טענת השתק עילה בתביעות מקרקעין

השתק עילה מונע מבעל דין אשר עילת תביעתו התבררה להביא את אותה העילה שנית בפני בית המשפט (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561), על מנת למנוע הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה ועל מנת למנוע עומס-יתר על המערכת השיפוטית (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, בעמ' 706). במקרה דנן, ההשתקים הנטענים מצויים לשיטת הנתבעים והמינהל בפסקי הדין של בית משפט השלום, המחוזי והעליון שדנו בתביעת הפינוי - והכל כמתואר מעלה (להלן: "פסקי הדין בתביעת הפינוי"). אלא, שאין בפסקי הדין בתביעת הפינוי כדי לחייב מסקנה בדבר השתק בכל הנוגע לעילת התביעה בתיק הנוכחי. ראשית, יש לראות כי טענות התובע בהליכים דשם היו טענות הגנה ואילו כאן מועלות הטענות כטענות תביעה. באשר לשאלה אם ניתן לטעון השתק עילה לגבי טענות הגנה, אפנה לספרה של המלומדת נ. זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991), בעמ' 44-45 (להלן: "זלצמן"), שם נכתב כי השתק עילה ניתן לבחון רק שעה שבשני ההליכים הנדונים המדובר בעילת תביעה, דהיינו - שבשני ההליכים הצד אשר כלפיו מועלית הטענה היה התובע. כאשר בתיק הראשון אותו הצד היה נתבע, נשמט הבסיס תחת האפשרות להעלות את הטענה, שכן שם לא היתה לו בכלל "עילת תביעה". עוד אפנה לת.א. (מחוזי ירושלים) 23668/97 פנחס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (31.8.2000), שם נפסק כי הכלל העוסק בעילה פסוקה - "אינו משמש מחסום לפני הנתבע בהליך הראשון, שהפך בהליך השני תובע, שכן חילופי העמדות בין בעלי הדין פוגמים, כשלעצמם, בזהות העילות". ובדומה, אפנה לע"א 8617/09 עו"ד יששכר בר הלל נ' בירי בראשי בע"מ (30.11.2011), שם חזר בהמ"ש על ההלכה לפיה: ".. הכלל של השתק עילה חל רק על תובע המבקש לחזור ולתבוע את הנתבע בשנית בגין אותה עילה"; וראו אף את מסקנתו של בהמ"ש בע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ נ' לאה נגר (19.2.2009) ואת רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' חזן (19.7.2005). אמנם, יש לציין כי קיימת גם גישה שונה בפסיקה, לפיה ניתן להעלות טענת השתק עילה אף כאשר בעלי הדין "החליפו צד", כגון עמדתה של כב' השופטת ארבל ברע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ (23.2.2006), אך, לא מצאתי כי במקרה זה יש לסטות מהכלל הנוהג לפיו טענת הגנה אינה "עילת תביעה" שיכולה להיות מושתקת מכוחו של השתק עילה. שנית, יש לזכור כי סילוק על הסף יעשה במשורה, וההלכה - כפי שחזר והורה בית המשפט העליון אך לפני כמה ימים - הינה כי בית המשפט מחוייב - "לנקוט זהירות מופלגת בטרם יחליט לסלק הליך על הסף מבלי לדון בו לגופו" (ע"א 6426/13 קבוצת עזריאלי בע"מ נ' הממונה על הגבלים עסקיים (25.08.2014), וההפניות דשם לספרם של חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 207 (מהדורה שלישית, 2012); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, פסקה י"ב (4.6.2007); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 772-771 (1986); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003)); וראו פסיקה נוספת של בית המשפט העליון בסוגיה מהעת האחרונה - רע"א 1575/14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (22.07.2014), לאמור: "על מנת שתתקבל בקשה למחיקתה על הסף של תביעה היה על המבקשת לשכנע, כי אין אפשרות, ולו קלושה, שהמבטחת תזכה בסעד לו עתרה"; וכן - "דומה, אם כן, שיש הצדקה לא למהר ולהכריע בשאלות אלה על סיפה של התביעה, בטרם נערך בירור ראייתי אשר יסייע בליבון טענותיהם של הצדדים תוך העמדת התמונה העובדתית המלאה בפני בית המשפט. תוצאה זו הולמת את הכלל המורה לנהוג בסמכות הסילוק על הסף בזהירות מופלגת ולהפעילה במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש." (רע"א 1635/13 מדינת ישראל נ' אלדר (12.3.2013)). ##להלן פסק דין בנושא טענת השתק עילה בתביעות מקרקעין:## לפניי שתי בקשות לסילוק על הסף של התובענה בתיק העיקרי . זהות הצדדים, רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים הקודמים - התובע (המשיב) (להלן: "התובע") התגורר נכון למועד הגשת התובענה במבנה בשטח חקלאי בפרדס חנה (גוש 10099 חלקות 7-9 , להלן: "המבנה", ו-"המגרש"). הנתבע והמבקש 1 , הינו עזבונו של המנוח ז"ל (להלן: " המנוח"). הנתבעים והמבקשים 2 עד 4, הינם יורשיו של המנוח. הנתבעים 1 עד 4 יכונו להלן ביחד: " הנתבעים". בשנת 1977, חכר המנוח את המגרש מהנתבע והמבקש 5, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). הנתבעת 6 הינה הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות"). על מנת להבין את הרקע הדרוש, ארשה לעצמי להעתיק (עם שינויים מעטים) קטעים נרחבים מהחלטה שניתנה ברע"א 7244/13 מפי כב' השופטת ברק-ארז, אשר דנה בפרשה במסגרת הליך קודם (אליו אתייחס בהמשך). כב' השופטת סיכמה בפסק דינה את השתלשלות האירועים ההיסטורית, כדלקמן: בשנות החמישים של המאה הקודמת, יושבו אלפי עולים במחנה צבאי בריטי לשעבר, שהפך למעברת פרדס חנה (להלן: "המעברה"). הוריו של התובע, שעלו לארץ באותה תקופה , שוכנו במבנה במעברה האמורה (לעיל ולהלן: " המבנה") ובו התגוררו עם ילדיהם. הצעיר שבהם, יליד 1958, הוא התובע בתיק דנן. בשנות השישים המוקדמות הוחל בפינוי המעברה. לתושבי המעברה, ובכללם להורי התובע, הוצעו פתרונות דיור חלופיים. אולם, הוריו של התובע סרבו להצעות בטענה שהם מגדלים בשטח המעברה כבשים, והדבר לא יתאפשר להם ביישובים העירוניים שאליהם הוצע להם לעבור. אם כן, ההורים המשיכו להתגורר במעברה הגם שיתר תושביה עזבו אותה. בפועל, הם החזיקו מתקופה זו ואילך בשטח של כדונם וחצי. ילדיהם המשיכו להתגורר עמם במבנה עד שבגרו ועזבו את המקום. בשנת 1986 נישא התובע ועבר להתגורר עם אשתו במקום אחר . בשנת 1989, לאחר שהתגרש, חזר להתגורר במבנה עם הוריו. בשנת 1977 נחתם חוזה חכירה (להלן: "חוזה החכירה") בין הקרן הקיימת לישראל לבין המנוח במסגרתו הוחכר לו שטח בן כעשרה דונמים לתקופה של 49 שנה (עד יום 31.8.2017). השטח שחכר המנוח כולל את המגרש שעליו עומד המבנה . יובהר כי המקרקעין מיועדים לחקלאות, וייעוד זה לא שונה עד היום. בשנת 1995 הגיש המנוח לבית משפט השלום בחדרה תביעה כנגד אמו של התובע, ובה עתר לפינוי המבנה וכן לתשלום דמי שימוש ראויים (ת"א 1131/95, בפני כב' השופט ש' מנהיים). ביום 5.5.2003, לאחר התדיינות ארוכה, דחה בית משפט השלום את התביעה וקבע כי האם היא ברת רשות במבנה, שכן המנוח חתם על חוזה החכירה בידיעה כי האם מחזיקה במבנה, פנה אליה והודיע לה על מעמדו כחוכר, ומעולם לא דרש ממנה לפנות את המבנה או לשלם דמי שימוש בעבורו (להלן: "פסק הדין הראשון"). בית משפט השלום קבע עוד כי האם החזיקה במבנה במשך כחמישים שנה, ואף השקיעה בו השקעות ממשיות לאורך השנים, מבלי שהמנוח מחה כנגד כך. בית משפט השלום קבע לפיכך כי האם הייתה בת רשות, בין שמדובר במעמד מתמשך מן היום שבו יושבה במעברה (שהמנוח כפף עצמו אליו) ובין שמדובר ברשות עצמאית וחדשה שניתנה על-ידי המנוח עצמו (והתבטאה בכך בהימנעותו מלנקוט בפעולות לפינוי או לעמוד עליו). בית משפט השלום הוסיף וקבע כי המנוח עצמו הודה שלא הייתה לו התנגדות לכך שהאם תמשיך להתגורר במבנה עד אחרית ימיה, וההתנגדות האמיתית שלו הייתה לכך שהתובע חזר להתגורר במבנה, ואף ניסה לבצע פעולות בנייה נוספות במקום. נוכח האמור הורה בית משפט השלום כי האם תוכל להמשיך להתגורר במבנה עד אחרית ימיה. בית משפט השלום ציין בהקשר זה כי התובע לא היה צד להליך שהתנהל בפניו ולכן אין לקבוע מסמרות בנוגע לשאלת פינויו. עם זאת, הוא הוסיף כי דומה שהרשות אשר ניתנה לאם היא רשות אישית שלא ניתן להעביר או להוריש אותה לתובע ללא הסכמתו של המנוח . בשנת 2005 לערך, לאחר שניתן פסק הדין הראשון, חיסלה אמו המנוחה של התובע את עסק גידול הכבשים שלה. ביום 7.4.2009 נפטרה אמו של התובע . באפריל 2010, הגיש המנוח לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפינויים של ארבעת ילדיה של המנוחה מהמבנה (להלן יחד: "ילדי המנוחה"), וזאת במסגרת ת"א 32525-04-10. ילדי המנוחה הגישו כתב הגנה ובו דחו את טענות המנוח, טענו כנגד זכויותיו של המנוח במגרש וטענו כי יש להם זכויות קנייניות מסוגים שונים במגרש ובמבנה. בנוסף, שלחו ילדי המנוחה הודעה כלפי צד ג' כנגד המינהל והסוכנות (להלן: "ההודעה") – בה עתרו להורות למינהל או לסוכנות להעמיד לרשותם דיור חלופי או פיצוי כספי למקרה וינתן צו פינוי. בינואר 2011 ניתן פסק דין לגבי ההודעה שנשלחה כלפי המינהל והסוכנות, ובו נמחקה ההודעה על הסף מן הטעם שהסעד שביקשו ילדי המנוחה במסגרת ההודעה אינו זהה או קשור לסעד שהתבקש כנגדם בתביעה העיקרית, ומן הטעם שהסעד המבוקש בהודעה (ככל שעסקינן בהעמדת דיור חלופי לילדי המנוחה) מצוי בסמכות בהמ"ש המחוזי. עוד נקבע בפסק הדין שהורה על מחיקת ההודעה כי אין במחיקה כדי למנוע מילדי המנוחה מלברר את טענותיהם כנגד המינהל וכנגד הסוכנות בערכאה המוסמכת. בפברואר 2012 בית משפט השלום קיבל את תביעתו של המנוח כנגד ילדי המנוחה. בית משפט השלום קבע כי אין להתייחס לילדי המנוחה ולהוריהם כמקשה אחת. ההורים אכן קיבלו מהמדינה רשות להחזיק ולהתגורר במבנה, ורישיון זה כלל מכללא גם את הזכות כי ילדיהם יתגוררו עמם , כל עוד הם מתגוררים במקום. אולם, רישיון זה, כך נקבע, אינו מעניק לילדי המנוחה זכות להתגורר במקום לאחר שהוריהם אינם מתגוררים בו עוד, מכל סיבה שהיא, לרבות פטירתם. אף לגבי המנוח – נקבע כי המנוח העניק להורים רישיון להתגורר במבנה, אך המדובר היה ב רישיון אישי ובלתי עביר. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי ילדי המנוחה כולם עזבו את המבנה במהלך השנים וכי המנוח התנגד לכך שהתובע חזר להתגורר במבנה לאחר גירושיו, ומכאן שלא ניתן לומר כי המנוח העניק לתובע בשלב כלשהו רישיון להתגורר במקום (הדיר או שלא הדיר). נוכח האמור, קיבל בית משפט השלום את תביע ת הפינוי של המנוח כלפי ילדי המנוחה. ילדי המנוחה ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. המנוח עצמו נפטר לאחר שהוגש הערעור, ויורשיו (הנתבעים בתיק הנוכחי) הופיעו בהליך הערעור כמשיבים במקום המנוח . בספטמבר 2013 נדחה הערעור בבית המשפט המחוזי (במסגרת ע"א 48028-03-12). בהמ"ש המחוזי קבע כי אין ספק שהעולים שוכנו במעברה בפרדס חנה, כמו במעברות אחרות, באופן זמני, וכי מפוני המעברה האמורה קיבלו זכויות בדירות קטנות, אשר לא הוברר אם שילמו בעבורן. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי ילדי המנוחה לא הוכיחו שתמורת ויתורם של ההורים על דירה ניתן להם רישיון שמשמעותו היא המשך החזקה במבנה גם למשך כל ימי חייהם של ילדיהם, וכי לא הוצגה כל ראיה גם לטענה הנוספת, לפיה נציג של הסוכנות היהודית (שלא היה בחיים כאשר החלה ההתדיינות) הבטיח לילדי המנוחה כי המבנה יהיה שלהם לכל ימי חייהם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין לפרש את חוזה החכירה ככולל הכרה בכך שלאם היו זכויות במקרקעין, אלא רק כי הקרן הקיימת לישראל לא התכוונה לשאת בעלויות פינויה מן המקום. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי המדינה אמנם נמנעה מלפנות את האם, מטעמיה שלה, אך אין משמעות הדבר כי זכותה של האם הפכה להיות זכות קניינית הניתנת להורשה. בית המשפט המחוזי קבע עוד, למעלה מן הצורך, כי לא ניתן לומר שילדי המנוחה או הוריהם קופחו על ידי המדינה, שכן הם סרבו לקבל את הדיור החליפי שהוצע להם ומנגד זכו לנהל את דיר הכבשים שלהם במשך כשישים שנה מבלי לשלם דבר למדינה או למנוח. בית המשפט המחוזי ציין כי ילדי המנוחה טענו שהשקיעו כספים רבים במבנה ויש לפצותם בגינם, אך הוסיף כי הם לא הוכיחו טענה זו, וכי ממילא מדובר בקרקע חקלאית כך שספק אם יורשיו של המנוח יוכלו להשתמש במבנה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי התובע יהיה פטור מלשלם דמי שכירות ראויים בגין השימוש במבנה עד ליום 1.11.2013, הוא מועד הפינוי שקבע בית המשפט המחוזי, וזאת בין השאר מטעמים של צדק. מנגד, קבע בהמ"ש המחוזי כי אין להעניק למבקש פיצוי בגין ביטול הרישיון שניתן לו לטענתו להתגורר במבנה. שלושת אחיו של התובע השלימו עם תוצאת פסק הדין של בהמ"ש המחוזי, אך התובע מיאן להשלים עם האמור ופנה לבקש את עיכוב ביצועו של פסה"ד של בהמ"ש המחוזי תוך הגשת רשות ערעור לבהמ"ש העליון. ביום 18.2.2014 ניתנה ההחלטה בבקשת רשות הערעור (בר"ע 7244/13), מפי כב' השופטת ברק-ארז, אשר ממנה הועתקו חלק מהקטעים דלעיל. בהמ"ש העליון דחה את הבקשה לקבלת רשות לערער, אף ללא שביקש תגובה מהנתבעים (המשיבים שם) וקבע בתמצית את הקביעות הבאות (ההדגשות אינן במקור): "בית משפט השלום, ובהמשך לכך בית המשפט המחוזי, התרשמו כי הנסיבות שבהן הותר להוריו להוסיף ולשבת במקום מלמדות כי קיבלו רשות לכך, וכי רשות זו הוגבלה להם בלבד. כן קבעו הערכאות הקודמות שדנו בתיק כי התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי לטענתו לפיה נציג הסוכנות היהודית הבטיח לו ולאחיו כי יוכלו להתגורר במבנה כל ימי חייהם. לא ראיתי טעם להתערב בקביעות עובדתיות אלה. למעלה מן הצורך, ניתן לומר שבמסקנה לפיה הרישיון שניתן לאם הוגבל לימי חייה בלבד תומכת לכאורה העובדה שהמעברה שבה התגוררו פונתה כולה, מה שמלמד על תכנון כללי לפינוי המקום מיושביו, להבדיל מהנצחת מגורים במקום. ... גישתו של בית משפט השלום בפסק הדין הראשון לבחינת עניינם של הורי התובע מלמדת על כך ששיקולים של התחשבות בהסתמכות ובסיפור חייהם של הגרים במקום היו נגד עיניו. שיקולים אלה הובילו לכך שבפסק הדין הראשון ניתנה הגנה חזקה יחסית לזכותה של האם להוסיף ולשבת במקום. .... גם טענות התובע בדבר הפגיעה במשפחתו – בהשוואה לתושבי המעברה האחרים – הן טענות עובדתיות שלא הונח להן בסיס על-ידי עדויות חיצוניות .... לא למותר לציין כי משפחתו של התובע גם קיבלה טובת הנאה מכך שהותר לה להוסיף ולקיים משק קטן במקום ולהחזיק בשטח של כדונם וחצי, מה שלא התאפשר לשאר התושבים שפונו – וזאת במשך מספר עשרות שנים. כמו כן, בניגוד לנטען לא הוברר כלל האם שאר תושבי המעברה זכו לדיור חלופי ללא תשלום – אפשר כי שאר התושבים נדרשו לשלם בעבור הדירות שקיבלו, ואפשר כי חלקם עברו להתגורר בדיור ציבורי, קרי לא קיבלו זכויות קנייניות לכל דבר ועניין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התובע לא הביא ראיות בנוגע לשאלות עובדתיות אלה. איני סבורה אפוא כי התובע הניח בסיס, ולו ראשוני, לטענה כי משפחתו הופלתה לרעה. כשלעצמי, אני סבורה כי יש מקום להטות אוזן לטענות שעניינן רשות למגורים שגררה הסתמכות והשפיעה על מהלך חייהם של אנשים, וברי כי לטענות אלה יש משקל של ממש כאשר מתבקש ביטול של רישיון ישיבה במקרקעין. אולם, אינני סבורה כי עמדה זו משליכה על עניינו של התובע, בשים לב למכלול נסיבות העניין. אשר על כן, דין הבקשה להידחות. התובע יפנה את המבנה עד ליום 1.6.2014. ... " תחילת ההליכים בתיק זה - לאור האמור בהחלטה של בהמ"ש העליון מיום 18.2.2014, על התובע היה לפנות את המבנה עד יום 1.6.2014. ביום 8.5.2014, הוגשה התביעה העיקרית בתיק זה – כנגד הנתבעים, המינהל והסוכנות. בכתב התביעה מגולל התובע את כל סיפור האירועים, על פני עמודים רבים, כאשר הסעדים הנתבעים בכתב התביעה הינם "סעד הצהרתי, צו מניעה וצו עשה", המפורטים בסעיף 194 לכתב התביעה, לרבות: מתן צו הצהרתי לפיו התובע מחזיק כדין במבנה; מתן צו המורה למינהל לרשום את הזכויות בנכס על שם התובע; מתן צו שיקבע כי הנתבעים אינם רשאים לפנות את התובע מהנכס; מתן צו המחייב את הנתבעים להעמיד לרשות התובע דיור חלוף כתנאי לפינוי; מתן צו המחייב את הנתבעים לשלם למבקש פיצויים כתנאי לפינוי ועוד . בד בבד עם הגשת כתב התביעה הוגשה גם בקשה למתן צו זמני, בה התבקש בהמ"ש ליתן צווים זמניים, לרבות צו אשר ימנע מהנתבעים, המינהל או הסוכנות לפנות את התובע מהנכס. לאחר דיון במעמד הצדדים (אשר במהלכו אף נשמעה בקצרה חקירתו של התובע לגבי תצהירו אשר הוגש בתמיכה לבקשה (ת/1)), ביום 25.5.2014 ניתנה החלטתי בבקשה לצו הזמני. מצאתי לדחות את הבקשה, לאור הנימוקים שפורטו שם, משמע – שמועד הפינוי שנקבע לתחילת חודש יוני נותר על כנו. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לגבי ההחלטה כאמור – במסגרת רע"א 3882/14 . ביום 5.6.2014 ניתנה החלטתו של כב' השופט סולברג ברע" א 3882/14 בה נדחתה בקשת רשות הערעור, אף ללא בקשת תשובה מטעם המשיבים דשם (הנתבעים), וללא הוצאות. עקב האמור – ביקשתי מהתובע להודיע אם בכוונתו לתקן את כתב התביעה, ועמדתו היתה כי אין מקום לתקן או לשנות דבר. בהתאם – הוגשו בתיק כתבי הגנה. הבקשות הנוכחיות - עתה – מונחות על שולחני שתי בקשות שונות לסילוק על הסף ( שהוגשו עם כתבי ההגנה). הבקשה הראשונה הוגשה על ידי הנתבעים. בבקשה נטען כי התביעה הוגשה תוך התעלמות מההליכים הקודמים המתוארים מעלה, בהם נקבעו ממצאים לחובת התובע פעם אחר פעם, כי התביעה טורדנית וקנטרנית, כי קיים מעשה בית דין לגבי כל טענותיו "הממוחזרות" של התובע (כך בלשון הבקשה) וכי התביעה הוגשה בחוסר תום לב. בסיפת הבקשה (סעיף 11), התבקש בהמ"ש - לחילופין - להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים למקרה והתביעה תדחה. הבקשה השניה הוגשה על ידי המינהל, כאשר המינהל למעשה מצטרף לבקשת הנתבעים ומוסיף ומפרט מדוע לשיטתו קיים במקרה זה מעשה בית דין אשר מחייב את דחיית התביעה על הסף. בתשובת התובע הוא טוען כי לא מתקיים מעשה בית דין וטוען כי יש לאפשר לו להציג את טענותיו לגופן. דיון והכרעה - הבקשות לסילוק המבוקש על הסף - לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי כי אין מקום להורות על סילוק כאמור. יש לציין כי בשתי הבקשות לא הובהר די הצורך אם הכוונה הינה להורות על דחייה על הסף בשל השתק עילה או על קיומם של השתקי פלוגתא, ובכל אופן - עמדתי היא כי קיימות כמה פלוגתאות מושתקות במקרה זה, אך אין מקום לקבוע כבר בשלב הנוכחי כי כל עילות התביעה מושתקות או כי אין כל עילה עקב השתקי הפלוגתאות. ואפרט. האם קיים השתק עילה ? שלישית, נזכיר כי פסקי הדין בתביעת הפינוי ניתנו ביחס ליחסים שבין התובע לבין הנתבעים אך הטענות במישור היחסים שבין התובע לבין המינהל והסוכנות לא התבררו כלל; שהרי התובע (שהיה נתבע בהליכים דשם) שלח הודעות צד ג' כלפי המינהל והסוכנות וההודעות נמחקו (ולא נדחו) תוך קביעה מפורשת שאין במחיקה כדי למנוע הגשת תביעה כלפי המינהל או הסוכנות לערכאה המוסמכת בהמשך. לכן, ככל שעסקינן בעילות התביעה להן טוען התובע כלפי המינהל והסוכנות - לא ניתן לטעון לגביהן להשתק עילה. לכן, לא מצאתי שיש מקום להורות על קיומו של השתק עילה המחייב את דחיית התביעה על הסף כבר בשלב הזה. יוער כי אין בכך כדי ללמד על עמדתי לגבי סיכויי התביעה, הן לאור הערותי במסגרת ההחלטה שניתנה בבקשה למתן סעדים זמניים והן לאור הדברים שיפורטו מטה, בנוגע לנושא השתקי הפלוגתא. האם קיים השתק פלוגתא ? השתק פלוגתא משמעו חסימת האפשרות להעלות לדיון בהליך שני בזמן פלוגתא (עובדתית או משפטית) שכבר הוכרעה בהליך קודם, בהתקיים תנאים מצטברים אלו: (א) המדובר בפלוגתאות זהות, על מרכיביהן העובדתיים והמשפטיים; (ב) בהליך הקודם הפלוגתא התבררה לגופה, כך שלכל צד "היה יומו בבית-המשפט" לגביה; (ג) פסק-הדין בהליך הקודם הכריע בפלוגתא במפורש או מכללא; (ד) בפסה"ד נקבע לגבי הפלוגתא ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה; ו-(ה) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לפסק-הדין בהליך הקודם (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561; רע"א 3416/02 לידו כנרת בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נו(6) 631 בעמ' 637; ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372 בעמ' 376 וזלצמן, בעמ' 137-141). נבחן את התנאים לאור הנתונים שלפנינו. הפלוגתא העיקרית - אשר דומה כי אכן הושתקה זה מכבר - הינה בנוגע לטענת התובע לפיה הוא היה בר רשות בכל הנוגע למבנה. בהקשר זה נקבע - עובדתית ומשפטית - כי הרשות להתגורר במבנה היתה של אמו של התובע, ושלה בלבד. נקבע - עובדתית ומשפטית - כי הרשות הוגבלה לאם ולא עברה לידי התובע. כך נקבע בבית משפט השלום, כך אושר בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן בבית המשפט העליון. פלוגתא זו הועלתה באותו האופן ובאותו ההיקף בתביעת הפינוי ובהליך הנוכחי, לתובע ניתן יומו בכל הנוגע לאפשרות לבררה, היא הוכרעה לגופה בצורה ממצה ומקיפה בפסקי הדין שבתביעת הפינוי, ההכרעה היתה פוזיטיבית והיתה חיונית לצורך אותו ההליך. לכן, התמלאו לגבי ההכרעה בפלוגתא בה עסקינן כל התנאים המחייבים את המסקנה לפיה יש לגבי השתק - ולא ניתן לדון בה שוב. זוהי הפלוגתא העיקרית, אשר ממנה מסתעפות ונובעות יתר המחלוקות והטענות, כמעט כולן. עם זאת, קיימות כמה פלוגתאות נוספות, אותן מבקש התובע לברר ואשר לא הוכרעו באופן ממצה עד עתה, בין אם בשל שהן מתייחסות לסעדים כספיים שלא התבררו עד כה, בין אם בשל שהן מתייחסות לטענות כלפי הסוכנות והמינהל שלא התבררו עד כה, ובין אם בשל שלגביהן נקבעו ממצאים של "חוסר הוכחה" (להבדיל מממצאים פוזיטיביים). פלוגתאות שכאלו - אינן מושתקות וניתן לבקש לבררן עתה (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.2009). מכאן, שהבקשה של הנתבעים ושל המינהל להורות באופן גורף שכל הפלוגתאות שמציג התובע מושתקות - אינה יכולה להתקבל. לו היו הנתבעים והמינהל מפרטים רשימה של קביעות עובדתיות או משפטיות שלשיטתם מושתקות (תוך הפניה לציטוט הרלבנטי מפסקי הדין של תביעת הפינוי) - ניתן היה לבחון כל אחת בנפרד ולהעמיק את הדיון לגביה. לא התבקשתי לעשות כן ולא מצאתי לעשות כן מיוזמתי. סיכום לגבי בקשות הסילוק על הסף - ניתן להבין את הגשת הבקשות לסילוק על הסף במקרה זה, הגם שלא מצאתי לקבלן. הדבר עולה אף בקנה אחד עם פנייתי לתובע - שמא יש מקום לתקן את כתב התביעה לאור פסקי הדין בתביעת הפינוי ולאור ההליכים שהתנהלו לגבי הסעדים הזמניים שהוא ביקש. התובע, בתשובה לפנייתי, הסביר כי הוא עומד על כך שכתב התביעה משקף את עמדותיו לגבי הסעדים המבוקשים, ואנו נכבד זאת ונמשיך לנהל את התיק בהתאם. בכל אופן, התביעה לא תסולק על הסף ותוכרע לגופה (בהקדם האפשרי). לאחר שיוגשו תצהירי העדות הראשית, יתכן ונמצא את הדרך להגיע להבנות לגבי עובדות מוסכמות ולגבי פלוגתאות מושתקות. הבקשה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים - כפי שצוין לעיל, במסגרת בקשת הנתבעים לסילוק על הסף נכללה בקשה חלופית להפקדת ערובה לתשלום הוצאות. ככל הנראה מחמת טעות, לא התייחס ב"כ של התובע בתשובתו לבקשה זו. עליו להגיש תשובה תוך 10 ימים לצורך מתן החלטה משלימה לגבי נושא זה. בנוסף, אני מורה כדלקמן: על התובע להגיש תצהירי עדות ראשית עד יום 22/10/2014. על כל הנתבעים להגיש תצהירי עדות ראשית עד יום 1/12/2014. אני קובעת את התיק לשמיעת הוכחות לימים 11/1/2015 ו-18/1/2015 בשעה 09:00 עד 12:30. על הצדדים לשריין את שני המועדים ביומנם. לאחר שיוגשו תצהירי העדות הראשית, נבחן אלו עדים יופיעו במועד הראשון ואלו במועד השני. יש להודיע לכל העדים הפוטנציאליים על המועדים כאמור. כל צד שמעוניין לזמן עד שאינו בשליטתו ושלא ניתן להגיש תצהיר מטעמו למרות נסיונות שבוצעו - יגיש בקשה נתמכת בתצהיר - עד המועד שבו עליו להגיש את תצהיריו. אין לכלול בתצהירים טיעונים משפטיים. יש לכלול בתצהיר רק עובדות אשר המצהיר יודע מידיעה אישית. אין לצרף מסמכים לא קבילים לתצהיר. מקרקעיןהשתק עילההשתק / דיני מניעות