברים הודגמו במסגרת פסק הדין, בהתייחס לדברי המערער מס' 1, בדיונים בפני בית המשפט קמא, וכן בהתייחס להליכים קודמים. ביחס לעדותו של המערער מס' 2, התרשם בית משפט קמא, כי "...העיד בדרך כלל אמת אולם, בניסיונו לסייע לאביו (הנתבע), הוא ניסה להתחמק ממתן תשובות שהיה בהן לפגוע בטענות אביו". עוד נקבע בפסק הדין, כי המערער מס' 1, התנהל בחוסר תום לב ובכוחניות, וזאת, בין היתר, באשר לא קיים את פסק הדין בת"א 1328/95, ונוכח המסקנה, כי המערער מס' 1, השתמש בשטח הסמוך לחנויות הצדדים, המהווה חלק מן הרכוש המשותף, ואף הציב עליו דוכנים למכירת סחורה, תוך שמנע מן המשיב לעשות שימוש דומה בשטח האמור, או בחלקו. בית המשפט קמא, קיבל את טענת המשיב, כי התנהגות המערערים כמתואר בפסק הדין, עלתה כדי ביצוע עוולת מטרד ליחיד. טענת המערערים, לפיהם מנוע היה המשיב, מהגשת תביעה נוספת בעניין שכבר הוכרע על ידי בית המשפט במסגרת ת"א 1328/95, נדחתה, הן משום שבית המשפט קמא מצא, שהמשיב לא הצליח עד כה לממש את פסק הדין האמור, במסגרת הליכי הוצל"פ (וזאת, בין היתר, משנמצא כי פסק הדין אינו ניתן לביצוע, נוכח טענת המשיב במסגרת אותם הליכים, כי לא ברור לאיזה שטח, התייחס פסק הדין האמור), והן משום שנמצא, כי המערערים טענו בעניין זה, דבר והיפוכו, כאשר חרף טענתם זו, בקשו להסתמך על פסק הדין האמור, בטענה כי לא הורה להם לפרק את תריסי הגלילה. הטענה, כי אין ליתן למשיב את הסעדים המבוקשים, משום שמטרתו הינה השתלטות על שטח המגרעת, על מנת לעשות בה שימוש בלעדי, נדחתה, תוך הערה כי הטענה מקוממת. נקבע בהקשר זה, כי המשיב רשאי לעשות שימוש ברכוש המשותף, ככל בעל זכויות אחר במרכז. לפיכך, ניתנו צווים כמבוקש בתביעה - צו עשה להסרת תריסי הגלילה, וצווי מניעה אשר אסרו על המערערים, הצבת דוכנים, ציוד או סחורה בשטח המגרעת סמוך לחנות המשיב, ובשטח השביל הצמוד אליה, וביצוע כל פעולה, אשר תמנע מן המשיב עשיית שימוש סביר בחנותו. ביחס לסעד הכספי המבוקש, נקבע בפסק הדין, כי המשיב לא הוכיח שהמערערים גרמו נזק לסחורה, כפי שטען. בית המשפט קמא פסק לזכות המשיב, פיצויים בסך 30,000 ₪, בגין קיומו של מטרד במהלך שנים רבות, מניעת השימוש הסביר של המשיב ברכושו, והתנהגותו הכוחנית של המערער מס' 1 כלפיו. עוד חייב בית משפט קמא, את המערערים, לשלם למשיב, את סכום אגרת המשפט בה נשא, וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, בתוספת מע"מ. 6. המערערים טענו בכתב הערעור, ובמסגרת עיקרי הטיעון, בין היתר, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי להחלטות קודמות, שניתנו בהליכים בין הצדדים, ואשר לדעת המערערים, עומדות בסתירה לפסק הדין. לטענת המערערים, משהוכרעו טענות שונות של הצדדים, במסגרת הליכים קודמים, צומצמה למעשה יריעת המחלוקת ביניהם, אלא שבית המשפט קמא התעלם מאותן הכרעות, או שלא שקל אותן כראוי. המערערים התייחסו במסגרת טענה זו, בעיקר, להסכם הפשרה שאושר על ידי המפקחת על רישום המקרקעין, להערת בית משפט השלום באשדוד במסגרת פסק הדין בת"א 1328/95, לפיה "... לא למותר להבהיר, גם התובע אינו רשאי לעשות שימוש יחודי ובלעדי במחסן האמור", וכן להחלטת המפקחת על המקרקעין בתב' 180/09. חלקה הגדול של הודעת הערעור, מוכתר בכותרת "התרשמות מוטעית מאופי המערערים" ובמסגרתו, פורטו טענות שונות, שעניינן מהימנות עדויות הצדדים, והתנהלותם במשך השנים. במסגרת עיקרי הטיעון, הוסיפו המערערים וטענו, כי בעקבות הסכם פשרה, אשר אושר על ידי בעלי הזכויות במרכז "... היום המגרעת... ותריס הגלילה..., הינם רכוש משותף ייעודי שנמצא בחזקת הוועד...". המשיב סבור כי יש לדחות את הערעור, נוכח ממצאי העובדה של בית משפט קמא. 7. במהלך הדיון בערעור, הודיע ב"כ המערערים, כי המערערים כבר פינו את שטח המגרעת, וכי הם מסכימים להסיר את תריס הגלילה, ועל כן, עומדת לדיון רק שאלת הפיצוי והוצאות המשפט שפסק בית משפט קמא. בהמשך, לאחר הפסקה בדיון, הודיע כי המערערים חזרו בהם מהסכמתם, ביחס לצו העשה, שהורה להם להסיר את תריס הגלילה, וזאת, משום שהסרת התריס, "... תהווה פתח למשיב לפתוח כפי שעשה בעבר את הקיר ולנסות להשתלט או לספח את השטח". ב"כ המערערים חזר וטען, כי תריס הגלילה, מהווה חלק מהרכוש המשותף, ולפיכך, לא ניתן להסירו אלא בהסכמת יתר בעלי הזכויות במרכז. 8. הערעור מופנה בעיקרו, נגד ממצאי עובדה, שקבע בית המשפט קמא. הכלל הינו, כי ערכאת הערעור לא תתערב, בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים. ודאי שכלל זה תקף, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, אשר נקבעו ע"פ התרשמותו הישירה של השופט, מן העדויות שהובאו בפניו. בענייננו, אכן, נשענים ממצאיו המרכזיים של בית המשפט קמא, על התרשמותו מעדויות הצדדים, לצד ניתוח קשיים שעלו בגרסת המערער מס' 1, ואשר פורטו והודגמו במסגרת פסק הדין, ואשר תומכים במסקנת בית המשפט קמא, אשר דחה את עדותו של המערער מס' 1, כבלתי מהימנה. בית המשפט קמא, נתן משקל, גם להתנהגותם של הנתבעים, במהלך השנים, לרבות המנעותם מביצוע פסק הדין בת"א 1328/95, והפרעתם לביצוע שימוש סביר בשטח הרכוש המשותף, על ידי המשיב, וגם לעניין זה, נראה כי לא נפלה כל טעות בפסק דינו. נדגיש, כי בית המשפט קמא, לא הסתפק בשמיעת העדויות, אלא אף יצא לביקור במקום, ומקצת ממצאיו מבוססים, גם על התרשמותו האישית, מן המצב בשטח. מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מבוססות על הממצאים שקבע, ולא עלה בידי המערערים, להראות טעות כלשהי בקביעת אותן מסקנות. 9. כאמור, חזרו בהם המערערים, מן הערעור על הצווים הנוגעים לשטח המגרעת, שכן לטענתם, כבר פינו את המגרעת, עובר לדיון בערעור. המערערים עומדים עם זאת, על הערעור, ביחס לצו העשה, אשר הורה להם לפרק את תריס הגלילה. סבורני, כי יש לדחות את הערעור בנקודה זו. פירוק תריס הגלילה, המותקן מול קיר חנותו של המשיב - אשר אין חולק כי הותקן במקום על ידי המערערים - מתחייב למעשה, מן ההוראה בדבר איסור השימוש בחלק המגרעת שמול חנות המשיב, ומן ההוראה, האוסרת על המערערים להפריע למשיב לבצע שימוש סביר בשטח המשותף, לרבות שטח המגרעת. זאת, משום שתריס הגלילה, ממוקם בדופן המגרעת, והותרתו תפריע לשימוש במקום על ידי המשיב. מעבר לאמור, נראה כי אין למערערים למעשה, כל טענת הגנה ראויה, בנקודה זו. טענתם, לפיה אם יוסר התריס, צפוי המשיב להשתלט על שטח המגרעת כולו, הינה בגדר ספקולציה גרידא, ומכל מקום, אם יפעל המשיב בעתיד שלא כדין, הרי שאין בפסק הדין לכשעצמו, למנוע מן המערערים לנקוט כל הליך על פי דין, לאכיפת זכויותיהם, ככל שתפגענה. טענת המערערים, לפיה מהווה תריס הגלילה כיום חלק מן הרכוש המשותף, אין בה להקים להם הגנה מפני סילוק התריס, הן משום שהיה עליהם להסירו כבר לפני שנים, עוד קודם שהפך חלק מן הרכוש המשותף, אף לשיטתם, והן משום שטענה זו לא נטענה בפני בית המשפט קמא, כטענת הגנה לעניין זה. יש לדחות את הטענה לעניין מעשה בית - דין, נוכח החלטות המפקחת על המקרקעין. זאת, באשר שינוי המצב שנקבע במסגרת פסק הדין בת"א 1328/95, במסגרת הסכם הפשרה שאושר ע"י המפקחת, במסגרת פסה"ד בתיק 63/02, הותנה כאמור, בתנאי - קבלת הסכמת בעלי הנכסים האחרים במרכז, לצורך תיקון צו הבית המשותף - אשר לא התקיים, ואילו החלטת המפקחת לסלק על הסף את התביעה בתב' 180/09, לא כללה כל ממצא העשוי להקים השתק פלוגתא, לענייננו. 10. אשר לפיצוי הכספי שנפסק בפסק הדין, הרי בשים לב לעובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא, נראה כי הסכום שנפסק איננו מופרז, ואין כל מקום להתערב, גם בחלק זה של פסק הדין. המערערים אכן עוולו כלפי המשיב, בעוולת מטרד ליחיד, ועוולה זו נמשכה, על פני תקופה ארוכה. אמנם, המשיב, לא הוכיח כי נגרם נזק לסחורה שבבעלותו, בגין התנהגות המערערים, וממילא לא נפסק לזכותו פיצוי בגין נזק נטען זה, אולם נוכח מניעת השימוש בשטח הרכוש המשותף, מן המשיב, במהלך תקופה ארוכה, בעטיים של המערערים, והפגיעה המתמשכת בזכויותיו, אין מקום להפחית מסכום הפיצוי שנפסק. 11. יש לדחות את טענת ב"כ המערערים, לעניין פסיקת ההוצאות לרבות שכ"ט עו"ד, בפסק הדין. הלכה היא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשאלת פסיקת ההוצאות, למעט במקרים קיצוניים. מעבר לכך, בענייננו, נראה כי שכ"ט עו"ד שנפסק הולם את היקף ההתדיינות בבית משפט קמא, לרבות מספר הישיבות שהתקיימו, בשים לב למשך ההתדיינות, ולטיב הסעדים שנפסקו לזכות המשיב. לפיכך, אציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו, ולחייב את המערערים בתשלום שכ"ט ב"כ המשיב בגין הערעור בסך 20,000 ₪, כאשר סכום העירבון שהופקד, יחולט ויועבר לטובת המשיב, על חשבון ההוצאות שנפסקו. גד גדעון, שופט השופטת רחל ברקאי: אני מסכימה. רחל ברקאי, שופטת השופט אריאל ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט לפיכך הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט גד גדעון.מרכז מסחרירכוש משותףסכסוך