הלוואה בתיווך עורך דין (עורך דין תיווך בין לווה למלווה) ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), מיום 5.1.14, בת"א 10711/07. מפסק הדין של בית משפט קמא מצטיירת התמונה הבאה: המשיב 1 (להלן: "המשיב" או "המלווה"), הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער והמשיב 2 (שניהם יחד יכונו להלן "הלווים"), לחייבם לשלם לו סכום של 456,800 ₪ בשל חוב כספי כלפיו שלא נפרע על ידם. על פי כתב התביעה נתן המלווה ללווים הלוואה כאשר הלווים חתמו על כתב התחייבות לשלם לו סכום של 125,000$ בשקלים וכן פיצוי מוערך ומוסכם מראש של 25,000$ באם לא יוחזר הסכום האמור תוך שבוע ימים ממועד הפירעון שנקבע בכתב ההתחייבות. מכיוון שהלווים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי כתב ההתחייבות והשיבו למלווה סכום של 187,000₪ בלבד מתוך סכום החוב, הוגשה התביעה על יתרת החוב בצירוף הפיצוי המוסכם. המשיב 2 לא הגיש בקשת רשות להתגונן וניתן נגדו פסק דין על פי סכום התביעה. גם המערער לא הגיש בקשת רשות להתגונן, ועל כן ניתן אף נגדו פסק דין, אולם לאחר ערעור שהגיש בוטל פסק הדין וניתנה לו רשות להתגונן מול התביעה. במסגרת התצהיר שצרף לבקשת הרשות להתגונן טען המשיב, בין השאר, כי מעולם לא חתם על כתב ההתחייבות, והחתימה המופיעה עליו איננה חתימתו. נוכח טענתו זו מינה בית משפט קמא גרפולוגית כמומחית מטעם בית המשפט וזו חיוותה את דעתה, כי סביר מאוד שהחתימה שבמחלוקת נכתבה על ידי המשיב. למשיב ניתנה אפשרות להגיש חוות דעת מטעמו, אולם כזו לא הוגשה. בבית המשפט נשמעו עדויותיהם של המערער והמשיב, וכן של עורך דין (להלן: "עורך דין"). כעולה מן העדויות, עורך דין עורך דיןX באמצעות אחיו, הכירו את הלווים כאנשי עסקים ובעיקר את המשיב 2. כתוצאה מהיכרות זו תיווך עורך דין בין המלווה לבין הלווים לצורך מתן ההלוואה מאת המלווה, לאחר שהלווים היו מוכנים להציע ריבית אטרקטיבית. ההלוואה ניתנה על ידי המלווה לאחר שזה התרשם מעורך דין כי המדובר בהשקעה טובה, ולאחר שקיבל התחייבות אישית מעורך דין "שהוא אחראי להלוואה". כאשר הסתבר כי הלווים פרעו למלווה אך חלק מההלוואה, פנה המלווה לעורך דין אשר שילם לו את יתרת ההלוואה כפי שהתחייב כלפיו. בבית משפט קמא טען המערער להעדר עילת תביעה מצדו של המלווה כלפיו. המערער טען כי לאחר שהתברר שהמלווה קיבל את מלוא הסכום מאת עורך דין, כפי שאישרו בעדותם עורך דין והמשיב, הרי ששוב אין למלווה כל זכות לקבל את הסכומים הנתבעים, ולא עומדת לו עילת תביעה כלפי מאן דהוא גם לא כלפי המערער, וכי לא קיימת כל יריבות בינו לבין המלווה. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי "העובדה שעורך דין עורך דיןX החזיר בפועל לתובע את הכסף שלא שולם לו על ידי הנתבעים (כנראה מתוך רצון למנוע מהתובע חסרון כיס עד שיצליח להיפרע מהנתבעים, ומתוך אי נעימות על כך שהוא במו ידיו הכניס את התובע "לבוץ" במקום להשקעה אטרקטיבית) - אין בה כדי להביא לסילוק התביעה של התובע נגד הנתבע 2 (המערער דכאן), מחוסר עילה ומחוסר יריבות". לפיכך קיבל בית משפט קמא את התביעה, חייב גם את המערער לשלם למשיב את הסכום הנתבע, וכן חויב בהוצאות ושכ"ט עורך דין. על כך הערעור שלפנינו. ב"כ המערער מיקד את טענותיו בערעור בכך כי משקיבל המלווה חזרה את כספו, בין אם מהמערער ובין אם מעורך דין, או מאדם אחר, יש בכך משום פירעון החוב למלווה וממילא לפקיעת החיוב כלפיו וכתוצאה מכך, בעת הגשת התביעה, לא עמדה למשיב כל זכות לקבלת הסכום וממילא גם לא כל עילת תביעה. עוד הוסיף וטען, כי אין כל הכרח שחיוב יקוים על ידי החייב עצמו והוא יכול להיות מקוים על ידי כל צד שלישי, קל וחומר על ידי צד שלישי החייב גם הוא את אותו החוב. על פי הנטען, גם אם השבת הסכום על ידי עורך דין הייתה פרי של רצון טוב ומניעת אי נעימות, כפי שנימק בית משפט קמא, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה, לפיה לא קיימת עילת תביעה כלפי המערער. ב"כ המשיב דוחה טענות אלה וטוען, כי קביעותיו של בית משפט קמא מבוססות על האמור בכתב ההתחייבות, ועל עדותם של המשיב ושל עורך דין. על פי הנטען, אם יפרע המערער את החוב למשיב, כי אז ישיב האחרון לעורך דין את הסכום שקיבל ממנו בזמנו. מבחינה משפטית נטען, כי תשלומו של עורך דין למשיב הוא תשלום הדיר, ומשכך, קיימת זכות לעורך דין בכל עת לדרוש את הסכום ששילם למשיב בחזרה, ומשכך, לא יהיה המשיב נפרע ויחזור חזרה למערער כדי שישלם את סכום ההלוואה. ב"כ המשיב דחה גם את טענות ב"כ המערער כי הכספים שניתנו על ידי המשיב היו הלוואה לעורך דין, שכן כתב ההתחייבות והשיקים לפירעון ההלוואה מופיעים רק על שם המשיב ושמו של עורך דין נעדר מהם. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות לב"כ הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כעולה, נתן המלווה הלוואה ללווים באמצעות עורך דין. משהתקרב מועד הפירעון, ביום 10.8.07, ובליבו של עורך דין עלה חשש כי ההלוואה לא תושב למלווה, החתים את הלווים על כתב התחייבות, ביום 9.7.07, ועל פיו מתחייבים השניים לשלם למלווה ביום 10.8.07 סך השווה ל - 125,000$ על פי השער היציג הידוע ביום התשלום. כן הוסכם כי הלווים מתחייבים לשלם פיצוי קבוע ומוערך מראש השווה ל - 25,000$ אם הסכום לא יושב תוך שבוע מיום הפירעון. על כתב ההתחייבות חתומים הלווים בלבד. כאמור, פרעו הלווים סכום של 187,000 ₪ בלבד מסכום ההלוואה. מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, על יסוד העדויות ששמע וההתרשמות מהעדים, ובכך אין להתערב, כי משלא נפרעה ההלוואה במלואה, חש עורך דין אי נעימות ופרע למשיב את יתר ההלוואה. העובדה שעשה כך, אין בה כדי להביא לפירעון של החוב של המערער או של הלווים כלפי המלווה. יוטעם, כי המערער לא טען בבקשת הרשות להתגונן ואף לא לאחר מכן כי לא קיבל יחד עם שותפו הלווה האחר (המשיב 2) את הסכום הנטען על ידי המלווה באמצעות עורך דין, ואף לא טען כי מי מן הלווים פרע את יתרת הסכום למלווה מעבר לסכום שנפרע. עורך דין היה המתווך בין הצדדים, שכן אין חולק כי לא הייתה כל היכרות בין המלווה לבין הלווים. ההלוואה ניתנה על יסוד היכרותו של עורך דין את שני הצדדים וההלוואה הייתה אמורה להיות מוחזרת למלווה באמצעות עורך דין. ההלוואה ניתנה על יסוד בטחונו של המלווה בדבריו של עורך דין כי ההלוואה תושב לו וכי אם לא יקבלה חזרה, כי אז יהא עורך דין אחראי אישית להחזירה. וכך העיד על כך עורך דין בבית המשפט (פרו' עמ' 5 ש' 18-14) - "ת. ... ברגע שהתובע (המלווה - א.פ.) הסכים לתנאי ההלוואה, הוא אמר לי שהוא סומך עליי ואעשה את כל מה שצריך לעניין הביטחונות. יתרה מזאת, אני נתתי לו הבטחה אישית שאני אדאג לזה שהוא יקבל את מלוא כספו בתום שנה. ש. לשאלת בית המשפט, איך יכולת לדאוג לזה? ת. אם תהיה בעיה, אני אוציא את הכסף מכיסי וזה מה שקרה בפועל." המשיב אישר דברים אלה בהעידו - "היה מדובר על 100,000$ בריבית של 25% לשנה, ההשקעה נראתה השקעה טובה וקיבלתי החלטה על המקום על סמך התחייבות אישית של עורך דין עורך דיןX שהוא אחראי להלוואה. מבחינתי אני כאילו הלוויתי לעורך דין את הכסף" (שם, עמ' 10, ש' 8-6). מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיב, כי אם ישלם המערער את יתרת חובו על פי כתב ההתחייבות למשיב, כי אז יקבל עורך דין חזרה את הכסף ששילם למשיב. והדברים ברורים. לא מצאנו טעם בדברי ב"כ המערער כי היה על עורך דין בעצמו להגיש את התביעה להשבת הכסף ששילם למשיב. המערער קיבל הלוואה (יחד עם שותפו המשיב 2), ומשנפרעה למלווה על ידם רק חלק מההלוואה על פי כתב ההתחייבות, כי אז עליהם לשלם למלווה את יתרת ההלוואה. העובדה כי המשיב קיבל בשלב זה את יתרת ההחזר מעורך דין, אשר תיווך בעיסקה בין הצדדים, ואשר ראה את עצמו כלפי המלווה כאחראי להחזרת ההלוואה במלואה, כפי שכך ראה בו גם המשיב, אין בה כדי לפטור את המערער מלשלם למשיב את יתרת ההלוואה. יצוין, כפי שפורט לעיל, כי במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן טען המערער כי חתימתו איננה מופיעה על כתב ההתחייבות. טענה זו הופרכה לאחר הגשת חוות הדעת של הגרפולוגית שמינה בית המשפט. על אף העובדה כי המערער קיבל הזדמנות להגיש חוות דעת גרפולוגית מטעמו, לא עשה כן ואף נמנע מלחקור את המומחית מטעם בית המשפט על חוות דעתה. במצב דברים זה, אין ולא יכול להיות חולק על קביעתו של בית משפט קמא כי חתימתו של המערער מתנוססת על כתב ההתחייבות, כלווה, ועליו להשיב את יתרת ההלוואה שלא הושבו למלווה. עורך דין לא היה צד להלוואה, לא כלווה ולא כערב, הוא אף אינו חתום על כתב ההתחייבות, אשר מהווה את הבסיס לחיובם של הלווים כלפי המלווה. אכן, יתכן, כי לעורך דין עומדת זכות התביעה כלפי הלווים ביחס לסכום שאותו השיב למלווה, ואולם כאמור, אין אנו סבורים כי בקבלת ההחזר של יתרת ההלוואה, נשמטה מהמשיב עילת תביעה כלפי המערער ושותפו, ובדין פסק בית משפט קמא כי על המערער לשלם למשיב את הסכום הנתבע. על יסוד האמור לעיל הערעור נדחה. אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכ"ט עורך דין בסך כולל של 20,000 ₪. הפיקדון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט יועבר למשיב באמצעות בא כוחו. תיווךעורך דיןהלוואה