סתירה בין שני פסקי דין לגבי תחולת חזקת השיתוף הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון בטענה כי קימת סתירה בין פסק דינו של בית משפט השלום אשר החיל את חזקת השיתוף לבין פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדבר אי תחולתה של החזקה. עוד הועלו טענות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ובדבר סמכותו העניינית לדון בתובענה (ראוי לומר בהקשר זה כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צוין כי הצדדים אישרו כי הם אינם מעוררים כל שאלה בדבר סמכותו של בית משפט השלום לדון בסוגיה שבמחלוקת הגם שעל פי כללי הסמכות התביעה היתה אמורה להידון בבית משפט לענייני משפחה). בהחלטתו של בית משפט העליון מיום 14/=/= מפי כבוד השופטת דפנה ברק ארז, נדחתה רשות הערעור מן הטעם כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. כן נקבע, כי העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו לאותה תוצאה מנימוקים שונים אין בה כדי ליתן רשות ערעור. כן התייחס בית המשפט לחוסר תום ליבה של האם מעצם העלאת טענת חוסר סמכות. בהחלטתו ציין בית המשפט העליון כי הוא אינו נדרש לשאלה האם פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין במערכת היחסים שבין המשיבה לבין הבן, אשר לא היה צד להליך אך העיד במסגרתו לטובת אימו. כן נקבע כי שאלה זו תוכרע ככל שתעלה, על ידי בית המשפט המוסמך לכך. 9. בתום הליכים אלו, הגיש המבקש ביום 5/2/14 תביעה כספית על סך 706,849 ₪ לבית המשפט לענייני משפחה כנגד גרושתו המשיבה. לשיטתו, מאחר והוא לא היה צד להליכים שהתנהלו בין אימו לבין גרושתו- המשיבה, פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה האזרחית אינו מהווה מעשה בית דין ביחס אליו. עוד הוא טוען כי למעשה, בפסק דינו של בית משפט השלום באותה תביעה נקבע כי הצדדים קנו את הבית במשותף אך לא נפסק מהי תרומתו הכספית של כל צד לקנייה. למעשה, הוא מבקש כי בית משפט קמא יכריע בדבר חלוקת הכספים הראויה של תמורת מכירת הדירה בין הצדדים. עוד הוא טוען, כי המשיבה הציגה מספר גרסאות שונות וסותרות באשר למימונה את קנית הדירה, כאשר למעשה, המשיבה לא מימנה אפילו במעט את רכישתה אלא המבקש בעצמו. 10. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה לצו עיקול זמני במעמד צד אחד על הכספים שנפסקו לטובת המשיבה שבידי המחזיקים-האם והבנק. לשיטתו, במסגרת ההליך שהתנהל בין אימו לבין המשיבה בתביעה האזרחית, הורה בית המשפט על מימוש העיקול בחשבונה של אימו של המבקש והעברת כספי העיקול לידי המשיבה, דבר אשר יש בו להקשות על החזרת המצב לקדמותו בבוא היום. 11. בקשתו זו נדחתה כאמור על ידי בית משפט קמא (כבוד הרשם הבכיר ניר זיתוני), ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני. טענות המבקש 12. לטענת המבקש טעה בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לעיקול. לשיטתו, התעלם רשם בית המשפט מהאמור בהחלטת בית המשפט העליון לפיה בית המשפט המוסמך יכריע בשאלה, אם תתעורר והיא: האם פסק דינו של בית משפט קמא בת. 13. במידה ויוכח בסופו של יום כי המבקש זכאי לכל הכספים ממכירתה של הדירה ולא יעלה בידי המבקש לגבות את הכספים מהמשיבה, אזי לא תהא תועלת בהליך. 14. החלטת הרשם הבכיר לוקה בחוסר סבירות והעדר איזון בין האינטרסים של הצדדים. יתרה מכך, כספה של המשיבה מובטח בכל מקרה, זאת נוכח הערבויות שהוטלו בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה אשר הורה בשעתו על עיכוב ביצוע פסק הדין. 15. הטענה כי המערער חסר תום לב שכן נמנע מלהצטרף כנתבע בתביעה האזרחית הינה בעייתית, שכן אף התובעת עצמה נמנעה מלצרפו כנתבע. דיון 16. לאחר עיון בבקשה חוששני כי לא אוכל להיעתר לה, אף מבלי לבקש תשובת המשיבה. 17. הצורך בסעדים זמניים נולד כדי להבטיח שמירה על מצב, שיאפשר מימוש פסק דין לטובת הזוכה הפוטנציאלי ( ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, 652 (הנשיא שמגר); ראו גם א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 8, 483, 2005. סעד זמני יינתן במקרים בהם עלול נתבע לשנות את המציאות לרעת התובע במהלך ניהול המשפט, שינוי מכוון וחסר תום לב במטרה לשלול מהתובע מימוש זכותו כנגד הנתבע , ככל שתוכר זכות שכזו. בקהלם של סעדים אלה בא העיקול הזמני. 18. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"תקנות סדר הדין האזרחי") קובעת, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כן קובעת התקנה, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת את היסודות למתן סעד זמני, כדלקמן: "(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. (ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) נזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". נפסק, כי בשלב בירורו של הסעד הזמני, די בכך כי בית משפט ישתכנע באורח לכאורי כי התובענה מעלה שאלה רצינית המצריכה דיון, ואיננה בגדר תביעת סרק על פניה (רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים, מיום 28.6.10). 19. כידוע, על מנת שיינתן צו עיקול זמני, על המבקש לעמוד לפחות בשני תנאים מצטברים: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תקנה 362 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). ברע"א 9736/07 יורם קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (ניתן ביום 05.12.2007), הוצגו התנאים להטלת עיקול, כדלקמן: "תקנה 362 לתקנות קובעת, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי שהנזק שיגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שיגרם למשיב אם יינתן הסעד. עוד קובעת התקנה, כי על המבקש להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". 'ההוראה המיוחדת' הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב), ולפיה על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, "כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת אפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין" ולענין ההכבדה נאמר כי "יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו"...למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב". 20. בענייננו - על רקע דרישות הדין ועקרי הדברים בפסיקה המושרשת כלל לא שוכנעתי בעת הזאת, בשלב המקדמי של ההליך, כי המבקש עמד בנטל להוכיח כי בידיו ראיות לכאוריות מהימנות לקיומה של עילת תביעה, בודאי לא כאלה שיש בהן להצדיק מתן העיקול הזמני . ומדוע? החלטה למתן סעד זמני מחייבת את בחינת יחסי הגומלין בין שני התנאים למתן סעד זמני- קיום ראיות לכאורה ומאזן הנוחות. בהתאם לפסיקה ככל שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים יותר מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות ולהיפך. אך עם זאת, הן הזכות לכאורה והן מאזן הנוחות חייבים לעמוד ברף מינימאלי, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן סעד זמני. (ראו רע"א 706/09 קופ"ח מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, 10.3.09). 21. במקרה דנן, אומנם בסופו של יום קבע בית משפט השלום בתביעה האזרחית, כי הדירה נרכשה מכספי המבקש והמשיבה. ברם, אין לשכוח, כי באותה התביעה העיד המבקש מטעם אימו והציג גרסה בדבר רכישת הדירה השונה מהותית מהגרסה אותה הוא מציג כעת בתביעתו בבית משפט לענייני משפחה. באותה עדות ציין, כי הוריו רכשו עבורו את הדירה האמורה באמצעות כספים שקיבלו מהוריו של אביו המנוח. כך ציין כי סבו וסבתו השאירו להוריו כסף עבורו מאחר והיה נכד ראשון והם אהבו אותו מאוד וכי הוריו רכשו את הדירה. בית משפט השלום לא נתן אמון בגרסה זו ואף קבע כי היא אינה מתיישבת עם ההיגיון (עמ' 17 לפסק דינו של בית משפט השלום בתביעה האזרחית). ואילו בתביעה דכאן, בניגוד לעדותו בעבר, טוען המבקש כי הוא רכש את הדירה לאחר נישואיו למשיבה, וכי הדירה נרכשה מכספיו שלו, תוך שהוא נשען על קביעותיו של בית משפט קמא. בסעיף 17 לכתב תביעתו הוא טוען "משקבע בית משפט השלום כי למעשה הצדדים הם אלו אשר קנו את הדירה, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע את הדרך הראויה לחלוקת הכסף בין הצדדים". עם זאת בהמשך לאותה תביעה הוא מבקש לחייב את המשיבה לשלם לו את מלוא הסכום שנפסק לטובתה (מחצית שווי הדירה) ובו חוייבה אמו, משום השקעתה האפסית של המשיבה ברכישת הדירה. למעשה בתביעתו המבקש מסתמך חלקית על קביעותיו של בית משפט השלום בתביעה האזרחית לפיה הדירה נקנתה על ידי המבקש והמשיבה. כלום ניתן לומר כי זוהי התנהגות והתנהלות תמת לב? לדידי התשובה שלילית. ברי כי לאור השוני בגרסאותיו לא ניתן לומר כי קיימות לו למבקש ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיומה של עילת תביעה נגד המשיבה. 22. אומנם לא לי לקבוע מסמרות לגופו של ההליך העיקרי, וברור כי לאחר הבאת הראיות במסגרת התביעה בבית משפט קמא, תובא התמונה במלואה ויכול שבית המשפט יקבע על בסיס ראיות שיובאו בפניו קביעות אחרות. ברם, מאחר ולצורך הליך זה נדרש המבקש להראות קיומן של ראיות מהימנות לכאוריות לקיומה של עילת תביעה, חובתי לומר, כי אומנם בית משפט השלום דחה את גרסתו של המבקש בתביעה האזרחית בשאלה מי מימן את קנית הדירה, ומשכך, הרי לכאורה אף אין מניעה כי זה יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר כפי בנסיבות המקרה דנן. עם זאת, כאשר מדובר בגרסה עובדתית נוכחית הסותרת עדות קודמת, אף אם לא נקבע ממצא על סמך העדות בהליך הראשון, תפגע סתירה זו במהימנותו של העד-בעל-הדין בהליך השני, ולפגיעה זו משמעות רבה בשלב מקדמי זה בו עותר העד-בעל הדין לסעד מן היושר. רוצה לומר כי די בסתירה זו כדי להשמיט קיומן של ראיות לכאורה מהימנות לקיומה של עילת תביעה אשר יהא בהן ליתן את הסעד הזמני הנדרש. 23. לדידי, "באספקלריית תום-הלב -ובלשון פשוטה, הגינות", קיים קושי בהעלאת גרסאות סותרות המתייחסות לאותה סוגיה-זכויות בדירה. אומנם לא ניתן לומר כי קיים לנו השתק שיפוטי טהור שכן על-פי הפסיקה, אחד התנאים לקיומו של זה הינו הצלחה בהליך הקודם, כלומר: שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני. תנאי זה נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים. לפיכך אם בית-המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל-הדין, אין מניעה שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר. עם זאת, בפסיקת בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א. רובינשטיין, נמצאנו למדים כי אין צורך בהצלחת הטענה הקודמת בבית המשפט כדי לחסום טענה עובדתית חדשה המתייחסת לאותה סוגיה וכדי לומר שעסקינן בהשתק שיפוטי. נראה כי יש מקום לבחון בנסיבות הללו קיומו של השתק בשל חוסר תום לב והעדר התנהלות כנה ויקשה להתעלם מהעובדה כי בעל הדין מוסר שתי גרסאות שונות לפני שתי ערכאות. זו מעידה על חוסר תום ליבו של המבקש ועל שימוש לרעה בהליכי משפט. וכך נפסק ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פד נט (6) 625, 637(2005), מפי כב' השופט רובינשטיין: "אף אני איני סבור - על פני הדברים - כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב, קרי שאם נתקבלה הטענה יש חשש להיווצרותן של החלטות סותרות של בתי-המשפט, אך אם נדחתה אין החשש קיים, וניתן להעלות את הטענה. לדידי, באספקלריית תום-הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת "תכנית כבקשתך". ראו גם, בהיקש, בג"ץ 932/49 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב-ראש הוועדה לבדיקת מינויים, השופט (בדימוס) מ' בן דרור [13]". אם כך הם פני הדברים, אזי חוסר תום הלב במקרה שלנו הוא אינהרנטי מעצם העלאתה כיום של גרסה הסותרת גרסה קודמת שמסר בעל הדין מעל לדוכן העדים במסגרת הליך קודם, גם אם הדבר נעשה במסגרת מתן עדות בלבד. גישה הפוכה מרוקנת מתוכן את המושג "תום הלב" ו"שימוש לרעה בהליכי משפט", וסבורני, אם לא ככלל, הרי שבשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני, אין לסייג את תחולתו של תום הלב רק למי שהוגדר כבעל דין בהליך הקודם. ומדוע? עסקינן בבעל דין בהליך הנוכחי אשר מסר עדות בהליך הקודם והיה בעל קרבה ישירה הן לעניין והן לבעל הדין שלטובתו העיד בהליך הקודם. ויודגש: בסכסוכי משפחה, דוגמת זה שהוכרע בבית משפט השלום, הרי מעצם טבעו של ההליך, מעורבותם של בני המשפחה השונים היא רבה והתייצבותם לצד מי מבין הצדדים הניצים, היא גם מובנת. אלא שעל בני משפחה אלה, לדעת מראש כי תוצאות נקיטת עמדה בסכסוך זה ומתן עדות, אינה מצטמצמת לכדי הליך זה בלבד ויש לה השלכות רוחב. ויודגש, במקרה דנן, תביעתו של המבקש נולדה לאחר שהתביעה האזרחית עברה שלושה גלגולים והגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון, אשר ציין, כי הוא אינו נדרש לשאלה האם פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין במערכת היחסים שבין המשיבה לבין המבקש, אשר לא היה צד להליך אך העיד במסגרתו לטובת אימו. 24. בטרם סיום אעיר, כי היה מצופה מהמבקש אשר הגיש תביעתו בבית המשפט לענייני משפחה, ובעיקר משהגיש בקשה להטיל עיקול זמני במעמד צד אחד, כי יבהיר מדוע נכס אשר נרכש בחיי הנישואין-דירת המגורים, על כל המשתמע מכך, אינו חוסה תחת משטר איזון המשאבים. שהרי ממילא, מכוחו של משטר זה, יש לאזן את שוויה של הדירה בין שני הצדדים. המבקש לא הציג ראיות לכאורה לפיהן נכס זה אינו בר איזון. על כן, די היה אף בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. 25. הגם שקבעתי כי התנאי הראשון לא התמלא, ונראה כי אין מקום לבחון את שאלת מאזן הנוחות וההכבדה, בכל זאת מצאתי לומר כי כדי להוכיח זכות המבקש לעיקול היה עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכן כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. המבקש לא הוכיח כן. סוף דבר 26. הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות. העירבון, ככל שהופקד, יושב למבקש.הלכת השיתוף