האם אפשר להכריח נאשם בעבירה פלילית לעבור בדיקה פסיכיאטרית ? 1. ערר לפי סעיף 19 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 [להלן: החוק] על החלטת בית-משפט השלום בראשל"צ (כב' השופטת זמיר) בת.פ. 29064-05-12 מיום 23.9.14, במסגרתה הורה בית-משפט קמא על קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינה של העוררת בשאלה האם היא מסוגלת לעמוד לדין והאם היתה אחראית למעשיה בעת ביצוע העבירות המיוחסות לה. עוד נקבע, כי ככל שיהא צורך, הבדיקה תיעשה בתנאי אשפוז, וכי ניתן יהיה לכפות התייצבותה באמצעות צו הבאה. רקע 2. כנגד העוררת הוגש כתב אישום, המכיל 7 אישומים, בגין ביצוע עבירות של הפרה הוראה חוקית, פגיעה בפרטיות ואיומים. מעובדות הרקע עולה, כי במהלך תקופה של יותר מעשור, עד שנת 2013, העוררת הכירה את המתלונן, תקליטן במועדון, כאשר היא נהגה לפקוד את המועדון לעתים קרובות, הסתובבה אחריו והצהירה בפניו ובפני אחרים, כי המתלונן נשוי לה והם מצפים לילד. בנוסף, התקשרה אליו והטרידה אותו פעמים רבות. במספר הזדמנויות הגיעה אל המועדון, ניסתה לשוחח עם המתלונן ולנשקו. המתלונן דחה את חיזוריה וביקש ממנה לחדול ממעשיה. באישומים 1 - 3 מתוארים אירועים משנים 2007 - 2008, במהלכם חרף קיומו של צו למניעת הטרדה מאיימת, הגיעה למועדון בו עבד המתלונן. באישום הרביעי מתואר אירוע מחודש מרץ 2013 ולפיו, בשעות הקטנות שלפנות בוקר עקבה העוררת אחר המתלונן עד לביתו, צעקה ודרשה שיכניסה לביתו; בהמשך אותו היום יצא המתלונן מביתו ושמע את העוררת קוראת בשמו בעוד היא רודפת אחריו בחדר המדרגות, עד שהמתלונן הצליח להיכנס אל דירתו. מאוחר יותר, צלצלה מספר פעמים בפעמון דלת דירתו. בשעת ערב, משלא עזבה את המקום, התקשר המתלונן למשטרה והיא פונתה מהמקום. על-פי המתואר באישום החמישי, במהלך תקופה של כחודש וחצי בשנת 2013, הגיעה העוררת למועדון אחר בו עבד המתלונן, פנתה אליו ואמרה כי היא אוהבת אותו. במהלך התקופה, נהגה העוררת להתחכך בו ולצעוק על נשים הניגשות לדבר עמו שעליהן להתרחק ממנו משום שהוא בעלה. בתום הערבים האמורים, נהגה להגיע אל ביתו ולסרב לבקשותיו שתעזוב את המקום. מהאישום השישי עולה, כי בחודש אוקטובר 2013, הגיעה העוררת למועדון בו עבד המתלונן. בתום האירוע, המתינה לו בחצר ביתו. המתלונן ביקש שהעוררת תעזוב את המקום, וכשסירבה הפעיל את מערכת ההשקיה. אז צעקה לעברו העוררת: "תראה מה יהיה לך". מהאישום השביעי עולה, שבחודש נובמבר 2013, חתמה העוררת על כתב ערובה, לפיו נאסר עליה ליצור קשר עם המתלונן. חרף האמור, 5 ימים לאחר מכן הגיעה העוררת אל מועדון בו עבד המתלונן, התיישבה בסמוך לעמדת התקליטן וצעקה לעברו מספר רב של פעמים שהיא אוהבת אותו. בהמשך, כשהיה בדרכו אל השירותים, החלה העוררת ללכת אחריו וניסתה להתחכך בגופו. 3. להחלטה נושא הערעור קדמו מספר דיונים אשר התנהלו לפני כב' סגן הנשיאה, השופט הימן, כשופט מוקד. ביום 12.11.13 נעתר כב' השופט הימן לבקשת סנגוריה הקודמים של העוררת והורה על הגשת חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינה. ביום 21.11.13 הועבר מכתב מלשכת הפסיכיאטרית המחוזית, לאחר שהעוררת נבדקה ע"י ד"ר שוצמן, סגנית הפסיכיאטרית המחוזית. במכתב זה צוין כי העוררת אינה מוכרת למערך הפסיכיאטרי, וכי מממצאי בדיקתה הנוכחית לא ניתן לקבוע עמדה חד משמעית אודות מצבה הנפשי הנוכחי וסוגיית אחריותה הפלילית - אם כי עולה חשד למחשבות ארוטומניות. לאור מורכבות המקרה, המליצה ד"ר שוצמן לבצע הערכה פסיכיאטרית מקיפה יותר בתנאי האשפוז. 4. בדיון הנדחה שהתקיים ביום 10.12.13, הביעו סניגוריה של העוררת את עמדתה, לפיה מתנגדת היא לבדיקתה הפסיכיאטרית בתנאי אשפוז. יוער כי התביעה עצמה סברה דאז, כי אין לכפות על העוררת בדיקה בתנאי אשפוז לצורך קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית שכן מדובר בטענת הגנה שעל הנאשמת להוכיחה ואם אין רצונה בכך, הרי שזה הוא עניינה (עמ' 6 לפרוטוקול). כב' השופט הימן קיבל את גישת התביעה כי עסקינן בטענת הגנה שהנטל להוכיחה מוטל על העוררת. יחד עם זאת, היות ומדובר במשפט פלילי, ראוי למצות את הבדיקה שמא בית משפט יגזור את דינו של אדם שאינו בר עונשין. בסופו של יום קיבל את הצעת הביניים של הסניגור, והורה לפסיכיאטרית המחוזית לשקול בכובד ראש מתן חוות-דעת שלא באשפוז אלא בדיקה באשפוז יום - כשהעיר כי עניין זה נתון לשיקול דעת הפסיכיאטרית המחוזית. 5. אומר כבר, כי אין אינדיקציה בחומר שהוגש לעיוני כי אכן נשקלה האופציה של בדיקה באשפוז יום. לתיק בית-המשפט הוגשה תעודת חדר מיון מיום 20.1.14, ממנה עולה כי העוררת נבדקה בחדר המיון של בית החולים באר-יעקב ע"י ד"ר תמר אפרים. בסיכום התרשמותה מציינת ד"ר אפרים, כי החומר המשפטי בעניינה של העוררת לא היה לפניה. מסקנותיה היו, כי נראה שהעוררת מתמצאת בהליך המשפטי ומבינה את תפקידי השופט ועורכי הדין, וכי בבדיקה עולה רושם להפרעה דלוזיונלית, כאשר אין עדות למסוכנות מכל סוג שהוא. ביום 21.1.14, הועבר לבימ"ש מכתבה של הפסיכיאטרית המחוזית, ד"ר לבן, אשר התבססה על ממצאי בדיקתה של ד"ר אפרים. במכתב זה, מציינת ד"ר לבן, כי לא ניתן לקבוע עמדה חד משמעית אודות מצבה הנפשי העדכני של העוררת ואודות סוגיית אחריותה הפלילית. על כן, העוררת זקוקה לביצוע הערכה פסיכיאטרית מקיפה בתנאי אשפוז. 6. בדיון האחרון שהתקיים לפני כב' השופט הימן ביום 12.2.14, חזר הסניגור על התנגדותה הנחרצת של העוררת לבדיקה בתנאי אשפוז. בא כוח המאשימה ביקש לקבוע מותב לשמיעת ראיות ואף הצהיר כי עמדת התביעה בתיק איננה למאסר בפועל ואף לא למאסר בדרך של עבודות שירות. בסוף דיון זה, החליט כב' השופט הימן כי אינו מוצא להוציא צו אשפוז לצורך בדיקה חוות-דעת פסיכיאטרית, והעביר את עניינה של העוררת לשמיעת ראיות לפני כב' השופטת זמיר. 7. ביום 24.3.14 התקיימה ישיבת הוכחות לפני כב' השופט זמיר, כאשר פרשת התביעה נשמעה במלואה והחלה פרשת ההגנה. עדות העוררת הופסקה לאחר שהעוררת השיבה למספר שאלות של בית-משפט (עמ' 44 לפרוטוקול) ובא כוח העוררת חזר ותיאר לכב' השופטת זמיר את השתלשלות ההליכים לפני כב' השופט הימן. בעקבות דברים אלו, עתר התובע להורות על קבלת חוות-דעת בתנאי אשפוז. העוררת עצמה הביעה את התנגדותה הנחרצת לכך ונימקה אותה. 8. בהחלטה מאותו יום, ציינה כב' השופטת זמיר את התרשמותה, כי ככל הנראה קיימת לעוררת בעיה קשה במישור הנפשי, כאשר התרשמותה זו התחזקה ככל שהעוררת ביקשה להרחיב בדבריה וטענה כי כל כולו של כתב האישום נובע מהעובדה כי המתלונן מאוהב בה ומקנא לה. לאור מכלול הנסיבות, אימצה את עתירת התביעה לקבלת חוות-דעת פסיכיאטרית על רקע קיומו של ספק בנוגע לכשרות לעמוד לדין כמו גם בנוגע לאחריות לביצוע העבירות. כב' השופטת זמיר לא התעלמה מעמדת העוררת, אך הורתה לבסוף כי יש מקום לקבל חוות-דעת פסיכיאטרית שתיערך בתנאי אשפוז, בין השאר על בסיס קביעותיו של כב' השופט הנדל בבש"פ 8606/11 אריה אצלן חביב נ' מדינת ישראל, מיום 24.11.11 (להלן: "בש"פ אצלן"). מאותה החלטה למדה כב' השופטת זמיר, כי משהתרשם בית-המשפט שקיימת אינדיקציה למורכבות נפשית המצריכה בירור השאלה בדבר יכולתו של הנאשם לעמוד לדין כמו גם בדבר יכולתו להבחין בין טוב ורע במועד ביצוע העבירה, יש להורות על קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית חרף התנגדותו של הנאשם, כאשר מדובר בהוראה קוגנטית שאין הנאשם רשאי לוותר עליה. בסופו של יום, ביססה את החלטתה על התרשמותה מהעוררת, ממצאי הבדיקות הראשוניות שנערכו בעניינה והמלצת הפסיכיאטרית המחוזית. 9. בדיון שהתקיים ביום 8.4.14, הוברר כי העוררת הוזמנה לבדיקה פסיכיאטרית שנקבעה ליום 2.4.14 אך לא התייצבה אליה. בדיון שהתקיים לאחר מכן בבית-משפט קמא ביום 23.9.14, כאשר העוררת הייתה מיוצגת על-ידי באות כוחה הנוכחיות, הובהר שוב כי העוררת לא התייצבה לבדיקה פסיכיאטרית. העוררת אף הודיעה לבית-משפט קמא כי אין בכוונתה להתייצב לבדיקה בתנאי אשפוז לאור התנגדותה הנחרצת לכך. הסניגוריות המלומדות הדגישו כי לעניין כשירותה המהותית, הרי שטענת אי שפיות הינה טענת הגנה ומשכך זו היא זכותה של העוררת להימנע מהעלאתה לפני בית-המשפט, תוך הפנייה לבג"צ 603/76 רוט נ' מדינת ישראל, פורסם בפ"ד לא(2) 757 (1977) (להלן: "בג"צ רוט"). לעניין כשירותה הדיונית של העוררת ציינו, כי העוררת מועסקת שנים ארוכות במשרד ראש הממשלה, מתפקדת באופן עצמאי ושוטף בחייה, מסייעת לסניגוריה בניהול ההליך המשפטי בעניינה - ועל כן, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, קיימת סבירות גבוהה שהעוררת תימצא כשירה לעמוד לדין. בימ"ש קמא לא נעתר לבקשת הסניגוריות להימנע משליחת העוררת לבדיקה פסיכיאטרית כפויה בתנאי אשפוז. כב' השופטת זמיר חזרה על קביעתה, כי להתרשמותה קיימת מורכבות נפשית של ממש אצל העוררת, אשר מצריכה בירור שאלת כשירותה המשפטית. כן חזרה על כך כי מהלך זה תואם ל"הלכה" שנקבעה בבש"פ אצלן. הוסיפה כי בלית ברירה, על רקע התנהגות העוררת, תילקח לבדיקה באמצעות צו הבאה אשר יבוטל באם תודיע כי היא מתכוונת להתייצב לבדיקה במועד שנקבע. החלטה זו היא נושא הערר שלפניי. 10. להשלמת התמונה יצוין, כי לעוררת נשלחה הזמנה להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז ליום 19.10.14 בביה"ח הפסיכיאטרי בבאר-יעקב, אך בינתיים הוריתי על עיכוב ביצועה עד להחלטה אחרת. טענות הצדדים 11. בהודעת הערר ובדיון שהתקיים לפניי, טענו באות-כוח העוררת, כי המדובר במי שמעולם לא הוכרה כסובלת ממחלת נפש, ואין בכוונתה לטעון להתקיימות סייג לאחריותה הפלילית במשפטה. בדיון חזרו על כך, כי העוררת מעוניינת לסיים את פרשת ההגנה ולקבל את הכרעת דינו של בית-משפט קמא - וכך גם הבהירה לי העוררת בעצמה. הדגישו, כי עסקינן בעוררת ילידת 1955, אשר עובדת במשרד ראש הממשלה מזה 37 שנים כרכזת לשכה בכירה וכן תיארו חוויות טראומטיות מעברה. הזכירו, כי העוררת התייצבה לשתי בדיקות פסיכיאטריות, שהיו עבורה קשות מנשוא. הדגישו את האמור בבג"צ רוט, שם נקבע ע"י בית-המשפט העליון, כי כאשר מדובר בעבירות שאינן חמורות מחד, ובהתנגדות נחרצת של הנאשם למיצוי הבירור הפסיכיאטרי בעניינו מאידך, ראוי להימנע משליחתו של נאשם בפלילים לבדיקה פסיכיאטרית כפויה, אשר יש בה כדי לפגוע בחירותו. בהקשר של חומרת העבירות הזכירו את עמדת הפרקליטות שנמסרה לכב' השופט הימן, לפיה לא תהא עתירה למאסר בפועל ואף לא לריצוי מאסר בעבודות שירות. לעניין שאלת כשירותה הדיונית של העוררת, הפנו הסניגוריות להלכה הפסוקה, לפיה שאלת כשירותו של נאשם לעמוד לדין פלילי תוכרע על בסיס נתונים עובדתיים, כאשר על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לא נראה כי מדובר בעוררת שאינה כשירה לעמוד לדין. בכתב הערר הרחיבו הסניגוריות לעניין ההבחנות הקיימות בין עניינה של העוררת לבין נסיבותיו של העורר בבש"פ אצלן, כאשר לגישתן החלטת כב' השופט הנדל אינה מהווה הלכה. אשר על כן, עותרות הסניגוריות לקבל את הערר ולהורות על ביטול החלטת בית-משפט קמא בדבר שליחתה של העוררת לבדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז. 12. בדיון שהתקיים לפניי הבהיר בא כוח המשיבה, כי מקבל הוא את הגישה לפיה למעשה נקבע בחוות דעתה של ד"ר אפרים כי העוררת כשירה לעמוד לדין והמחלוקת היא לגבי מצבה הנפשי של העוררת בעת ביצוע העבירות והצורך שלה בקבלת טיפול. טען, כי זו היא אחריותו של בית-המשפט והחברה שלא להרשיע בדין פלילי ולהעניש אדם שבעת ביצוע המעשים לא היה אחראי למעשיו. עוד הזכיר, כי בתמונה מצוי מתלונן אשר סבל וממשיך לסבול ממעשיה של העוררת, כאשר האינטרס הציבורי מחייב לברר האם יש לכפות עליה בהמשך טיפול פסיכיאטרי - גם אם המדובר בטיפול אמבולטורי. דיון והכרעה 13. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הובהר, כאמור, כי אין מחלוקת שהעוררת כשירה לעמוד לדין. הבהרה זו עולה בקנה אחד עם האמור בחוות-דעתה של ד"ר אפרים, עם התנהלותה המתוארת של העוררת בחיי היום-יום, תפקודה היציב לאורך שנים במסגרת תעסוקתית, שיתוף הפעולה שלה עם עורכי-דינה והבנתה את ההליכים המשפטיים (לעניין המבחנים לבחינת כשירותם הדיונית של הטוענים לליקוי בנפשם ראו, למשל: ע"פ 9687/09 פלוני נגד מדינת ישראל, מיום 17.1.13). על כן, ברור כי הבדיקה אינה נחוצה עוד לצורך הבהרת נדבך זה. 14. הסוגיות שנותרו להכרעה, אם כן, הן נחיצות הבדיקה הכפויה באשפוז לצורך הבהרת מצבה הנפשי של העוררת בעת ביצוע העבירות, ולבירור הצורך בטיפול פסיכיאטרי, לרבות טיפול תרופתי-אמבולטורי. 15. הצדק עם הסניגוריות המלומדות, כי שאלת מצבה הנפשי של העוררת בעת ביצוע העבירות מקומה לידון במסגרת 34ח' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: חוק העונשין]. אכן, מדובר ב"טענת הגנה" כפי טענו, אם כי למען הדיוק ייאמר כי עסקינן באחד הסייגים לאחריות פלילית הקבועים בפרק ה'1 לחוק העונשין. כל עוד הנאשם אינו טוען לקיומו של סייג, הרי שמהווה הוא מעין "גורם רדום" (כלשונו של כב' השופט חשין בע"פ 4675/97 רוזוב נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337 בעמ' 369 (1999)) במערכת הפלילית. חזקה כי המעשה נעשה כשהנאשם שפוי בדעתו (סעיף 34ה' לחוק העונשין), והתביעה אינה מחוייבת להוכיח כי לא נתקיים סייג בכל מקרה, אלא אם הנאשם מעלה טענה לקיומו של סייג. בהינתן מצב משפטי זה, בית-משפט קמא שגה משהתעלם מהצהרת ההגנה (שעלתה עוד לפני כב' סגן-הנשיאה, השופט הימן) ולפיה, אין בכוונתה של העוררת לטעון לקיומו של סייג אי-שפיות הדעת. נהפוך הוא: עומדת היא על כך כי בית-המשפט יתן הכרעתו אך ורק על-פי הראיות שיובאו לפניו, על בסיס עובדות וקביעת מהימנות. על כן, בדיקה פסיכיאטרית אינה נחוצה אף במישור זה בנסיבות הייחודיות לענייננו. 16. נותר לבחון את נחיצות הבדיקה הפסיכיאטרית על רקע קיומו של אינטרס ציבורי המחייב בירור באשר לצורך בטיפול, למען טובת העוררת, וכן על-מנת למנוע הישנות מעשים דומים כלפי המתלונן. ייאמר, כי עובדות כתב-האישום אכן מעלות רצף התנהגות המצביע על בעייתיות אפשרית בהתנהלות ודפוסי חשיבה של העוררת, אשר נטען כי הפרה צווי בית-המשפט והפגינה התנהגויות ביזאריות כלפי המתלונן. אין מקום להתעלם מהאפשרות, כי חייו של המתלונן הפכו לקשים מנשוא עקב ההטרדות הבלתי פוסקות (בכפוף לכך שהעוררת אכן תורשע במיוחס לה), ויש לעשות הכל על-מנת למגר הישנותן. 17. עם זאת, לעוררת עדיין עומדת חזקת החפות, וההכרעה אם יש מקום לכפות על העוררת בדיקה פסיכיאטרית כפויה, המאופיינת בשלילת חירות באשפוז - היא שאלה של איזון בין אינטרסים. 18. על-פי ההלכה שנקבעה בבג"צ רוט (בשינויים המחויבים על רקע התיקונים שנעשו בחוק מאז), הרי שבטרם יכפה בית-המשפט בדיקה פסיכיאטרית על נאשם, עליו לשוות לנגד עיניו את כתב-האישום המונח לפניו. לגבי נאשם שאינו מועמד למאסר, קשה לומר שבדרך-כלל הבדיקה בעל-כורחו דרושה לטובתו (ראו בסעיף 6 לפסק-דינו של השופט כהן ז"ל). לענייננו, פירטתי לעיל את ההצהרה הרלבנטית של התובע בשלב הליכי המוקד, אשר אישר כי התביעה לא תעתור לענישה של מאסר בפועל ואף לא למאסר בדרך של עבודות שירות, עתירה אשר מחזקת את הקביעה כי לא יהא זה מידתי להותיר את החלטת בית-משפט קמא על כנה. 19. עוד נקבע, כי אל לו לבית-המשפט להשתמש בסמכות זו כל עוד לא נחה דעתו כי "הצרה שבהפעלת המנגנון הפסיכיאטרי שווה בנזק הנאשם, או כי ההגנה על שלום הציבור שקולה כנגד רצונו וחירותו של הנאשם המיוחד העומד לפניו". אמנם, כאמור, ניכר כי המתלונן - לפי דבריו - חווה מסכת הטרדות לאורך שנים. עם זאת, לא הוצגה לבית-משפט קמא כל אינדיקציה בדבר הישנות המעשים מאז האירוע האחרון המתואר בכתב-האישום. בנוסף, בחוות-דעתה של ד"ר אפרים הוערך במפורש, כי אין עדות למסוכנות מכל סוג שהוא. אל מול נתונים אלו, עומדת שלילת חירותה של העוררת למשך תקופת הבדיקה באשפוז, ופגיעה בכבודה נוכח התנגדותה הנחרצת לבדיקה. 20. בהתייחס לטיעוני התביעה באשר לאפשרות כי העוררת זקוקה לטיפול, ראוי להזכיר, כי על בתי-המשפט לנקוט בזהירות יתרה כשניתנת החלטה לבדיקה נפשית כפויה המבוססת בעיקרה על התרשמות (כפי שאירע בענייננו, לאחר שהופסקה עדות העוררת), ובמיוחד כשעולה תמונה כה מורכבת כבעניינה של העוררת. בבג"צ רוט, מעיר כב' השופט כהן ז"ל כי: "...התועלת לנאשם צריך ותהא ממוקדת במשפטו הפלילי, ולא - למשל - בריפויו ממחלה אפשרית אשר השופט התיימר לאבחנה בטביעת עינו: גם בבואו להשתמש בסמכותו לפי סעיף 6(ד) לחוק, ממונה השופט על ניהול המשפט הפלילי, ולא על הטיפול בחולה..." (שם, בעמ' 760). 21. לבסוף יוער, כי מקבלת אני את גישת ההגנה, לפיה עניינה של העוררת אינו דומה לנסיבות העולות מעניינו של העורר בבש"פ אצלן, עליה ביסס בית-משפט קמא את החלטתו. עיון בהחלטתו של כב' השופט הנדל בבש"פ אצלן מעלה, כי המדובר בעורר אשר נתון היה במעצר, מוכר למערכת בריאות הנפש כאשר בעברו נקבע יותר מפעם אחת כי אינו כשיר לעמוד לדין, ונתבקשה בדיקה במטרה לבחון את מצבו הנפשי נכון לאותה עת. בהחלטה זו קובע כב' השופט הנדל, כי אין לשלוח נאשם לבדיקה רק מפני שהתביעה ביקשה זאת. קיים נטל שיש לעמוד בו, ובאשר לרמת הנטל הדגיש כי עסקינן בבדיקה; השלב שבו מצוי המשפט אינו לקראת הכרעת דין, לאחר שמיעת ראיות, אלא החלטה פרלימינארית לשם קבלת חוות-דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי. עניינה של העוררת שונה בתכלית, שכן כאמור, אין כל אינדיקציה קודמת לבעיה נפשית, מתבקשת בדיקה באשפוז, ומשפטה מצוי בשלב מתקדם לאחר שמיעת כל פרשת התביעה. 22. לסיכום שאלת האיזונים, ובהקשר לחשש שעמד בבסיס החלטת בית-משפט קמא, ראוי להביא את אמירותיו הפסקניות של כב' השופט כהן ז"ל לקראת סוף פסק-דינו, הישימות בעניינה של העוררת על רקע נסיבותיה האישיות ומצבה המשפטי: "...עונה אני ללא כל היסוס שבחברה חופשית כשלנו מוטב להטיל עונש על נאשם שאולי אינו אחראי בפלילים מפאת אי-שפיות הדעת, אם הוא עצמו עומד על כך שלא להתנער מאחריותו הפלילית ומסרב להיבדק בדיקה פסיכיאטרית, ואם צרכים מובהקים וחיוניים של הגנה על שלום הציבור או על שלומו וטובתו של הנאשם עצמו אינם מחייבים אחרת." (שם, בעמ' 761). 23. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי דין הערר להתקבל, כך שאני מורה על ביטול החלטת בית-משפט קמא מיום 23.9.14 בדבר שליחתה של העוררת לבדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז. משפט פליליהתחום הנפשיבדיקה פסיכיאטריתפסיכיאטריהשאלות משפטיותנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין