טען כי קנה את הרכב לפני הטלת העיקולים ולכן גובר המכר על העיקול

טען כי קנה את הרכב לפני הטלת העיקולים ולכן גובר המכר על העיקול א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אייל דורון) מיום 19.1.14, בתיק ה"פ 40363-03-13 לפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב למתן פסק דין הצהרתי לפיו המערער הוא הבעלים של משאית מס' רישוי 73-381-67 (להלן: "המשאית"), וכן למחוק את כל העיקולים שהוטלו על המשאית במשר ד הרישוי ו/או בכל רשות אחרת כדי שהמערער יוכל לרשום את המשאית על שמו. ב. אלה הנסיבות הצריכות לענין: בבקשתו לבית משפט קמא טען המערער שהוא רכש את המשאית מחברת מ.ר.ס. הובלות בע"מ לפי הסכם מיום 15.10.10, שילם עבור המשאית, וקיבל פיזית את המשאית לחזקתו בטרם הוטלו העיקולים עליה בשנת 2011. מכאן, כך נטען, שהמערער רכש את המשאית כחוק ובתמורה מלאה על פי מחיר השוק בטרם הטיל המשיב את העיקול על המשאית בגין חוב של חברת מ.ר.ס כלפי המשיב. ג. לטענת המערער, משמכרה חברת מ.ר.ס את המשאית למערער בטרם הטלת העיקולים גובר המכר על העיקול. המערער עצמו אינו חייב דבר למי שהטילו עיקולים על המשאית הואיל ומדובר בחובות של חברת מ.ר.ס, בעוד שהמערער רכש את המשאית טרם הטלת העיקולים. נטען בבקשה, כי המערער לא העביר את הרישום במשרד הרישוי על שמו הואיל והתכוון למכור את המשאית, אך כשפנה לבצע את העברת הזכויות, נמנע ממנו הדבר עקב העיקולים. לבקשתו בפני בית משפט קמא צירף המערער את תצהירו. ד. מעיון בהסכם מכירת הרכב מיום 15.10.10 עולה, כי בסעיף 7 של ההסכם נכתב, שתמורת הרכב והעברת הבעלות בו ישלם המערער למוכר (חברת מ.ר.ס) סך של 380,000 ₪ באמצעות גרוטאות ברזל ואלומיניום על פי שקילה, כאשר חתימתו על ההסכם מעידה על קבלת הטובין ומהווה תשלום מלא וסופי עבור המשאית. ה. לבקשה צורף גם תצהירו של מנהל חברת מ.ר.ס, מר ראובן זיו ז"ל, שהלך לעולמו בטרם הספיק להעיד בפני בית משפט קמא (פרוט' מיום 19.1.14). ו. המערער נחקר ארוכות על תצהירו בפני בית משפט קמא ולאחר שב"כ שני הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה, ניתן פסק הדין נשוא הערעור. ז. מציין בית משפט קמא, שנטל השכנוע רובץ כולו על המערער וכל מה שהביא המערער בפני בית המשפט הינו תצהיר לקוני שאינו כולל התייחסות לטענות שהועלו בשעת הדיון בפני בית משפט קמא, ומבלי שהיתה למשיב אפשרות להתייחס אליהן כלל. תצהיר המערער מהווה עדות יחידה של בעל דין. בית משפט קמא גם מצביע על שיהוי ניכר בהגשת התובענה שהרי לשיטת המערער נודע לו על הקושי הרישומי כשהתעורר הצורך להעביר את הרכב מבחן רישוי שנתי, ודבר זה התעורר לפני זמן רב. מאז ועד הגשת הבקשה לבית משפט קמא, לא הוגשה תובענה ולא ננקטו הליכים על ידי המערער כנגד מנהלה של חברת מ.ר.ס, מר ראובן זיו ז"ל, ונראה לכאורה כי בגדרי שיתוף הפעולה ההדוק בין המערער לבין מר ראובן זיו ז"ל, הוגש תצהירו של המנוח לתמיכה בתובענה של המערער. ח. מוסיף בית משפט קמא, כי היסוד לתובענה הוא המועד בו נמסרה החזקה במשאית למערער. מציין בית משפט קמא, כי המערער בענין זה סתר את עצמו: תחילה בעדותו טען, כי המשאית נותרה בידי חברת מ.ר.ס והיא זו שהמשיכה לבצע הובלות באמצעות המשאית, ואין נפקות לענין זה כי הובלות אלה כללו גם את "התשלום" הנטען תמורתה. ואולם, כך כותב בית משפט קמא, לאחר ההפסקה, שינה המערער את טעמו, וטען כי המשאית מצויה היתה בחזקתו כבר מעת חתימת ההסכם, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עדותו המוקדמת, ואינו עולה בקנה אחד עם מהלך העסקים הרגילים מקום בו התמורה טרם שולמה. ט. עוד מוסיף בית משפט קמא, שכנגד המערער פועלת חזקה ראייתית כבדת משקל. אדם, המחזיק בנכס בשווי כה משמעותי, וטוען לקיומם של מסמכים בידו - גם ביטוחים בסכומים לא מבוטלים שלטענתו שולמו על ידו, ויש בידו להציגם, וגם טיפולים - כאשר לענין זה טענת המערער שמדובר בטיפולים בסכום כה נמוך כי המשאית "חדשה" אינה מתיישבת עם השכל הישר - אמור היה לצרף מסמכים אלה כדי לתמוך בטענתו בדבר קבלת המשאית. אי-צירוף מסמכים אלה, או מסמכים כלשהם לתמיכה בטענותיו של המערער, מדבר בעד עצמו. י. מוסיף בית משפט קמא, שניתן היה לצפות לצירופן של חשבוניות והתנהלות בין גופים עסקיים, גם אם מדובר בעסקת "ברטר" כזאת או אחרת שטיבה לא הובהר. כמו כן מציין בית משפט קמא שמרשיון הרכב עולה, כי על המשאית רשום שעבוד לטובת בנק ירושלים ולא ברור הקשר בין שעבוד זה לבין מערכת היחסים בין הצדדים, כיצד הועברה הבעלות לפי הנטען, ומה זיקתו של בנק ירושלים למערכת היחסים בין הצדדים. י"א. מסיים בית משפט קמא את פסק דינו בציינו' שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע למערכת היחסים בין המערער לבין חברת מ.ר.ס, ולא עלה בידי המערער להוכיח את טענותיו במידה הדרושה. בית משפט קמא דחה את התובענה, אך נוכח ההיקף המצומצם של ההתדיינות הסתפק בחיוב המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪. י"ב. המערער מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ובערעורו המונח לפנינו חזר על הטענות שבתובענה. המערער מדגיש, כי לפי ההלכה הפסוקה הרישום במשרד הרישוי אינו קובע את הבעלות על המשאית וזו נקבעת לפי חוק המכר, ולפי חוק זה בוצע המכר לפני הטלת העיקולים באופן המבטל את העיקולים ומאיין אותם. י"ג. המערער מלין על כך, שבית משפט קמא לא איפשר למערער לצרף חמר רלוונטי אותו ביקש לצרף עקב פטירתו של מנהל חברת מ.ר.ס, מר ראובן זיו ז"ל. לטענת המערער תצהירו שניתן בתמיכה לתובענה - לא נסתר. כמו כן טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משמצא סתירה בין תשובות המערער בחקירתו הנגדית לפני ההפסקה ולאחריה. י"ד. טוען ב"כ המערער, שעמדת המערער היתה חד משמעית ומהימנה ובית משפט קמא נקלע לטעות בהבנת דברי המערער לענין התשלום באמצעות הגרוטאות שנטלה חברת מ.ר.ס, במהלך שנת 2010, עוד לפני החתימה על הסכם המכר. החזקה על המשאית נמסרה ביום החתימה על ההסכם וטיעון זה בתצהיר המערער לא נסתר. עוד נטען בערעור, כי לעיקול לטובת בנק ירושלים אין קשר או נפקות בענין מתן פסק הדין בתיק זה. ט"ו. המערער גם הגיש בקשה לצירוף ראיות נוספות, דהיינו, פרוטוקול דיון בבית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת ג'אדה בסול), מיום 31.7.11 ת.פ. 425/03, תצהירו של מר ראובן זיו ז"ל שהוגש במסגרת ת.פ. 425/03 הנ"ל, וכן החלטת בית משפט קמא מיום 19.1.14, הדוחה את בקשת המערער לצרף חמר זה במסגרת התיק נשוא הערעור. ט"ז. המשיב מצדו טוען, שבית משפט קמא התרשם לרעה מעדות המערער וקבע, כי המערער הציג גרסאות סותרות בנוגע לפרט המהותי ביותר בבקשתו - מועד העברת המשאית לחזקתו, כשתחילה טען המערער שהמשאית נותרה בידי חברת מ.ר.ס, והיא זו שהמשיכה לעשות בה שימוש, אך בהמשך טען המערער, כי המשאית מצויה בחזקתו מעת חתימת ההסכם. י"ז. בנוסף מפנה המשיב לדברי בית משפט קמא לפיהם נמנע המערער מלהציג ראיות לכך שהמשאית הועברה לחזקתו (אישורים על מימון ביטוח וטיפולים במוסך) ויש לזקוף זאת לחובת המערער, במיוחד ומדובר בנכס בשווי של מאות אלפי שקלים. זאת, בנוסף לשיהוי הרב שחל בהגשת בקשתו של המערער למתן פסק דין הצהרתי, מאז נודע לו שקיימים עיקולים (2011), מה גם שבמשך השנתיים שמאז לא נקט המערער כל פעולה כנגד חברת מ.ר.ס ומנהלה המנוח מר זיו ז"ל, הגם שהם למעשה הפרו את ההסכם עמו. י"ח. המשיב מדגיש, כי הערעור מתייחס לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא והתרשמות ממהימנות המערער, קביעות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. עוד מציין המשיב, שלא עלה בידי המערער להוכיח את טענותיו. י"ט. המשיב גם מתנגד לבקשת המערער לצירוף ראיות נוספות לערעור, מה גם שבישיבת ההוכחות בפני בית משפט קמא ביום 19.1.14 הודיע ב"כ המערער (עמ' 6 לפרוט'): "איני מגיש חומר נוסף אני מסתפק במה שהוגש בתצהיר המבקש. מבקש להוציא מהתיק את המסמכים שבית המשפט מעיין בהם עתה ונמסרו לחברתי בעבר". משכך, קבע בית משפט קמא בהמשך (עמ' 7 לפרוט') שמתייתרת ההכרעה בבקשת המערער לצירוף אסופת המסמכים, והורה שתימשך החקירה הנגדית. כ. מוסיף המשיב, שרק לאחר תום חקירתו החוזרת של המערער (שהיה העד היחיד שנחקר) התחרט המערער וביקש לצרף את התיק (ת.פ. 425/03) מבית המשפט לעניינים מקומיים, ובדין דחה בית משפט קמא בקשתו זו של המערער נוכח השלב המאוחר בו הוגשה וויתורו המפורש של ב"כ המערער על הגשת הראיות מטעמו לפני שהסתיימה חקירת המערער. כ"א. מוסיף המשיב, שראיות אלה, אשר צירופן מתבקש עתה בשלב הערעור, היו בידי המערער עובר להגשת בקשתו למתן סעד הצהרתי בבית משפט קמא. אין המדובר בראיות חדשות או בראיות שלא היו בידי המערער בעת ניהול ההליך בפני בית משפט קמא, ומדובר בראיות שהמערער בחר משיקוליו שלא לצרף לתצהירו בערכאה דלמטה. המערער גם אינו מביא כל טעם לבקשתו לצירוף ראיות, מה גם שעובדת פטירתו של מר ראובן זיו ז"ל היתה ידועה לב"כ המערער עובר לדיון הראשון בתיק (דיון מיום 3.9.13). כ"ב. עוד טוען המשיב, שהראיות הנוספות אינן דרושות לצורך הכרעה בתיק, הואיל והן אינן מוכיחות כי המשאית נמכרה למערער עובר להטלת העיקול על ידי המשיב, ואינן נחוצות לצורך הכרעה בערעור. מפרוט' הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים לא ברור כיצד עשוי הוא לסייע לערעורו של המערער הואיל ואין כל התייחסות למשאית נשוא הערעור על ידי איש מן הנוכחים בדיון, לרבות על ידי מר זיו המנוח. כ"ג. גם ב"דו"ח חומרים מפורט" שבתיק בית המשפט לעניינים מקומיים אין התייחסות למשאית. בדו"ח מופיעים מספרי לקוחות שונים ואין אפשרות להסיק ממנו מסקנות כלשהן באשר לבקשת המערער נשוא הערעור. כמו כן חוזה השכירות הבלתי מוגנת (מיום 1.10.10) אינו עולה בקנה אחד עם טענת המערער ששילם עבור המשאית בגרוטאות ברזל, לפיכך עתר המשיב לדחיית הערעור. כ"ד. שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון ותיק מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 8.7.14, שמענו את תמצית טענותיהם בעל-פה של ב"כ שני הצדדים, כשב"כ המערער מדגיש שלא היתה לבית משפט קמא כל סיבה לפקפק בגירסתו של המערער, וכן חזר ב"כ המערער על בקשתו לצירוף ראיות לערעור. כ"ה. במהלך הדיון מסרה לנו ב"כ המשיב ששווי החוב כלפי המשיב הוא כ-117,000 ₪ נכון להיום. הבאנו בפני הצדדים, במהלך הדיון, הצעה להסדר פשרה, אך המשיבה לא נענתה להצעתנו, לפיכך לא נותר בידינו אלא להכריע לפי הדין. נוסיף, כי למחרת הדיון, דהיינו, ביום 9.7.14, הורינו להמציא לעיוננו את תיק בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (ת.פ. 425/03) והתיק אכן הובא לעיוננו. כ"ו. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, לטענות שבהודעת הערעור ובבקשה לצירוף ראיות נוספות (כולל תגובת המשיב), ולרבות לעיקרי הטיעון של שני הצדדים, וכן המוצגים השונים, כולל תיק בית המשפט לעניינים מקומיים חיפה, ולטיעון בעל-פה שהתקיים בפנינו ביום 8.7.14, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. כ"ז. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה ניתנה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהובאו בפניה. אמנם גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו. כ"ח. בית משפט קמא נימק והסביר מדוע עדות המערער אינה מקובלת עליו, ולא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. לא שוכנענו כי נפלה שגגה בפסק הדין של בית משפט קמא, ואיננו סבורים שקיימת הצדקה כלשהי להתערב בקביעות, בממצאים, ובמסקנות של בית משפט קמא. כ"ט. נעיר, שלמעשה אין הצדקה לבקשת המערער לצירוף ראיות בערכאת הערעור, שהרי אין מחלוקת שראיות אלה היו בהישג ידו של המערער בשעה שהתנהל הדיון בפני בית משפט קמא. יתר על כן, כבר ביום 3.9.13 הודיע ב"כ המערער לבית משפט קמא, שמנהל חברת מ.ר.ס. מר ראובן זיו ז"ל נפטר, כך שהיה זמן די והותר לצירוף הראיות בטרם ישיבת ההוכחות מיום 19.1.14. ל. גם לאחר עיון בראיות הנוספות איננו סבורים שניתן להגיע למסקנה שונה מזו אליה הגיע בית משפט קמא, זאת אף בהתעלם מכך שבמהלך הדיון בפני בית משפט קמא הודיע ב"כ המערער כי הוא חוזר בו מן הבקשה לצירוף אסופת המסמכים, ורק בתום חקירתו החוזרת של המערער חזר ב"כ המערער וביקש לצרף את תיק בית המשפט לעניינים מקומיים חיפה. ל"א. מקובלת עלינו עמדת המשיב לפיה אין בראיות שמבקש המערער לצרף לערעורו כדי להוכיח שהמשאית נשוא הדיון נמכרה למערער עובר להטלת העיקול על ידי המשיב. אין בפרוטוקול של בית המשפט לעניינים מקומיים התייחסות ספציפית למשאית נשוא הדיון כאן, כך גם לגבי "הבקשה להארכת מועד לצורך פינוי גרוטאות", ו"דו"ח חומרים מפורט". אין בראיות שצירופן מבוקש כדי לסייע בידי המערער להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ולפיכך נותרות בעינן כל קביעותיו והערותיו של בית משפט קמא כמפורט בפסק דינו. ל"ב. באשר למועד קבלת החזקה על המשאית העיד המשיב בעמ' 3 לפרוט' (מיום 19.1.14), ש' 23-25: "ש. מתי קיבלת את הרכב לבעלותך? ת. אחרי ששילמתי את הכסף, אולי בשנת 2011, בחודש 3,4,5, לא זוכר. הלכתי להעביר את הבעלות וראיתי שזה מעוקל והלכתי אליו ואמר שהוא יבטל". (ההדגשה שלנו ) ואולם, בהמשך עדותו העיד המערער בעמ' 7 לפרוט' (ש' 16-17): "ש. מתי קיבלת לידך את המשאית בפועל? ת. באותו יום שעשיתי איתו את העסקה (משמע, אוקטובר 2010 - הערה שלנו). ל"ג. עוד יש להזכיר, בין היתר, גם את הערות בית משפט קמא על כך שהמערער לא צירף מסמכים כלשהם בנוגע לביטוחים ששולמו על ידו עבור המשאית והוצאות הטיפולים ברכב. נציין, שבעמ' 8 לפרוט', ש' 27-32, מיום 19.1.14) העיד המערער כך: "ש. עשית ביטוחים למשאית? ת. האם ניתן לנסוע בלי ביטוחים, אני עשיתי את הביטוחים באופן עצמאי, לא חברת מ.ר.ס. ש. מתי עשית את הביטוחים? ת. רשום אצלי ברשיון. ש. אתה יכול להגיש את זה? ת. אני אביא את זה לשופט". ואילו בדיון בפנינו, מיום 8.7.14, מסר ב"כ המערער בעמ' 2 לפרוט': "לשאלת בית המשפט מי ביטח אותה כל השנים בביטוח חובה, משיב: בזמן העבודה נעשה שימוש במשאית לצרוך הפינוי. דומני שמי שעשה את הפוליסה זה אותה החברה המוכרת. הפוליסה על שם המוכרת". ל"ד. המערער אישר בפני בית משפט קמא שביצע טיפולים למשאית במוסכים, אך טען שאין ברשותו אישורים על כך, משום שהטיפול לא היה משמעותי כי הרכב היה חדש (עמ' 9 סיפא - עמ' 10 רישא לפרוט'), טענה שבצדק לא היתה מקובלת על בית משפט קמא. ל"ה. סיכומו של דבר: אף מבלי לחזור על כל הנימוקים והתמיהות שהעלה בית משפט קמא בפסק דינו, אין לבוא בטרוניה לבית משפט קמא משקבע כי "רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע למערכת היחסים בין המבקש לבין חברת מ.ר.ס. המבקש טען אמנם טענות, אולם לא הוכיח אותן במידה הדרושה". גם לאחר שנתנו דעתנו לכל הטענות שהעלה ב"כ המערער והמסמכים עליהם הצביע, לא שוכנענו שנפלה שגגה במסקנה אליה בית משפט קמא, ולפיכך אנו מורים בזאת על דחייתו של הערעור. ל"ו. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. עיקול