על פי סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, מי שהגיש בקשה לביטול הודעת תשלום דוח (הסבת הדו"ח) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט על העבירה בביהמ"ש, אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בעניין הביטול. בעבירת תעבורה מסוג ברירת דוח, אם הוכח כי אדם אחר נהג ברכב, ניתן להגיש כתב אישום כנגד הנהג בפועל (בהסבת הדו"ח), עד שנתיים מיום ביצוע העבירה (סעיף 225א.(א) לחסד"פ). סעיף 230 לחסד"פ קובע באופן מפורש כי משהוגשה בקשה להישפט בעבירה מסוג ברירת דוח, יוגש כתב האישום תוך שנה מיום שנתקבלה הודעה על בקשתו להישפט. "230. הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו..." ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מד"י אמר כבוד הש' רובינשטיין: "סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה , ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל; ע"פ 6920/07/ חסון נ' מדינת ישראל". כבר נפסק, כי אי העתרות לבקשה להסבת דוח על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראה לעניין זה ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל וכן עפ"ת (מרכז) 29393-11-09‏ ‏שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל מיום 21.2.10 מפי כב' השופטת הבכירה נ. אהד. ##להלן פסק דין בנושא הסבת דוח תעבורה של עובד:## ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), בתיק המ"ש 2445-12-13, לפיה דחה בקשת המערער להאריך לו את המועד להישפט בגין דו"ח תנועה. מדובר בדו"ח שניתן בשל עבירת מהירות שבוצעה ב-23.1.13. הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה ביום 9.12.13, דהיינו, כ-11 חודשים לאחר ביצוע העבירה. לטענת המערער, הוא בעלים של חברה לביצוע עבודות עפר, המעסיקה מספר עובדים, ולה כלי רכב שונים המוצמדים לעובדי החברה. עבירת התעבורה נשוא הדו"ח בוצעה על ידי אחד העובדים, אשר תצהירו אף צורף לבקשה. עם קבלת הדו"ח, ביקש ממנו המערער להסב את הדו"ח על שמו, אך העובד לא עשה כן. המערער סבר שעם מסירת הדו"ח לעובד תמה אחריותו, וגילה זאת רק כאשר קיבל את כפל הקנס, אותו שילם מיד, והגיש בקשה להישפט. המערער צירף לבקשה גם צילום תלוש המשכורת של העובד, לראיה שסכום הדו"ח נוכה משכרו, לאחר ששולם. בית המשפט קמא דחה את הבקשה, עקב תשלום הדו"ח, ועמדת הפסיקה. ב"כ המערער מלינה על כך, וטוענת, כי המערער הוכיח באמצעות תצהיר, ואישור קיזוז הקנס משכרו של העובד, כי מי שנהג ברכב היה העובד המועסק כנהג בחברתו. בית המשפט קמא התעלם לחלוטין משאלת עיוות הדין אשר יגרם למערער, היה ולא יוארך המועד להגשת הבקשה להישפט, והוא יענש בגין עבירה שלא ביצע. היא מפנה לפסיקת בתי המשפט המחוזיים, לפיה, על בית המשפט הדן בבקשה להארכת מועד להישפט, לשקול שיקולים דומים לאלה הנשקלים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם. דהיינו, השיקול העיקרי אינו הטעם לאיחור בהגשת הבקשה להישפט, אלא השאלה, האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין לנאשם. ב"כ המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור, וטוענת כי המערער שילם את הדו"ח, ומשכך, מדובר בפסק דין חלוט, אשר חלפה השעה לתיקונו. המערער לא התחקה אחר הדו"ח, אלא העבירו לעובד ושכח ממנו. תצהיר העובד לקוני, ואינו מפרט מדוע היה הרכב בחזקתו, ומהי התקופה הרלוונטית. כן טענה כי יש ליתן עדיפות לכלל סופיות הדיון. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ב"כ המערער טוענת כי על הסוגיה חלים הכללים של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, כאמור בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"). מילים אחרות, קיומו של חשש לעיוות דין, כשלעצמו, ומבלי שיהיה תלוי בטעם לאי ההתייצבות (ובענייננו, בטעם לאיחור), די בו כדי להביא לביטול פסק הדין (ראה לעניין זה רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793). אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון. טעם נוסף לצורך בהקפדה על מועדים, הוא הוראת ההתיישנות שבסעיף 9(א)(4) לחסד"פ, לפיה תקופת ההתיישנות הרלוונטית לדו"חות היא שנה מיום ביצוע העבירה. מכאן, שהתעלמות מהסיבות לאיחור, ומתן היתר לבצע הסבה בכל עת שיחפוץ הנאשם, משמעותה המעשית היא התיישנותה של העבירה נשוא הדו"ח. על כן, אין לראות בהקפדה על המועדים עניין של פרוצדורה מול מהות, אלא חלק ממהות ההליך. גישה אחרת תוציא את העוקץ מההליך, ותביא להגשת בקשות להסבת דו"חות באופן סיטוני, כל אימת שיחפוץ נאשם, מה שיפגום הן בעקרון סופיות הדיון והן ביעילות ההליך. המערער בענייננו לא הראה סיבה מוצדקת לאי הגשת הבקשה להישפט, במועד. אדם המקבל דו"ח על שמו, בגין עבירה שבוצעה לשיטתו על ידי אחר, חייב לדאוג באופן אישי להסבתו על שמו של האחר. בנסיבות העניין, אין בכך שהמערער מסר את הדו"ח לעובד ושכח מקיומו, כדי לקיים את חובתו. שעה שלא עשה כן, התרשל, ומכאן שלא הראה סיבה מוצדקת לאיחור. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. משפט תעבורההסבת דוח / קנסקנס תעבורה / דוח תנועה