סירוב משרד הפנים לתת מעמד בישראל בשל סיבות ביטחוניות 1. העותר, תושב אזור חברון, נשוי מאז שנת 2000 לעותרת, שהיא תושבת קבע בישראל, ובמסגרת נישואיהם נולדו להם חמישה ילדים בישראל. בחודש דצמבר 2001 הגישו העותרים בקשה למשיבה להקנות לעותר מעמד בישראל מכח נישואיו לעותרת והבקשה סורבה על רקע החלטת ממשלת ישראל שלא להעניק מעמד בישראל לתושבי יהודה שומרון ועזה, מטעמים בטחוניים. בשנת 2003 התקבלה הוראת שעה לחוק האזרחות והכניסה לישראל, שאיפשרה בדיקת בקשות של אזרחי האזור שהוגשו לפני כניסת החוק לתוקף, ומכוחה נבדקה בקשת העותרים לאיחוד משפחות ואושרה. ומאז 9.1.05 ניתנו לעותר היתרי מת"ק שתוקפם הוארך מעת לעת עד ליום 20.12.12. בסוף שנת 2012 הודיעה המשיבה לעותרים כי בקשתם לקבלת היתר נבחנה ונמצא שהם "אינם עומדים בדרישת הסף לקיום מרכז חיים משותף בישראל" ולפיכך, "ההליך הופסק והבקשה מסורבת". והעותר נדרש לצאת מישראל בתוך 14 יום מיום קבלת ההודעה. ערר שהגישו העותרים על החלטת המשיבה, נדחה. מכאן העתירה. 2. המשיבה מצדיקה את עמדתה האמורה, בשני עניינים עיקריים. האחד הוא דוח המשקף את כניסות העותר מהשטחים לישראל, שלטענת המשיבה מלמד כי מרכז חייו של העותר נמצא בשטחים והעותר נכנס לישראל רק לצרכי ביקור. והשני הוא ראיון שנערך לכל אחד מהעותרים, אשר לטענת המשיבה העלה סתירות לעניין קיום מרכז חיים משותף בישראל. 3. עיינתי בכתב העתירה ובתגובה המקדמית של המשיבה לעתירה, על כל נספחיהם, ושמעתי את טיעוני הצדדים, ומסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל. 4. בפתח הדברים ראוי להעמיד דברים על דיוקם, שכן, המשיבה מעלה בטיעוניה הלכות ונימוקים הנוגעים ל"הליך המדורג" ומתייחסת לעניינם של העותרים כאילו הוא כזה. העותרים אינם מצויים ב"הליך מדורג". ההליך המדורג תחום בזמן ובסופו ניתן מעמד קבוע, משופר מזה שהיה קודם לכן. ואילו מעמדו של העותר בישראל, כבעל היתר מת"ק, הוא סטטי והוא נותר כפי שהיה כשהוא קיבל את היתר המת"ק הראשון שלו, בשנת 2005. ומעמדו זה אינו צפוי להשתדרג. משמעות הדבר לענייננו, בין היתר היא, שלמרות שגם העותר ואלה המצויים במצבו צריכים להראות, כמו מי שנמצא בהליך המדורג, שמרכז חייהם נמצא בישראל, על מנת להמשיך ולקבל מעמד בישראל, הרי שאינה דומה בחינת "מרכז חיים בישראל" למי שזה עתה התחתן עם ישראלי, המבקש לקבל מעמד בישראל מכח נישואיו, כאשר עצם קיום הקשר המשפחתי וכנותו עומדים לבחינה, התהליך כולו אורך שנים ספורות בלבד ובסופו מתקבל מעמד של אזרח, לבחינת "מרכז חיים בישראל" למי שנשוי לישראלי במשך שנים רבות, יש להם ילדים משותפים שנולדו בישראל וחיים בה, המשפחתיות שלהם איננה מוטלת בספק, המצב עצמו יכול להימשך שנים רבות מאוד והמעמד שהוא מקבל בישראל נמוך ובלתי ניתן לשדרוג. 5. הנתון העיקרי עליו מבססת המשיבה את הנחתה שהעותר איננו מקיים מרכז חיים בישראל הוא דו"ח התנועות שלו בתחנות המעבר שבין ישראל לשטחים. המשיבה טוענת, כי העותר נכנס לישראל מהשטחים בתדירות גבוהה והדבר מלמד כי למעשה מרכז חייו נמצא בשטחים והוא מגיע לישראל רק לביקורים. עיון בדוח התנועות של העותר בתחנות המעבר שבין ישראל לשטחים, שצורף לתגובת המשיבה, מעלה את הנתונים הבאים באשר למספר התנועות של העותר בכל אחת משבע השנים האחרונות: בשנת 2006, מחודש אוגוסט ועד לסוף השנה, נרשמו 47 תנועות. בשנת 2007, נרשמו 49 תנועות. בשנת 2008, נרשמו 157 תנועות. בשנת 2009, נרשמו 197 תנועות. בשנת 2010, נרשמו 120 תנועות. בשנת 2011, נרשמו 100 תנועות. ובשנת 2012, נרשמו 66 תנועות. לא ניתן לדעת מהנתונים המופיעים בדוח כמה זמן שהה העותר בשטחים בכל פעם, לפני שהוא שב ונכנס לישראל, אולם נראה שהנחת המשיבה היא שהוא נהג לצאת מישראל בערב ולחזור אליה בבוקר שלמחרת. מכל מקום, ניתוח נתוני הדוח מלמד, כי תנועות העותר בין ישראל לשטחים ומשם, התקיימו במשך כל שבע השנים האחרונות, בנפח דומה, ובכל זאת, שנה אחרי שנה המשיבה שבה והאריכה לעותר את היתר המת"ק, מבלי שטענה כי נתון זה, שהיה בידיעתה, מלמד כי מרכז חייו איננו בישראל. הדבר פועל בשני כיוונים. פעם אחת, מנקודת מבטה של המשיבה, שפעלה כאמור ולא הסבירה את פשר התנהלותה, ופעם שניה, מנקודת מבטו של העותר, שהתנהלות המשיבה נתנה לו להבין שאין בתנועותיו אלה כדי לפגוע בהארכת היתר המת"ק שהוא מקבל. ועוד עולה מהדוח, כי דווקא בשנת 2012, שבסופה החליטה המשיבה שלא להאריך לעותר את היתר המת"ק שלו, מספר התנועות של העותר היה הקטן ביותר מכל שבע השנים האחרונות והוא עמד על ממוצע של כ 5 תנועות בחודש, או על קצת יותר מתנועה אחת לשבוע, בלבד. מספר תנועות כזה איננו מצדיק את המסקנה שמרכז חייו של העותר הוא בשטחים. יש לזכור, שהוריו של העותר ומשפחתו המורחבת מתגוררים כולם באיזור יאטה ושהמרחק בין מקום מגורי משפחת העותרים בישראל למקום מגורי משפחת העותר ביאטה הוא של כפחות משעת נסיעה. ובנסיבות אלה, ביקור של פעם פעמיים בשבוע בממוצע של בן אצל הוריו וקרוביו, איננו מצדיק מסקנה מרחיקת לכת כמו זו שהמשיבה הגיעה אליה. במיוחד כשהעותר הסביר לנציגי המשיבה, שבתקופה האחרונה שלפני המועד בו נערך לו הראיון, אמו חלתה והוא נאלץ להגביר את תכיפות ביקוריו אצלה וללון בבית הוריו ביאטה. 6. כשדנים בשאלת קיומו של "מרכז חיים משותף בישראל" על רקע הימצאותו של בן הזוג הזר מחוץ לישראל, לבדו, בתדירות גבוהה, בעוד בן זוגו הישראלי חי בישראל, יש להבדיל בין מצב בו הזר נמצא בחו"ל, במדינה אחרת, שההגעה אליה כרוכה בטיסה והכניסה והיציאה ממנה כרוכות בפרוצדורה פורמאלית מורכבת יחסית, למצב בו הוא נמצא באיזור חברון, שהכניסה והיציאה ממנו למורשים פשוטה וקלה, בזמן שבן זוגו חי בדרום הארץ, בישוב הנמצא במרחק נסיעה קצר משם. הימצאות בחו"ל לבד בתדירות גבוהה, כשבן הזג הישראלי חי בישראל, מחשידה יותר לאי קיום מרכז חיים משותף בישראל מאשר הימצאות באיזור חברון באותן נסיבות, כשבן הזוג הישראלי חי בישראל במקום הנמצא במרחק נסיעה קצר משם. האחרון, דומה מבחינות רבות למי שביתו נמצא בעיר אחת והוא מבקר בתדירות גבוהה בעיר אחרת, באותה מדינה. 7. משהנתון המרכזי עליו סמכה המשיבה את הנחתה, מאבד מתוקפו, הרי שהנתון המשני, של אי ההתאמות בפרטים שמסרו העותר והעותרת בראיונותיהם, איננו יכול להספיק להסקת המסקנה שהסיקה המשיבה כי מרכז חייו של העותר הוא בשטחים. 8. בהקשר זה יצוין, כי המשיבה איננה טוענת שלעותר אשה נוספת או ילדים אחרים בשטחים. (העובדה היא שהיא אפילו לא שאלה את העותרים על כך) והיא גם איננה חולקת על כנות נישואי העותרים ועל העובדה שחמשת ילדיהם נולדו בישראל ושהם והעותרת חיים בישראל באופן קבוע. ובהתחשב בכך, הטענה כי מרכז חייו של העותר נמצא בשטחים, נראית תלושה ובלתי מבוססת. 9. עיינתי בראיונות שנערכו לעותר ולעותרת. אינני סבור שיש בהם, כטענת המשיבה, "סתירות רבות ומהותיות" ו "שניכר מהם שהעותר מתגורר בשטחים". הרושם שלי מהם - עם כל ההכללה שבדבר - הוא, שהעותר מצוי בפרטים העיקריים שגבר ערבי ממוצע החי בפזורה הבדואית מצוי בהם. העובדה שהוא איננו יודע את שם הגן של בתו, את שמה של המטפלת בגן או את שמה של רופאת הילדים במרפאה, איננה חריגה בעיני. העותר מסר פרטי פרטים על מיקום בתי המגורים של אנשים שונים עליהם נשאל, בישוב בו הוא ומשפחתו גרים; על האופן בו בית משפחתו מחובר לחשמל; על עלות המתקן הסולארי בו הם משתמשים; ועוד. אמנם, במספר נקודות עליהן נשאלו העותרים יש הבדלים מסוימים בתשובות שכל אחד מהם מסר, כמו לדוגמא המיקום של בית קרובת משפחה פלונית של העותרת ביחס לבית העותרים וכיו"ב, אולם, המשיבה לא טרחה לבדוק את המצב בשטח, שמא דוקא התיאור שמסר העותר הוא הנכון ולא התיאור שמסרה העותרת. אין מקום להניח מראש כי כל סתירה בין דברי העותר לעותרת מלמדת שהעותר הוא זה שאיננו קולע לעובדות הנכונות. בהקשר זה יצוין, כי המשיבה מתייחסת לתשובותיה הלא עקביות של העותרת ככאלה המכוונות להטעות ולערפל את העובדות, ואולם, יש לזכור כי העותרת היא אשה חולנית הסובלת גם מבעיות נפשיות (ראה המסמכים הרפואיים הרבים שצורפו לעתירה) ויתכן שהאופן בו מסרה את תשובותיה נעוץ בכך וברמתה הכללית. 10. המשיבה יכלה בקלות יחסית לקבל מידע רלוונטי ממקורות נוספים ולא עשתה זאת. ומנגד, העותרים הציגו אישור תושבות רשמי מהמועצה האזורית אבו בסמה, לפיו הם וחמשת ילדיהם תושבי הישוב דריג'את, הנמצא בתחום המועצה האיזורית אבו בסמה. והציגו תצהיר של מי שנטען להיות שייח השבט, בו הצהיר על היכרותו עם העותר ועל ידיעתו האישית שהעותר מתגורר בביתו בפזורת אל קסום ושם מרכז חייו, והמשיבה לא הביאה כל ראיה לסתור. 11. לעותרים חמישה ילדים קטנים בגילאי 3 עד 12, העותרת עצמה סובלת מבעיות מורכבות ומשפחת העותרים מתגוררת בתנאים קשים, בפזורה הבדואית. הדעת נותנת כי הותרת העותרת וילדיה לבדם בתנאים אלה, ללא "גבר" בסביבה, תדרדר את מצבם עוד יותר ותגרום לפגיעה משמעותית בהם. 12. מידת הראיה המנהלית הנדרשת בהקשר מסוים, וטיבה, מושפעות בין היתר מהנושא הנדון וממשמעות ההחלטה המנהלית שעל הפרק, חשיבותה והפגיעה הצפויה שלה באלה שאליהם היא מתייחסת. כאן, החלטת המשיבה מחייבת את העותר לעזוב את ישראל וממילא גם את משפחתו המתגוררת בה, ומשמעויותיה, על חיי העותר, העותרת וילדיהם, מרחיקות לכת. ועל כן נדרשת זהירות כפולה ומכופלת של המשיבה באיסוף הראיות, בבחינתן ובהסקת המסקנות מהן. 13. מסקנתי הינה איפוא כי בנסיבות העניין הנחת המשיבה שהעותר איננו מקיים מרכז חיים בישראל איננה מבוססת כראוי והיא איננה מוצדקת ועל כן אני מורה על ביטולה. (ראה והשווה עת"מ 32995-07-12 חסן שואמרה ואח' נ' משרד הפנים, מיום 1.1.13) המשיבה תשלם הוצאות העותרים בסך 7500 ₪. הסדרת מעמדמשרד הפנים