ערעור על אי פסיקת הוצאות בגין דחיית הודעה לצד שלישי: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק) שניתן ביום 13.1.14 בת"א 11833/08. הערעור מופנה נגד משיבה 1 בלבד (להלן: "המשיבה"). כל עניינו של הערעור בטענת המערערים, כי שגה בית המשפט בכך שלא פסק הוצאות לזכותם למרות העובדה שהחליט לדחות את הודעת צד ג' שהמשיבה שלחה נגדם. העובדות העומדות ברקע הערעור הן, בתמצית, אלה: משיב 2 שכר מונית מהמערערים. למונית היה ביטוח שנעשה על ידי המערערים אצל משיבה 3. דא עקא, שהביטוח היה נקוב בשמו של הנהג ששכר את המונית לפני משיב 2. ביום 5.11.02 נפגע משיב 2 בתאונת דרכים, ובעקבות זאת הוא הגיש אל בית משפט השלום תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התביעה הוגשה הן נגד חברת הביטוח (משיבה 3) והן נגד קרנית (המשיבה). המשיבה, מצידה, הגישה הודעת צד ג' נגד המערערים. בפסק הדין שניתן ביום 13.1.14 דחה בית משפט קמא את התביעה הן ככל שהוגשה נגד משיבה 3 והן ככל שהוגשה נגד המשיבה. בית המשפט לא נדרש לדון בהודעת צד ג' שהמשיבה הגישה נגד המערערים, שכן קבע כי "הודעת צד ג' הינה תביעה על תנאי, דהיינו החיוב של צד ג' יכול להיעשות רק אם זכה התובע בתביעתו נגד הנתבע". בנסיבות אלה החליט בית המשפט לדחות את הודעת צד ג' שהמשיבה שלחה נגד המערערים, ואולם במאמר מוסגר בית המשפט מצא לנכון לציין, "כי פסק הדין דנן אינו חוסם בעד התובע (משיב 2) מלהגיש תביעה חוזית נגד חרחש (מערער 2) בעתיד, אם יחפוץ לעשות כן." באשר לשאלת ההוצאות, בית המשפט קבע בפסק דינו, כי "בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו". משמעות הדבר היא, שמשיב 2 לא חוייב לשאת בהוצאות משיבה 3 וכן בהוצאות המשיבה, למרות שהתביעה אותה הגיש נגדן נדחתה. כך גם המשיבה לא חוייבה לשאת בהוצאות המערערים למרות שהודעת צד ג' ששלחה נגדם נדחתה אף היא. הערעור שלפנינו מופנה, כאמור, נגד העובדה כי בצד דחיית הודעת צד ג' שהוגשה נגדם, בית משפט קמא לא חייב את המשיבה לשלם למערערים הוצאות משפט. המערערים מלינים על כך שההחלטה בדבר אי פסיקת הוצאות ניתנה על ידי בית המשפט ללא הנמקה. לגוף העניין טוענים המערערים, כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא זיכה אותם בהוצאות משפט, וזאת למרות שבמסגרת בירור התביעה והודעת צד ג' נדרשו המערערים להגיש תצהירים, ליטול חלק בישיבות הוכחות ולהגיש סיכומים בכתב. לטענת המערערים, להודעת צד ג' שנשלחה נגדם לא היה בסיס של ממש, שהרי המשיבה עצמה טענה כי יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדה. על פי הנטען, במיוחד לא היה מקום להגיש הודעת צד ג' נגד המערער באופן אישי. המערערים מפנים לפסיקה הקובעת, ש"כלל הוא כי בעל דין שזכה בדינו זכאי כי שכרו לא יצא בהפסדו וכי ישולמו לו הוצאותיו הריאליות..." (סעיף 14 לעיקרי הטיעון של המערערים). מנגד טוענת המשיבה, כי אין מקום לקבלת הערעור ולו מהטעם שהלכה פסוקה ומושרשת היטב היא, כי עניין פסיקת ההוצאות מסור לסמכותה ולשיקול דעתה של הערכאה המבררת, לה קיים שיקול דעת רחב בעניין זה. לגוף העניין טוענת המשיבה, כי בפסק דינו של בית המשפט נקבע כי המערערים היו האחראים יחד עם משיב 2 לכך שלמשיב זה לא היה ביטוח במועד קרות התאונה, ולפיכך המערערים שותפים לאחריות לתקלה שאירעה. ב"כ המשיבה ממשיך וטוען, כי הואיל ובית משפט קמא לא חייב את משיב 2 לשאת בהוצאות המשיבה שעה שדחה את התביעה שמשיב 2 הגיש נגד המשיבה, לא היה מקום לחייב את המשיבה בהוצאות המערערים שעה שדחה את הודעת צד ג' שהמשיבה הגישה נגדם. אכן, הלכה ידועה ומושרשת היטב היא כי בית המשפט לערעורים לא יתערב בקביעת הוצאות אלא במקרים נדירים ומיוחדים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם. לעניין זה אין לנו אלא להפנות להחלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ ( 17.8.2005). וכך נאמר באותה פרשה: "ככלל פסיקת הוצאות היא פררוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט, והתערבות ערכאת ערעור היא במשורה. סיכם את ההלכה בנושא זה השופט גרוניס (ע"א9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם): "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגית ההוצאות שהשיתה ... הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות (ע"א356/81 הרבסט נ' רינסקי, פ"ד לח(1) 167; ע"א136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאוד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו ... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופיה של התביעה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו". כאמור, סבורים אנו כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה המבררת בשאלת ההוצאות. נוסיף ונאמר, כי לגופו של עניין אנו סבורים כי החלטת בית משפט קמא בעניינם של המערערים מצויה במתחם הסבירות, בין משום שבית משפט קמא לא זיכה את המשיבה בהוצאות משפט למרות שהתביעה שהוגשה נגדה נדחתה, והן לנוכח אמירות המצויות בפסק הדין בשאלת אחריות המערערים לתקלה שארעה, אשר בגינה נדרש משיב 2 להגיש את תביעתו לא רק נגד משיבה 3, אלא גם נגד המשיבה. סוף דבר, לנוכח הטעמים אותם מנינו לעיל הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אנו מחליטים. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח. המזכירות תעביר לב"כ המשיבה את העירבון שהופקד על חשבון הוצאותיו. פסיקת הוצאותהודעה לצד שלישיערעור