סיכויי עתירה מנהלית בגין דחיית בקשה למקלט מדיני עתירה זו מופנית כנגד החלטתה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט (RSD) מיום 4.12.13 לסיים את ההליכים בעניינו של העותר ולדחות את בקשתו למקלט, בהתאם לסעיף 9 לנוהל הטיפול במבקשי מקלט שנכנס לתוקף ביום 2.1.2011, בנימוק כי בבקשה לעיון חוזר לא הוצגו ראיות נוספות, אשר יש בהן לשנות את ההמלצה מיום 7.7.2013. הרקע העובדתי העותר, אזרח ניגריה, יליד 1976, נכנס לישראל בתאריך 26.5.2010 באשרת תייר, כחלק מקבוצת תיירים. ביום 1.8.2010 הגיש העותר ליחידת הרישום והזיהוי במשרד הפנים בבקשה למתן מקלט מדיני ונערך לו ראיון בסיסי במסגרתו טען, כי לאחר פטירת אביו, ששימש ראש קהילת עובדי האלילים, נדרש על ידי זקני כפרו להחליפו. העותר, שהנו נוצרי באמונתו סרב לדרישה. בעקבות סירובו זה, איימו זקני הכפר על חייו "ועשו לו חיים קשים". בשל איומים אלה, ברח העותר מהכפר לכנסיה בלאגוס, שם הציע לו כומר מקומי לנסוע לישראל. בתאריך 30.12.2012 נערך לעותר ראיון ביחידת הטיפול במבקשי מקלט בו חזר על עיקרי הדברים שפורטו לעיל והבהיר כי אביו שימש כ"אורקל פריסט" ועסק בעבודות אלילים פגאנית. העותר הוסיף כי לאחר שאויים עזב את ביתו לבית דודו בכפר סמוך וכאשר חזר ראה כי ביתו הוצת. לדבריו, אין הוא יודע מי הצית את הבית, אך הוא משער כי מדובר בזקני הכפר. עוד מסר העותר כי ביום 15.3.2010 מצא את דודו מוטל מת בביתו ועל פי השערתו, דודו נהרג על ידי זקני הכפר, מאחר שלא היו לו חיכוכים עם גורמים אחרים. לאחר אירוע זה, חשש העותר לחייו והחליט לעזוב את הכפר, נסע ללאגוס, שם שהה בכנסיה במשך חודשיים. כומר הכנסיה סייע לו להצטרף לקבוצת צליינים נוצרים שהגיעה לישראל. לאחר בחינת טענותיו של העותר, המליצה יחידת הטיפול במבקשי מקלט לדחות את בקשתו של העותר בנימוק שלא עלה בידו להוכיח פחד מבוסס היטב מפגיעה חמורה בחזרתו למדינתו וכן נקבע כי לא היה בטענותיו כדי להקים טענת רדיפה על בסיס אחד מהיסודות הקבועים באמנה. בתאריך 7.7.2013 נשלח לעותר מכתב בו פורטו הנימוקים לדחיית בקשתו. העותר, אשר לא השלים עם מסקנה זו, הגיש בקשה לעיון מחדש בבקשה למקלט, תוך שהוא חוזר על העובדות המפורטות לעיל והוסיף כי עובדי האלילים מהווים אחוז גדול מהאוכלוסייה בניגריה ופזורים בכל מקום ברחבי אפריקה, ובשל החשש כי אותם עובדי אלילים יאתרו אותו, לא יכול היה, לטענתו, להעתיק מגוריו למקום אחר בניגריה או למדינה אחרת באפריקה. עוד טען העותר, כי ממידע שקיבל ממכריו למד שעד היום לא נבחר "אורקל פריסט" חדש וזקני הכפר עדיין מחפשים אחריו. בתאריך 15.10.2013 המליצה היחידה לטיפול במבקשי מקלט לדחות הבקשה לעיון חוזר, מהטעם שהעותר לא הציג כל טענה או מסמכים המצביעים על שינוי נסיבות רלוונטיות. בתאריך 4.12.2013 נמסרה לעותר ההחלטה לדחיית הבקשה לעיון חוזר. טענות הצדדים העותר חולק על החלטת יחידת הטיפול במבקשי מקלט וטוען שבקשתו למקלט ובקשתו לעיון חוזר לא נבחנו לעומק על ידי היחידה ולא נבחנה הסכנה הנשקפת לחייו באם יוחזר לארצו. עוד טוען העותר כי לא נמצאו סתירות בגרסתו המפורטת. כמו כן גורס העותר כי בקשתו למקלט עומדת בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים, מאחר שהיא מבוססת על רקע דתי שעילתו סירובו לקבל את תפקיד אביו כ"אורקל פריסט" בשל אמונתו הדתית. העותר מבהיר כי למרות שאין בידיו ראיות להוכחת טענותיו באשר לזהות, אלה שעמדו מאחורי שריפת ביתו ומותו של דודו, אך מכיוון שלא היו לו ולדודו אויבים ולא היה לעותר סכסוך עם אף אדם, המסקנה הסבירה היא כי עובדי האלילים הם שעמדו מאחורי המעשים. באשר לטענת המשיבים לפיה יכול היה העותר לעבור לאזור אחר בניגריה או למדינה אפריקאית אחרת, משיב העותר כי ניגריה אינה מדינה מתוקנת והאפשרות לעבור למחוז אחר אינה מתאימה למדינה דוגמת ניגריה, לנוכח העובדה שעובדי האלילים פזורים בכל ניגריה ומהווים אחוז לא מבוטל מהאוכלוסייה ובנוסף לכך הם פזורים בכל אפריקה וקיים ביניהם קשר הדוק. מוסיף העותר כי אין הוא יכול להמשיך ולהסתתר תקופה ארוכה או לשארית חייו, ולכן עזר לו הכומר לצאת ממדינתו. מסכם העותר את טענותיו ואומר שנשקפת לו במדינתו סכנה ממשית לחייו ולחירותו והרחקתו כיום הינה בניגוד לאמנת הפליטים וההלכה הפסוקה, לפיה אין לגרש אדם למקום בו צפויה לו סכנה ממשית על פי עקרון Non Refoulment. ב"כ המשיבה גורסת, כי עניינו של העותר אינו נופל בגדרי אמנת הפליטים, ולא עלה בידו להוכיח פחד מבוסס מחזרה למולדתו בהתאם לקבוע באמנת הפליטים, ולפיכך החלטת המשיבים סבירה ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות של בית המשפט. המסגרת הנורמטיבית מדינת ישראל הצטרפה כצד לאמנת הפליטים בשנת 1951; האמנה לא נקלטה בחקיקה הפנימית, אולם היא מחייבת ואף יושמה בעבר; הדבר בא לביטוי בפועל במסגרת "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" שנכנס לתוקף ביום 02.01.2011 ולפיו - "הטיפול בבקשות למקלט מדיני ייעשה בהתאם לדין בישראל ובשים לב למחויבויות שנטלה על עצמה מדינת ישראל לפי אמנת ג'נבה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ולפי הפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967..." (ר' נספח יא' לכתב התגובה). האמנה חלה על מי שהוכר כ"פליט" בהתאם להוראות ולקריטריונים הקבועים. אדם, אשר מבקש מעמד של "פליט", נדרש על-פי האמנה לעמוד במספר תנאים - עליו להוכיח קיומו של פחד מבוסס להיות נרדף, סיבת הרדיפה נובעת מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית, או השקפה מדינית; תנאי נוסף - אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנה ממדינת אזרחותו נוכח הפחד האמור (ר' סימן א' לאמנה וגם עע"ם 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט פסקאות 8-11 (ניתן ביום 14.5.2012)). האמנה מקנה למי שהוגדר כפליט שורה של הגנות, ביניהן הגנה מפני גירוש למדינה בה נשקפת הסכנה (ר' בסעיפים 12-34 לאמנה). כמו כן, מופעל עיקרון ה- "Non Refoulment" המהווה מעין "עיקרון על" לפיו אין לגרש אדם למקום בו צפויה לו סכנת נפשות. העיקרון אומץ בפסיקה - בג"ץ 4702/94 אל-טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843, 848-850 (ענין אל-טאיי) ונקבע שמדובר בעיקרון כללי, שאינו מוגבל רק לפליטים. לגופו של ענין למרות שגרסת העותר מעוררת מספר תהיות ביחס לסבירותה, אני מוכנה להניח לזכותו כי אכן נדרש על ידי זקני הכפר לשמש בתפקידו של אביו וסירובו גרר איומים על חייו. יחד עם זאת, העותר לא ניסה כלל לפנות לרשויות ולהתלונן על הצתת ביתו או על מות דודו. יתרה מכך, העותר לא הבהיר על מה ביסס את ההנחה כי מותו של הדוד נגרם בעבירה ושוב נותרה ללא תשובה השאלה אם אכן חשד העותר כי מדובר ברצח, מדוע לא פנה לרשויות. הטענה לפיה ניגריה אינה מדינה מתוקנת נטענה בעלמא ללא כל תשתית ראייתית. בעידן האינטרנט עומדים לרשות הכל מקורות מידע מפורטים ביחס למצב המדיני השורר בכל מדינות העולם ולא היתה כל מניעה להציג מידע מחקרי מבוסס לפיו שלטונות החוק בניגריה אינם חוקרים תלונות של אזרחים. יתרה מכך, במשך חודשים שהה העותר בלאגוס ולא אונה לו כל רע, כך שהטענה לפיה זרועם הארוכה של עובדי האלילים יכולה להשיגו בכל מקום אליו יפנה בניגריה או באפריקה, הינה מרחיקת לכת, בעיקר לאור העובדה שלא הוצג כל מידע מבוסס על קיומו של ארגון כזה. גם בהנחה שעובדי האלילים מהווים אחוז ניכר מאוכלוסיית ניגריה ואפריקה, אין הדבר הופך אותם לארגון העלול לפגוע בכל המתנגדים לו. בדיון שלפני ביקש העותר שהות לנסות ולמצוא מסמכים התומכים בגישתו, אך לא הציג ולו קצה חוט לקיומם של מסמכים כאלה. באשר לאישור מטעמו של הכומר שסייע לעותר, גם כאן מדובר בטענה בעלמא, מאחר שמאז 2010 היתה לעותר שהות די והותר לקבל מאותו כומר את כל המסמכים הדרושים. מן המקובץ עולה כי לכל היותר מדובר בסכסוך מקומי, שהתדרדר לאיומים ואולי אף לאלימות, אולם אין בסכסוך זה איום מוחשי על חיי העותר בכל רחבי ניגריה או במדינה אחרת באפריקה. העותר המתין בלאגוס במשך חודשיים עד להסדרת הנסיעה לישראל והדבר אינו מתיישב עם טענתו לפיה הוא חושש שידם הארוכה של עובדי האלילים תשיגנו בכל אתר אליו יפנה באפריקה. יודגש כי ניתנו לעותר שתי הזדמנויות לפרט את כל הנתונים הרלבנטיים. כל תשובותיו נרשמו, וגם בדיון שלפני לא היתה בפיו כל טענה כי עובדה כלשהי שהעלה בראיונות לא נרשמה או לא זכתה להתייחסות. כפי שציינתי לעיל, הקריטריונים להכרה במבקש מקלט כפליט הינם קיומו של פחד מבוסס להיותו נרדף, כאשר סיבת הרדיפה נובעת מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית או השקפה מדינית. בענייננו אכן מדובר בסכסוך על רקע דתי, אך אין עסקינן ברדיפה על ידי שלטונות המדינה, אלא בסכסוך מקומי על רקע דתי. כמו כן לא הוכח שהעותר אינו יכול לקבל הגנה במדינתו, מאחר שלא טרח כלל לפנות לרשויות החוק בניגריה ללא צידוק סביר. באשר לעקרון ה"Non Refoulment" אכן נפסק בענין אל-טאיי כי אין לגרש אדם שנשקפת סכנה לחייו או לחירותו, עם זאת נדרשת רמת הוכחה מוגברת והוא מצומצם למקרים שבהם קיים סיכון ממשי לחייו או לשלילת חירות ממושכת והעותר לא הוכיח כי החשש הממשי קיים בכל רחבי המדינה. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות העתירה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. משרד הפניםמבקשי מקלט מדיניעתירה מנהלית