סמכות מקומית בהליכי פשיטת רגל: סעיף 172(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע את הסמכות המקומית של בית המשפט בהתאם לפקודה כדלקמן: "הליכי פשיטת רגל יפתחו בבית המשפט שבמחוז מגורי החייב, או מקום עסקו העיקרי או נכסיו". 1. ביום 31.8.14 הגיש המבקש (המשיב 7 לכתב הטענות) בקשה להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי בת"א, שלו נתונה הסמכות המקומית לדון בתובענה זו מהטעמים הבאים: המבקש, עו"ד במקצועו, מצהיר בבקשתו כי הוא מתגורר בפולין מזה שנים וכל פעילותו העסקית שם. דירת מגורים שבבעלותו נמצאת בישראל. זהו גם מענו הרשום של המבקש כמופיע ברישומי משרד הפנים. ג. על כן מכוח סעיף 172(ב) לפקודת פשיטת הרגל הסמכות המקומית לבקשה הנדונה (בקשה להסדר על פי סעיף 19א' לפקודה) נתונה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ד. גם רוב נושי המבקש מתגוררים באזור תל-אביב והמרכז. תגובת החייב לבקשה מיום 8.9.14 2. החייב הגיב לבקשה, וביקש לדחותה מנימוקים כדלקמן: א. החייב מתגורר בפולין ומגיע מדי פעם לישראל, שם שוהה ומתגורר בחיפה. ב. החייב, עו"ד (פעיל) במקצועו, משתמש בשירותי המשרד של באת כוחו, המצויים בחיפה וזאת מאז שנת 2012. ג. הנכס שבבעלות החייב המצוי ברמת גן אינו משמש את החייב למגוריו. ד. העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יסרבלו את הליכי המשפט בנדון, בעוד אשר ה"הכבדה" על הנושים תהא לכל היותר הגעה מת"א לחיפה לאסיפה ו/או לדיון יחיד בבית המשפט. ה. צו על פי סעיף 19א' לפקודה משול במובנים מסוימים לצו כינוס. על כן משקנה בית המשפט סמכות לדון בעניין, אפשרות העברת התיק הופכת להיות נדירה. בנדון הפנתה ב"כ המבקש לפסיקתה של כב' השופטת ורדה אלשיך בתיקי פש"ר: 42164-08-10; 25457-09-10. תגובת הנאמן הזמני לבקשה מיום 9.9.14 3. הנאמן בתגובתו לבקשה הצטרף למעשה לתגובת ב"כ החייב תוך שהוא מפרט את ההוצאות שהוצאו עד כה בסכום של כ- 2,600 ₪. תשובת המבקש מיום 11.9.14 4. ביום 11.9.14 השיב המבקש לבקשה וחזר למעשה על עיקרי בקשתו. 5. בתשובתו גם ציין המבקש כי הטענה שמענו של החייב בעת שהוא מבקר בישראל מצוי בחיפה, אינה נתמכה בראיה כלשהי, וגם לא נמסרה כתובת בה מתגורר החייב בחיפה כשהוא נמצא בישראל. 6. הוסיף וציין המבקש, כי ידוע לו שאמו של החייב מתגוררת ברמת גן, וגם ילדיו מתגוררים באזור זה. 7. על כן שב המבקש וציין כי לטעמו הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ואין בעובדת ההשתמשות של החייב במשרדה של בא כוחו בחיפה כשהוא נמצא בישראל כדי להקנות סמכותו לבית משפט זה. החלטותיי מיום 12.9.14 8. בהחלטתי הראשונה מיום 12.9.14 ציינתי, תוך הסתמכות על נימוקי ב"כ החייב והנאמן הזמני והפסיקה שצויינה בתגובת ב"כ החייב, וגם מטעמי יעילות וחסכון, כי מן הראוי להמשיך ולשמוע הבקשה בבית משפט זה. ציינתי כי הבקשה כבר קבועה לשמיעה ליום 7.1.15, כבר נשלחו הודעות לנושים ובוצע פרסום בעלויות ניכרות, כפי שפירט הנאמן בתגובתו. 9. לאחר מתן החלטתי זו התברר כי קיימת הודעה בתיק האלקטרוני מטעם המשיבה 14 לכתב הטענות, הגב' לילי הבר, אותה לא ראיתי עת נתתי את החלטתי הראשונה, בה היא מבקשת גם להגיב לבקשה. בו ביום נתתי החלטה נוספת, שניה במספר, בה ציינתי כי ככל שהמשיבה 14 מעונינת להגיש תגובה, שתעשה כן עד ליום 23.9.14, ולאורה אבחן את הבקשה להעדר סמכות מקומית של בית משפט זה בשנית, למרות החלטתי מיום 12.9.14. תגובת המשיבה 4 (המשיבה 14 בבקשה המקורית) 10. ביום 2.10.14 הגישה המשיבה 4 את תגובתה (הגישה במועד זה ברשות בית המשפט), ותמכה בבקשה להעברת הדיון בבקשת ההסדר על פי סעיף 19א' לבית המשפט המחוזי בת"א, מהטעמים הבאים: א. טוען החייב בתגובתו לבקשה כי הוא עו"ד פעיל ומשתמש בשירותי המשרד של באת כוחו כבר משנת 2012. יחד עם זאת, בבקשה המקורית לא הוזכר העניין כלל ועיקר, ולכן יש לומר כי טענה זו נועדה לצורך התגובה. גם אם נכונה עובדה זו, הרי הסעיף מדבר על מקום עיסוקו העיקרי ואין חולק כי מקום העיסוק העיקרי של החייב מצוי בפולין ולא במשרדי ב"כ החייב בחיפה. עובדה זו גם לא נתמכה בתצהיר, אלא בתצהירה של הגב' מרים הרשקוביץ, שצורף לתגובת החייב, שם מציינת הגב' הרשקוביץ כי החייב התגורר בביתה בתקופת שהותו האחרונה בישראל ועתיד לשהות בביתה גם לכשישוב לישראל בפעמים הבאות. ב. גם תצהירה זה של הגב' הרשקוביץ מדבר על תקופת השהות האחרונה של החייב בישראל ולא מפורטת אורך התקופה האם מדובר בימים, שבועות או חודשים. מאישור משטרת הגבולות שצורף לתגובת החייב עולה כי לחייב ביקור אחד ויחיד בארץ, לשבוע ימים מתאריך 2.6.14 ועד ה-9.6.14. מדובר בתקופה קצרה שאין בה כדי ללמד על מקום מגורי החייב. החייב לא פירט כמה פעמים הגיע לישראל וכמה פעמים שהה והתגורר בחיפה. כל שאנו יודעים שביקר פעם אחת בארץ לתקופה של שבוע ימים. אפילו ביקר בישראל שלוש או ארבע פעמים, עדיין לא ניתן לומר כי מקום מגוריו בחיפה. ג. גם הוראת סעיף 175 לפקודה אינה יכולה לעזור ולקבוע כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בבקשת ההסדר (כטענות החייב והנאמן הזמני), וגם לא הטענה כי העברת ההליך לבית משפט אחר תסבך את ההליך שאמור להיות תוך זמן קצר. 15 מתוך 21 נושים כתובתיהם מצויים בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי בת"א, כאשר סכום נשייתם הוא 62,800,697 ₪ מתוך סכום חובותיו הכולל של החייב המפורט בבקשתו על סך של 96,875,457 ₪, ומהווים 65% מהנשייה. 5 נושים נוספים כתובתיהם בתחום סמכותו של בית משפט מחוזי מרכז, ורק נושה אחד, המשיב 12 שסכום נשייתו 274,760 ₪, המהווים כ-0.003% מכלל חובותיו המוצהרים של החייב, מצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה. ד. גם החלטותיה של כב' השופטת אלשיך, בפסיקה שצוטטה על ידי באת כח החייב בתגובתה, התייחסה לכך שבקשות בסוגיית סמכות מקומית יש לברר סמוך לפתיחת התיק ולא חודשים לאחריו. בעוד שבמקרה דנן הבקשה הוגשה, שלא כבמקרים שם, סמוך לאחר הגשת ובטרם התקיים דיון כלשהו. 11. לאחר קבלת דיון זו ביקשתי את תשובת הנאמן הזמני וב"כ החייב לתגובה זו של המשיבה 14. רק הנאמן הזמני השיב לה ביום 27.10.14. תשובת הנאמן הזמני מיום 27.10.14 12. בתשובתו מיום 27.10.14 פירט הנאמן כי מצבת תביעות החוב נכון למועד הגשת התגובה היא 120,201,636 ₪, כשהנושה לילי הבר (המשיבה 4) מייצגת כ-6.5% ממצבת הנשייה. 13. הנכס היחיד הידוע כבעל זיקה לחייב בישראל הוא משרד ברמת גן, כשב"כ הנושה לילי הבר ביקש להתמנות עליו ככונס טרם הגשת בקשת הסדר נושים. 14. צד ג' מסרה תצהיר לפיו בעת שהחייב מגיע לישראל הוא שוהה במענה בחיפה, וכך נעשה במועד בו ערך את הצעת ההסדר בפני באת כוחו בעת שהותו האחרונה בישראל. 15. אשר על כן, ולמעט אי נוחות שתיגרם לנושה לילי הבר מנסיעה כבת שעה לחיפה, ובשל שהיית החייב בחיפה עובר להגשת הבקשה ועת הוא מגיע לישראל, וגם משיקולי יעילות כאמור בסעיף 175 לפקודה, יש להותיר את ההליך בחיפה. תשובת המבקשת מיום 3.11.14 לתגובת הנאמן הזמני 16. בתשובה לתגובה זו מטעם הנאמן הזמני מציינת המשיבה 4 כי אין בטענות הנאמן הזמני כדי לענות על הטענות שהועלו בתגובתה כנגד סמכותו של בית משפט זה, גם לא באשר לשיעור הנשייה. 17. העובדה כי יתר המשיבים לא טענו בצורה מפורשת לעניין הסמכות המקומית אינה מעלה ואינה מורידה, שכן מה שקובע הן הוראות הפקודה לצורך קביעת הסמכות המקומית. 18. גם שיקולי יעילות דיונית אינם שוללים העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בעל הסמכות המקומית, ואין הכרח להשאיר את התיק דווקא בחיפה. 19. בולטת העובדה כי החייב בחר שלא להשיב על הטענות בעניין הסמכות המקומית שהעלתה המשיבה 4 בתגובתה. דיון והכרעה 20. לאחר שעיינתי בתגובתה המפורטת של המשיבה 4 לבקשה להעברת הדיון בבקשה לבית המשפט המחוזי בתל - אביב, שלו הסמכות המקומית, שוכנעתי לקבל הבקשה, תוך שינוי החלטתי מיום 12.9.2014. 21. סעיף 172(ב) לפקודת פשיטת הרגל (להלן- "הפקודה") קובע את הסמכות המקומית של בית המשפט בהתאם לפקודה כדלקמן: "הליכי פשיטת רגל יפתחו בבית המשפט שבמחוז מגורי החייב, או מקום עסקו העיקרי או נכסיו". שלוש חלופות כאמור קיימות לקביעת סמכותו המקומית של ביהמ"ש המחוזי כדלקמן: א. מקום מגורי החייב. ב. מקום עסקו העיקרי של החייב. ג. נכסי החייב. 22. במקרה דנן החלופה הראשונה אינה רלוונטית, שכן מגורי הקבע של החייב אינם בישראל אלא בפולין מזה שנים, כפי שצויין בסעיף 2 לבקשת ההסדר. לטעמי העובדה שהחייב מגיע לישראל מדי פעם ומתגורר תקופה קצרה בחיפה (לדוגמא בביקור האחרון התגורר אצל הגב' הרשקוביץ למשך כ-7 ימים, כמפורט בסעיף 10(ב) לעיל), אינה מקנה סמכות לבית משפט זה, שכן אין מדובר במקום מגורי קבע בחיפה. גם השגותיה הנוספות של המשיבה 4 כמפורט בסעיפים 10(א) + (ב) לעיל, לעניין מגוריו הארעיים של המבקש בחיפה עת שוהה בישראל, מקובלות עלי. 23. גם החלופה השנייה אינה רלוונטית במקרה דנן, שכן מקום עסקו העיקרי של החייב הוא בפולין ולא בישראל, ובוודאי שלא בחיפה. הדגש הוא על המילה "עיקרי", היינו יש צורך שעסקו העיקרי של החייב יהיה בתחום סמכותו המקומית של בית המשפט ולא עסק ארעי או מזדמן. במקרה דנן, המבקש עצמו ציין בבקשתו כי מזה שנים מקום עסקו העיקרי הוא בפולין ולא בישראל (סעיף 2 לבקשה). העובדה כי משתמש מדי פעם, בעת שהותו בישראל (ולא פורטו תקופות ביקוריו בישראל), בשירותי המשרד של באת כוחו בחיפה, אינה הופכת את משרדה של באת כוחו ל"מקום עסקו העיקרי", כדרישת סעיף 172(ב) לפקודה. 24. משכך החלופה הרלוונטית שנותרת במסגרת סעיף 172(ב) לפקודה היא מקום נכסיו של החייב. אין מחלוקת כי הנכס היחיד שבבעלות החייב מצוי ברמת-גן, ומקנה סמכות שיפוט מקומית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. 25. מכאן, לכאורה, המסקנה, כי על פי סעיף 172(ב) לפקודה, ולנוכח קיומו של הנכס ברמת-גן, הסמכות המקומית לדון בבקשה הנדונה עפ"י סעיף 19א לפקודה היא לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. 26. החייב בתגובתו מיום 8.9.14, העלה שני טעמים נוספים מדוע יש להשאיר את בירור הבקשה בבית משפט זה. הראשון - יעילות הליכי המשפט. השני - משהחליט בית המשפט ביום 10.7.14 החלטה ראשונה בבקשת ההסדר והורה על מינוי נאמן זמני, ויתר ההוראות הקשורות לביצוע אסיפת הנושים ולעיכוב הליכים, קנה לעצמו סמכות, ובנדון הפנה להחלטותיה של כב' השופטת ורדה אלשיך בתיקי פש"ר המצוינים בסעיף 2(ה) לעיל. מנגד - המשיבה 4 התייחסה לשני טעמים אלה בתגובתה, וציינה כדלקמן: א. העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שהוא בית המשפט לו נתונה הסמכות המקומית, לא תפגע ביעילות הדיונית של בקשת ההסדר, במיוחד כשרוב רובם של הנושים, שהם גם בעלי רוב הנשייה, מתגוררים באיזור תל-אביב והמרכז. ב. החלטותיה של כב' השופטת אלשיך מתייחסות לסוגיית הסמכות המקומית שמתעוררת חודשים רבים לאחר פתיחת התיק, ולא כשהבקשה הוגשה סמוך לאחר פתיחת התיק כבמקרה דנן. 27. לאחר ששקלתי את הדברים, סבורני כי גם בנקודה זו הצדק עם המשיבה 1, מהטעמים הבאים: א. אמנם אנוכי נתתי את ההחלטה הראשונה בבקשה זו בתאריך 10.7.14, אולם הבקשה בסוגיית הסמכות המקומית הוגשה כבר ביום 31.8.14, בתחילת ההליכים בתיק, ובטרם התקיים כל דיון בתיק. עיון מדוקדק בהחלטותיה של כב' השופטת אלשיך, המוזכרות בסעיף 2(ה) לעיל, מלמד כי שם דובר על בקשה בעניין הסמכות המקומית שהוגשה שלא סמוך לפתיחת התיק, אלא חודשים רבים לאחריו, שלא כבמקרה דנן. לכן, אין להחיל את הגיון החלטתה של כב' השופטת אלשיך למקרה דנן. ב. במחשבה שנייה, גם היעילות הדיונית לא בהכרח תפגע עם העברת התיק לבית המשפט המוסמך, שכן כבר מונה נאמן זמני, שיכול לפעול לאלתר לכינוס אסיפת נושים, באופן שהתיק ימשיך להתנהל ביעילות הנדרשת, גם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ההיפך - כעולה מתגובתה של המשיבה 4, רובם המוחלט של הנושים, המהווים את רובה המוחלטת של הנשייה, מתגוררים באיזור תל-אביב והמרכז באופן שייקל עליהם להגיע דווקא לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מאשר להגיע לבית המשפט המחוזי בחיפה, ו"לאו מילתא זוטרתא היא". בנסיבות אלה, גם אין מקום להשאיר את התיק בבית משפט זה מכוח סעיף 175 לפקודה. 28. לאור כל האמור לעיל, החלטתי, כאמור לשנות את החלטתי מיום 12.9.2014, לקבל את הבקשה, ולהעביר את הדיון בתיק זה ובבקשת ההסדר שבו לפי סעיף 19א לפקודה, לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב. 29. החייב יישא בהוצאות המבקש והמשיבה 4, בסכום של 1,500 ₪ לכל אחד מהם, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום מתן החלטתי זו ועד יום התשלום המלא בפועל. סמכות מקומיתפשיטת רגל