פיצוי מוסכם על הפרת הסכם מכר דירה ללא צורך בהוכחת נזק לפני ערעור על פסק דינה של כב' השופטת ניצה מימון שעשוע בת"א 22066-03-12, מיום 17.12.13 (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין ניתן בקשר לתביעה שהגישו המשיבים כנגד המערער, בקשר להסכם מכר דירה מיום 16.12.10 לפיו רכשו המשיבים מהמערער את דירתו. המשיבים הגישו בבית משפט קמא תביעה כספית חוזית ונזיקית כנגד המערער בסך כולל של 153,860 ₪. בתביעתם תבעו המשיבים מהמערער, סכומים שונים, בין היתר תבעו את הפיצוי המוסכם בסך 138,000 ₪ הקבוע בהסכם בגין הפרה יסודית ללא צורך בהוכחת נזק. רוב העילות המפורטות בכתב התביעה, אינן רלוונטיות לענייננו, שכן כולן נדחו ע"י בית המשפט קמא ומטבע הדברים, המערער שהיה נתבע, אינו מערער על אותן העילות ואותם הסעדים שנדחו והוא מערער אך ורק על חיובו בסך 15,000 ₪ בו חויב, על אי תשלום החוב לועד הבית. את התשלום לועד הבית היה על המערער להסדיר ולשלם, בהתאם להסכם המכר, בעת מסירת החזקה בדירה הנמכרת. בפועל התשלום שולם על ידו לוועד, רק כשנה לאחר שהיה עליו לשלמו ורק לאחר שהוגשה התובענה בבית משפט קמא. בגין איחור זה נגרמו למשיבים טרחה והוצאות ובכלל זה לא נמסר להם ע"י ועד הבית, השלט שמאפשר כניסה לחניה. ביום 10.10.13 התקיים דיון בבית המשפט קמא והצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה: "כל צד יגיש תחשיב מסודר של הסכומים המגיעים לו מהצד השני בצירוף אסמכתאות ובית המשפט יפסוק לאור הסיכומים שיוגשו". בית המשפט קמא לאחר שעיין בסיכומי הצדדים שהוגשו הגיע למסקנה כי יש לחייב את המערער אך ורק בגין ההפרה של האיחור בתשלום ועד הבית ובשל כך חייב אותו בפיצוי בסך כולל של 15,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. המערער ערער על חיוב זה ועיקר טיעוניו הם, כי אין מחלוקת שהוא שילם את מלוא החוב לועד הבית מיד לאחר קבלת התביעה אלא שרק אז לטענתו, נודע לו על קיומו של חוב זה שכן המשיבים לא פנו אליו כלל קודם לכן בעניין זה וכי הפיצוי שנפסק לו נפסק ללא שהוכח נזק שנגרם בפועל למשיבים. לאחר שעיינתי בעיקרי הטיעון שהוגשו ע"י הצדדים בתיק המוצגים ושמעתי טיעוני המערער היום, החלטתי לדחות את הערעור מכח סמכותי בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט קמא אין מקום להתערב בהן שכן, הן נקבעו על סמך ההסדר הדיוני, הסיכומים שהגישו הצדדים והאסמכתאות שהוגשו לסיכומים אלו. המסקנות המשפטיות של בית המשפט קמא, נתמכות בממצאים העובדתיים אליהם הגיע, ואין לגלות כל טעות שבחוק על פסק הדין. למעלה מן הצורך, אני מוצא להאיר, כי בדין פסק בית המשפט קמא, כי אינו מקבל בלשון המעטה, את טענות המערער כי המשיבים לא פנו אליו בעניין אי תשלום החוב לועד עד להגשת התביעה וכי מיד עם קבלת הפניה הוא שילם את החוב. בית המשפט ראה בצדק, במסמכים שצורפו לסיכומים, כי היו מספר פניות לב"כ המערער ולרעייתו של המערער, הן מצד המשיבים והן מצד ועד הבית, לגבי החוב הנ"ל, אך הוא לא שעה לפניות אלו והחוב שולם באיחור של שנה לאחר הגשת התביעה. לא רק זאת, כי אם גם זאת, המערער באמצעות בא כוחו, הודיע למשיבים, כי הוא מקזז מהחוב של המערער לועד הבית את חובם של המשיבים אליו (5,028 ₪) בגין איחור בתשלום (41 ימי איחור). טענת המערער לגבי האיחור בתשלום נדחתה ע"י בית המשפט קמא ואיננה רלוונטית לצורך הכרעה כאן, אך ממכתב זה ברור, כי המערער ידע אף ידע על החוב שלו לועד הבית אותו ביקש לקזז מהחוב לכאורה שהמשיבים חבו לו, ולכן לא יכול היה לטעון כי לא ידע על קיומו של החוב וכי הוא ידע עליו לראשונה רק בעת שהוגשה התובענה. ברור שרק הגשת התובענה היא זו שהמריצה את המערער לשלם את הסכום שהיה עליו לשלם שנה קודם לכן גם בהתאם להסכם המכר . הפיצוי שנפסק לחובת המערער בסך 15,000 ₪, בהתאם לפסק הדין, הינו פיצוי המגיע למשיבים בהתבסס בעיקר על: עוגמת נפש, הוצאות משפט, משלוח מכתבים למערער ובגין הגבלת השימוש בחניה (עמ' 2, שורות 11 - 12 לפס"ד), זהו פיצוי על סמך הערכה ואומדנה. הערכה ואומדנה בגין רכיבי הנזק שנפסקו לחובת המערער ובעיקר בגין עוגמת נפש, הוצאות משפטיות, שליחת מכתבים והפרת החוזה, הינם פיצויים שאינם ניתנים לקציבה ולמדידה מדויקת. "פסיקה על פי האומדן, ובארמית "אומדנא" ולעיתים "שודא דדייני" שכיחה במשפטנו, בין בדיני הנזיקין, כמעט כבמעשה שבכל יום בתביעת ראשי נזק מסוימים ובתחום החוזי" (ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, 6.2.06). בפסק הדין בעניין ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת שבא נפסק כי: "באותם המקרים אשר בהם לאור טיבו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות את מידת הנזק לשיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל תביעתו של הנתבע ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך שיקול דעת מתאים לבית המשפט להערכת האומדן להשלמת החסר". הפיצויים שנפסקו לחובת המערער ניפסקו כאמור על סמך אומדנה והערכה וגם אם לדעתי פיצוי זה גבוה במעט מהסכום שהיה מקום לפוסקו, אין זה מצדיק התערבות בית משפט של ערעור בפסיקת בית המשפט קמא שניתנה על סמך אומדנה והערכה. סברתי כי, היה מקום, בעת פסיקת הפיצוי, להתחשב גם באי קיום חובתם של המשיבים להקטין את הנזק. המשיבים יכלו גם מכוח הסכם המכר וגם מחובתם על פי הדין, לשלם במקום המערער את החוב לועד הבית ולהיפרע מהמערער את אותו הסכום ששולם על ידם. המשיבים בחרו שלא לקיים חובתם זו ולהמתין שנה עד שהגישו את התובענה, כנגד המערער, ובכך לא מילאו חובתם ובלאו הכי הגדילו את עוגמת הנפש שנגרמה להם ומנעו מעצמם את השימוש בחניה לפחות בחלק מהזמן. אני סבור שבגין אי קיום חובה זו היה מקום להפחית כ-25% מסכום הפיצוי שנפסק (כ-3,600 ₪), אך לא מצאתי לעשות כן שכן אין זה ראוי שבית המשפט של ערעור יתערב בהכרעות שניתנו על סמך הערכה ואומדנה אם הוא סבור כי אין סיבה רצינית לעשות כן. מאידך, אני סבור כי בנסיבות העניין חלף הפחתת הסכום יהיה נכון וצודק לפטור את המערער מהוצאות הערעור שהיה מקום לחייבו משערעורו נדחה. לאור כל האמור לעיל נדחה הערעור. אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. הערבון יושב למערער.מכירת דירההפרת חוזהחוזהפיצויים מוסכמיםפיצוייםהוכחת נזקמקרקעיןחוזה דירההסכם מכר