זכויות נכה צה"ל לקבלת החזר ביטוח רכב ואגרת רישוי לרכב רקע לפני עתירת העותר להורות למשיב 1, לשאת בדמי ניידות לתובע החל מ- 1.1.03 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובקיזוז דמי נסיעה ששולמו לו מדי חודש משוערכים אף הם כאמור. כמו כן, התבקש ביהמ"ש להורות על החזר דמי ביטוח ואגרת רישוי לרכב החל מ- 1.1.03 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד החובה בתשלום ועד המועד לתשלום בפועל. העתירה מעלה שאלה מרכזית אחת והיא, האם על המשיב 1 לשאת בהטבות שנתנו לעותר כנכה צה"ל מכוח הוראות אגף השיקום נכים במשרד הביטחון רטרואקטיבית מהמועד שבו קבעה הועדה הרפואית העליונה או בית משפט מחוזי, כי הינו זכאי לאחוזי נכות מוגדלים רק מאחר והחלטת הוועדה הרפואית העליונה ניתנה בשיהוי ניכר, או שמא יש להמשיך ולנהוג בעניינו של העותר על פי הוראת אגף השיקום, 80.23 הינו לשלם ההטבות החל מאותה שנת תקציב בה נקבעה ההטבה בלבד, והכל בהיות עניינו של העותר נדון בוועדה הרפואית העליונה ערב הכרעת ביהמ"ש העליון בעע"מ 7335/10, קצין התגמולים נ' משה לופו ואח' (29.12.13) (להלן: "פרשת לופו"). השתלשלות עובדתית עניינו של העותר, יליד 1978, ומערכת יחסיו עם אגף השיקום, החלה בתאריך 18.4.2000, עת טיל לאו פגע בעמדה בה שמר במוצב בלבנון. כתוצאה מהפגיעה נחבל העותר בראשו. לעותר נקבעו אחוזי נכות שונים בנושאים שונים, אך רלוונטיים לעתירה הינם אחוזי הנכות שנקבעו לו בגין מצב שלאחר חבלת ראש. בתאריך 19.6.01, נבדק העותר על ידי ועדה רפואית שאמדה את נכותו ב- 10% בגין מצב שלאחר חבלת ראש לפי פרט 29(11)(ב) II, לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות),תש"ל-1969 וזאת בשל שינויים באישיות והפרעות בהתנהגות בצורה קלה, ובאופן זמני עד 30.6.02. בתאריך 8.1.03 הפחיתה ועדה רפואית מחוזית את נכותו של העותר בשל מצב אחרי חבלת ראש ל- 1%. בתאריך 28.2.03 העותר ערר לוועדה הרפואית העליונה על קביעה זו, אך הועדה העליונה לא התכנסה לדון בעררו לאורך שנים רבות. בשנת 2005 הגיש העותר בקשה לבדיקה חוזרת. הועדה הרפואית המחוזית התכנסה בתאריך 8.11.05 והותירה את נכותו בגין מצב אחרי חבלת ראש בשיעור של 1%. העותר ערר גם על קביעה זו בפני הוועדה הרפואית העליונה, אותה ועדה רפואית עליונה, אליה ערר עוד ב- 28.2.03 על החלטת הועדה הרפואית המחוזית. הועדה הרפואית העליונה טרחה והתכנסה בתאריכים 23.10.08 וכן בתאריך 5.2.09, ודחתה את ערר העותר, תוך שהינה מותירה את אחוזי נכותו בגין מצב אחרי חבלת ראש על 1%. הועדה הרפואית העליונה שקבעה זאת כאמור, לא התייחסה לקביעות הועדה המחוזית מ- 2003, אלא לקביעות הועדה המחוזית משנת 2005 בלבד. בשל קביעות אלה של הועדה הרפואית העליונה, פנה העותר וערער לביהמ"ש המחוזי בחיפה. בתאריך 2.11.09 החזיר ביהמ"ש את התיק לוועדה הרפואית העליונה על מנת שתתייחס גם להחלטת הועדה הרפואית המחוזית משנת 2003. הועדה הרפואית העליונה אמנם התכנסה ב- 8.4.10 וכן ב- 27.6.10, קיבלה עררו של העותר וקבעה נכותו בגין מצב אחרי חבלת ראש בשיעור של 10%. לאחר קביעה זו, סך שיעור נכותו הכולל בשל הפגיעה עלה מ- 48% ל- 53%. הודעה מתאימה נמסרה לעותר ע"י קצין התגמולים בתאריך 28.11.10 ובה צוין, כי נכותו זו הינה מ- 1.1.2003. 4. העותר המתין לקבלת הפרשים הכספיים להם הינו זכאי רטרואקטיבית החל מ- 1.1.03, אלא שקיבל מהמשיב 1 הפרשים שונים ללא פירוט. לטענת העותר מגיעים לו הפרשים בגין דמי הניידות והטבות נלוות לרכב רפואי, כאשר מאלה יש לנכות דמי נסיעה ששולמו בעבר. זכויות אלה, כך טען, מקורן בהוראה 56.02 להוראות אגף השיקום, המקימות לנכה זכאות להחזר גם בגין ביטוח הרכב (50% מעלות הביטוח המקיף ו- 75% מעלות ביטוח החובה), לדמי ניידות חודשיים ולאגרת רישוי, כאשר דמי הניידות מחליפים את דמי הנסיעה החודשיים. סכומי הטבות אלה יש כאמור לשלם לטענת העותר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המשיב 1 מצדו התנגד והפנה להוראה 80.23 להוראות אגף השיקום, לפיה ההטבות תשתלמנה לעותר החל מאותה שנת תקציב. מאחר והועדה הרפואית העליונה התכנסה בעינינו של העותר באפריל 2010, דמי הניידות ישולמו לו החל מינואר 2010. עוד ציין המשיב 1, כי פסק הדין המחוזי בפרשת לופו, הפוסל את הוראה 80.23, נמצא באותה עת בשלב של ערעור בבית המשפט העליון, ויש להמתין להכרעתו. יובהר, כי פס"ד בפרשת לופו בביהמ"ש העליון ניתן לאחר הגשת התגובה לעתירה ובתאריך 29.12.13. 5. בתאריך 24.10.11 פנה העותר פעם נוספת למשיב 1 וציין, כי הוראה 80.23 אינה חלה בעניינו לאור התנהלות בלתי סבירה מצד המשיב 1 שגרמה להתמשכות ההליכים מעל ומעבר למקובל, ערר המוגש בשנת 2003 והחלטה הניתנת בו בשנת 2010. בפניה נוספת מתאריך 11.1.12 למשיב 1 ציין העותר, כי תהא אשר תהא הכרעת ביהמ"ש העליון בפרשת לופו, עדיין הוראת אגף השיקום מס' 30.03 קובעת, כי יש לוודא זימון לוועדה בתוך פרק זמן של 45 ימים ממועד קבלת הפניה ולא שנים רבות לאחר מכן כפי שארע במקרה זה, אלא שהמשיב 1 חזר על טענותיו ולפיכך הוגשה העתירה. טענות העותר 6. לטענת העותר על המנהל מוטלות חובות העולות מסעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958(להלן: "חוק ההנמקות") , וכן מסעיף 2א' לחוק זה, המחייב מתן תשובה של עובד הציבור בכתב לבקשה להפעלת סמכות שניתנה לו כדין והגיעה אליו כאמור, לא יאוחר מ- 45 ימים מיום קבלת הבקשה. ככל שסרב המנהל לבקשה, על המנהל לפרט את הנימוקים בכתב כאשר סעיף 6(א) לאותו חוק קובע, כי נטל הראיה הינו על המשיב 1 להראות שההחלטה או הפעולה שלא ניתנה לגביהם תשובה או הודעה נעשו כדין. במילים אחרות, נטל הראיה על המשיב 1 להוכיח, שאי תשלום ההטבות רטרואקטיבית מינואר 2003, הינו כדין. בנסיבות העניין, ומאחר ועניינו של העותר נוהל באופן בלתי תקין בעליל, שכן החלטת הוועדה הרפואית העליונה התארכה לאורך שנים רבות שלא לצורך, מן הראוי כאמור לחייב את המשיב 1 בתשלום רטרואקטיבי של התגמולים הרלוונטיים לעותר החל מ- 1.1.2003. 7. במהלך הדיון בעתירה התקבל כאמור פס"ד של ביהמ"ש העליון בפרשת לופו. הצדדים התייחסו במהלך הדיון לפסק דינו של ביהמ"ש העליון. העותר סבר שקבלת טענות המשיב 1 בביהמ"ש העליון, אין בהן כדי להשפיע על חוסר הסבירות שבהתנהלות המשיב 1, ולכן לטעמו פסה"ד אינו רלוונטי להליך זה ועמד על עתירתו, ואילו המשיב1 סבר כי פסה"ד בפרשת לופו סוגר את הגולל על העתירה כפי שטען בתגובתו לעתירה. תגובת המשיב 1 8. המשיב 1 אינו חולק באופן עקרוני על המסגרת העובדתית, אם כי מעלה טענה עובדתית לפיה העותר חזר בו, כסברת המשיב 1, מערעורו לוועדה הרפואית העליונה בהודעתו מתאריך 3.7.06, (נספח ב' לתשובה לעתירה). מכאן לטעמו מקור הטעות וההמתנה לאורך שנים להתכנסות הועדה הרפואית העליונה בערר שהוגש עוד בשנת 2003. בכל מקרה, התייחס אף המשיב 1 לפרשת לופו בדין העתירה להידחות לנוכח ההלכה המחייבת שניתנה בביהמ"ש העליון בפרשת לופו. לחלופין, עתר המשיב 1 לעיכוב ההליכים עד לסיום בירור הבקשה שהוגשה לדיון נוסף (דנ"מ 302/14 )שטרם הוכרעה. לסברת המשיב 1, אין כיום יותר מחלוקת, כי העותר אינו זכאי לתשלום הטבות באופן רטרואקטיבי כפי שמבוקש על ידו, לאחר שפרשת לופו הכריעה בנושא זה. המשיב 1 הדגיש, כי בהתאם להוראת אגף 80.23 ההטבות מכוח ההוראות הפנימיות של אגף שיקום נכים ומעבר לקבוע בחוק הנכים, משולמות החל מהיום בו קבעה הועדה הרפואית את דרגת הנכות המזכה בגין אותה הטבה, וככל שמדובר בהחלטה של ערכאת ערעור, זו מתחילה להשתלם מתחילת שנת התקציב בו ניתנה החלטה בערעור וזאת להבדיל מתגמולים שהמועד הקבוע בחוק הנכים(תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959, הוא מועד הגשת התביעה ובהתקיים תנאים מסוימים, אף קודם לכן. 9. הוסיף המשיב 1 וטען, כי לנוכח קביעות ביהמ"ש העליון בפרשת לופו הפך ההליך דנא תאורטי ואקדמי. מעבר לכך, קיימת לטעמו חזקת התקינות של ההליך המנהלי, הקשורה קשר בל יינתק לאינטרס הציבורי. כך גם התייחס להעדר כל סיבה לצירופה של המשיבה 2 לעתירה שיסרבל אותה, יכביד עליה ויאריכה ללא צורך, באשר אינה בעלת דין ראוי בנסיבות העניין. לאור כל אלה, עתר לדחיית העתירה. תגובת המשיבה 2 10. המשיבה 2, מבלי להאריך יתר על המידה, עותרת לקבלת עתירתו של העותר. כבר עתה יצוין, כי לא ברור מדוע צורפה המשיבה 2 לעתירה דווקא כמשיבה ולא כעותרת. מכל מקום, לאור התוצאה אליה הגעתי, סברתי כי לא היה מקום בנסיבות העניין כאמור לצרף את המשיבה 2 כצד להליך. דיון 11. אין חולק, כי נכון למועד כתיבת פסק דין זה, בטרם הוכרע דנ"מ 302/14, נושא החלת החיוב רטרואקטיבית הוכרע בפסק הדין בפרשת לופו. כב' השופט רובינשטיין, כמו גם יתר חברי ההרכב, סברו כי יש להשוות את מועד תחילת ההטבות המוענקות לנכי צה"ל מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון, להטבות המוענקות עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום)[נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") אלא סברו בנוסף שאין להחיל את ההלכה באופן רטרואקטיבי אלא החל ממועד מתן פסה"ד בפרשת לופו ואילך. במילים אחרות, עד למועד מתן פסה"ד בפרשת לופו תמשיך ותחול הוראת אגף שיקום נכים במשרד הביטחון 80.23 ביחס לכל אלה שעניינם נדון והוכרע ערב מתן פסה"ד. מכאן ואילך כל מי שעניינו הוכרע לאחר מתן פסה"ד, ישולמו ההטבות המגיעות לו גם רטרואקטיבית בדומה לתגמולים המשתלמים מכוח חוק הנכים. זוהי כאמור ההלכה ועד שיוכרע הדיון הנוסף, אין עוררין עליה. יחד עם זאת, השאלה בנסיבותיו של תיק זה הינה אחרת, והיא, מה הדין, מקום בו התנהלות המשיב 1 היתה כה לקויה שהביאה לכך שעניינו של הנכה, בכל הקשור לקביעת נכותו ולכן להטבות המגיעות לו, נדונה זמן רב ובלתי סביר לאחר הגשת עררו? האם גם אז יש להפעיל את הוראת האגף 80.23 או שמא התנהלות זו של המשיב 1 בהיותה כה בלתי סבירה מצדיקה כשלעצמה החלת ההטבות רטרואקטיבית. כפי שיובהר להלן אין מנוס בנסיבות מלהורות על הפעלה רטרואקטיבית אך לא למועד אליו מכוון העותר בעתירתו היינו 1.1.2003 אלא לתאריך 1.1.2005 שהינו לטעמי מועד סביר לקבלת החלטת הוועדה הרפואית העליונה לו פעלה כמצופה ממנה. במקביל לא רק כלפי המשיב 1 יש לבוא טרוניה בנסיבות אלא גם כלפי העותר עצמו שלו פעל כמצופה ממנו ולא שילב ידיים לאורך 7 שנים כאמור, בהחלט יתכן כי ההחלטה היתה נמסרת זמן עוד קודם לכן. 12. בחינת עניינו של העותר מלמדת, כי ההמתנה להחלטת הוועדה הרפואית העליונה מקורה במחדל, פשוטו כמשמעו, בהתנהלות המשיב 1 או מי מטעמו, בכך לא הופעלה הסמכות כדין אלא המשיב 1 פעל בנסיבות בניגוד להוראות הדין, היינו הסמכות האוסרת על התמשכותו של הליך מנהלי בנסיבות ללא סיבה ראויה שבדין. התייחסות לכך מצויה במסגרת חוק ההנמקות סעיף 2(א) הקובע: "2. (א) נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה". הסנקציה הקבוע ככל שעובד הציבור (ובענייננו הועדה הרפואית העליונה) נמנעה ממענה כאמור הינה היפוך נטל הראיה היינו כי הפעולה, בנסיבות דיון על המשיב 1 להוכיח כי ההחלטה שלא להכריע בעניינו של העותר בוועדה הרפואית העליונה, לאורך 7 שנים היתה כדין (ר' אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי (כרך 3)354-355; וכן בג"צ 2159/97 מועצה מקומית אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1) 89 (1998)) ובנסיבת לא מוכיח המשיב 1 כי החלטתו שלא לקיים דיון בפני הוועדה הרפואית העליונה נעשתה כדין. מכאן שהמשיב 1 השתהה באופן יוצא דופן וחריג בדיון בעררו של העותר. 13. מעבר לאמור, בבג"צ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום (לא פורסם, צוטט בעת"מ (ת"א) 1034/06 פלוני נ' שר הבטחון (3.12.2006)) קבע ביהמ"ש העליון כי יש ללכת עם הוראות הדין, היינו יש לשלם את ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום, אך עדיין סבר כי יתכנו מקרים ובהם ההחלטה תהא אחרת וכלשונו: " יתכן שהדין היה אחר לו הוכח שהרשות השיבה תחילה פני נכה ריקם מטעמים שרירותיים או זדוניים או גרמה במחדליה היא להימשכות ההליכים יתר על המידה". גם בבג"ץ 3901/94 נוי נ' משרד הביטחון (20.12.94), נדחתה אמנם עתירת העותר אך ציין ביהמ"ש, כי: "עיקרו של דבר, אך מובן שבית המשפט לא יתערב בשיקולי אגף השיקום בקביעת נוהליו אם לא נתגלו פגמים, מעשי הפליה או מעשים הנוגדים סדרי מינהל תקינים". היינו, מקום בו כן יתגלו מעשים שכאלה, ביהמ"ש יתערב גם בנהליו של אגף השיקום (סיפת פסק הדין). 14. בנסיבות המקרה דנא, נדמה, כי בדומה לפרשת עת"מ 1034/06, פלוני נ' שר הביטחון, משך התקופה ובה לא זכה הנכה להתייחסות מטעם משרד הביטחון דומה. גם במקרה דנא, הוגש ערעור לוועדה העליונה ב- 28.2.03, אלא שרק בתאריך 8.4.10 ו- 27.6.10, ובעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ישבה הועדה הרפואית העליונה על המדוכה וקיבלה את עררו של העותר על קביעות של הועדה המחוזית 7 שנים קודם לכן. לא השכלתי להבין מדוע לקח לוועדה העליונה פרק זמן כה ארוך לדון בעניינו של העותר? האם עניינו של העותר לא מבורר אצל המשיב 1 באופן הדוק כך שלא יימנע דיון בוועדה העליונה בכל מקרה בו מוגש ערר כאמור? מהצד האחר של המתרס, לא השכלתי להבין מדוע העותר, שעיינו לא נדון שנים כה רבות, אינו פונה לוועדה הרפואית העליונה בבקשות חוזרות ונשנות לקיום דיון בעניינו, מה שעשוי היה לזרז את ההכרעה בעניינו. סוף דבר 15. במצב דברים זה, כאשר הועדה הרפואית העליונה אינה מקיימת דיון בערעורו של העותר לאורך פרק זמן ניכר מחד, ומאידך העותר אינו עושה די על מנת להביא את הועדה לכלל דיון בעיינו, סברתי כי נכון יהיה בנסיבות העניין להורות על הפעלת קבלת ההטבות באופן רטרואקטיבי נכון ל- 1.1.2005, מועד הסביר בעיני שעד אליו היה מתקיים דיון בפני הועדה הרפואית העליונה בעניינו של העותר וניתנת הכרעה כאמור. החיובים הרטרואקטיביים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד ומהם ינוכו התשלומים ששולמו בגין דמי הנסיעה שישוערכו אף הם בהפרשי הצמדה בלבד. המשיב 1 יישא בהוצאות העותר בסך 10,000 ₪. אין הוצאות בכל הקשור עם המשיבה 2. רכבצבאמשפט תעבורהנכותאגרת רישוינכי צה"לצה"לביטוח רכבאגרה