האם נפילה מאופניים בניסיון למנוע תאונה נחשב "תאונת דרכים" ? הכלל הוא כי לא חייב להיות מגע בין כלי הרכב לנפגע ודי בכך שהתאונה תגרם כתוצאה ישירה של בהלה. לפני תביעת התובע, יליד 27/5/1969, לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים ביום 6/6/05. העובדות כתב התביעה הראשון, אשר הוגש ביום 28/11/05, הוגש כנגד הנתבע 1, כנגד חברת קופי דאטה בע"מ והמאגר הישראלי חברה לביטוח בע"מ, כתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. על פי עובדות כתב התביעה המתוקן, ביום 6/6/05 בשעה 20:15 לערך, רכב התובע על אופניים יחד עם בנו ברחוב אלטלנה-גדרה באשדוד, כשלפתע הגיח הנתבע 1, רכוב על קטנוע, מס' רישוי 80-250-57 במהירות מסמטת רחוב גדרה באשדוד, נסע על המדרכה וחתך את מסלול נסיעתו של התובע. כתוצאה מכך ועל מנת להימנע מהתנגשות עם הקטנוע, בלם התובע את אופניו והתהפך עם האופניים ונחבל. הנתבעת 2, ביטחה את הנתבע 1 והכחישה חבותה לפצות את התובע וזאת בין היתר לאור העדר כיסוי ביטוחי לנהיגת הנתבע 1 בקטנוע, במועד התאונה ועל כן צורפה הנתבעת 3 לכתב התביעה. הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע 1 וכן כנגד מעסיקו, בזמן התאונה, אפרים אבי שאול. במסגרת דיון הוכחות שהתקיים ביום 16/6/13, טען ב"כ התובע כי נפלה טעות קולמוס בציון מספר הרישוי של הקטנוע לפיו המספר הנכון הוא 80-260-57 ולא 80-250-57. יובהר כי סוגיה זו הועלה כבר בדיון שהתקיים ביום 9/6/10 וכן ביום 16/1/12 ואולם לא הוגש כתב תביעה מתוקן ולא ניתנה החלטה לתיקון כתב התביעה. ב"כ הנתבעת 2 התנגדה לתיקון מס' הקטנוע וטענה כי מדובר בסוגיה משמעותית שיש לה השלכה על חבות הנתבעת 2. ב"כ הנתבעת 3 הסכים לתקן את כתב התביעה. בהחלטה שניתנה במסגרת הדיון מיום 16/6/13, תוקן כתב התביעה, באופן שנרשם "קטנוע מס' רישוי 80-260-57". הנתבעת 2 הכחישה את חבותה גם לאחר שכתב התביעה תוקן במסגרת דיון הוכחות מיום 16/6/13. ביום 3/2/14, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין התובע לנתבעת 3, לפיו התביעה כנגדה נדחתה וככל שהתביעה כנגד הנתבעת 2 תתקבל, ישלם התובע לנתבעת 3 סך- 2,500 ש"ח הוצאות משפט. ביום 26/2/14 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה לפיו הודעת צד ג' תמחק ללא צו להוצאות. בהתאם להחלטה מיום 9/12/10, פוצל הדיון באופן ששאלת החבות תידון תחילה. מטעם התובע העידו התובע בעצמו ובנו, אפיק כלפון. מטעם הנתבעת העידו הנתבע 1, משה רונן ואפרים אבי שאול, מעסיקו של הנתבע 1. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. דיון השאלות השנויות במחלוקת בשלב זה הן: א. האם התובע הוכיח כי התאונה אירעה בשל מעורבותו של הנתבע 1 והקטנוע מס' 80-260-57. ב. האם אירוע התאונה מהווה "תאונת דרכים" כפי הגדרתו בחוק הפלת"ד. האם הוכחו נסיבות התאונה בהתאם לגרסת התובע התובע טוען בסיכומיו כי הרים את הנטל המוטל עליו על מנת להוכיח את נסיבות התאונה ואת זהותו של הקטנוע. הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, ברמת ודאות הנדרשת של 50% ומעלה בנוגע לזיהוי הקטנוע ולנסיבות התאונה. כמו כן לא נמצא סיוע לגרסתו ולפיכך עדותו מהווה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, שכן בנו של התובע הינו בעל אינטרס בתביעה וכך גם הנתבע 1, אשר רכב על הקטנוע ללא ביטוח ועל כן יש לו אינטרס שהתביעה כנגד הנתבעת 2 תתקבל, על מנת שחברת קרנית לא תחויב ותתבע ממנו את הסכום בו חויבה. התובע תאר בכתב התביעה המתוקן את נסיבות התאונה, כדקלמן:"הנתבע מס' 1 היה בכל מועד רלוונטי לכתב תביעה זה הבעלים ו/או המחזיק והנהג בקטנוע בעל מספר רישוי 80-250-57.....ביום 6/6/05 בשעה 20:15 לערך או בסמוך לכך רכב התובע על אופניים יחד עם בנו ברחוב אלטלנה-גדרה באשדוד. לפתח הגיח הנתבע מס' 1 רכוב על הקטנוע במהירות מסמטת רחוב גדרה בעודו נוסע על המדרכה ודוהר מול התובע. כתוצאה מכך ועל מנת להימנע מהתנגשות עם הקטנוע בלם התובע בחוזקה את אופניו והתהפך עם אופניים אפיים ארצה ונחבל בגופו". בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר התובע כך: "ביום 6/6/05 בשעה 20:15 לערך או בסמוך לכך, רכבתי על אופניים יחד עם בני ברחוב אלטלנה-גדרה באשדוד, כאשר לפתע הגיח במהירות רוכב אופנוע מסמטת רחוב גדרה אשר נסע על המדרכה וחתך את כיוון נסיעתי. כתוצאה מכך, בלמתי בחזקה בניסיון למנוע תאונה וכתוצאה מכך התהפכתי עם האופניים, נפלתי ארצה ונחבלתי...יש לציין כי לאחר מספר ימין (צ"ל "ימים") מקרות התאונה המתנתי באותו מקום בו התרחשה ופגשתי את רוכב הקטנוע, העונה לשם רונן. רונן זיהה אותי וציין כי אינו מוכן להעביר לי פרטים כלשהם שכן בזמן התאונה היה בנסיעה לאחר שעות עבודתו ללא ידיעת מעסיקו שהנו בעל הקטנוע. הצלחתי לרשום את מס הרישוי של הקטנוע - 8025057 וכן זיהיתי מדבקת חברת קופי דאטה שהייתה מודבקת על גבי הקטנוע". התובע נחקר בחקירה נגדית על תצהירו וגרסתו לא נסתרה. התובע הצהיר כי לא שמע רעש ובפעם הראשונה ראה את האופנוע ממרחק של 1-2 מטר ובמקביל עצר את אופניו. התובע נשאל האם הנפילה היתה בעקבות תקלה באופניים והסתבכות השרשרת והשיב- "הבן שלי...עבר המון זמן, האופניים של הבן שלי אחרי שבלמתי איך שהוא נכנסו בי, מאחור, כתוצאה מהבלימה שלי, הבן שלי נכנס בי מאחור, היה שם הסתבכות של שרשרת. אני כבר לא זוכר." (עמ' 23 ש' 1) בהמשך חזר והסביר כי הוא נסע בשביל אופניים ובלם את האופניים כתוצאה מהבהלה של האופנוע, כן הצהיר כי לא נפל סתם. (עמ' 23 ש' 19). התובע אינו מכחיש כי לא ביקש את פרטיו של הנתבע בזמן האירוע וכי הנתבע עצר והתעניין בשלומו, והוסיף כי היה מסוחרר, ידיו כאבו ולכן לא הספיק לשאול אותו דבר ורק רצה לקום וללכת לביתו. התובע הצהיר כי לאחר זמן מסוים, מספר ימים או חודש הוא חזר למקום האירוע, על מנת לנסות ולפגוש את הנתבע והוא אכן פגש אותו, שוחח עימו אך הנתבע לא נתן לו פרטים עליו והתובע רשם בפלאפון שלו, את מס' הרישוי של הקטנוע 80-250-57. התובע נשאל שוב בנוגע לנסיבות עצירתו "ש. אתה אומר שנסעת והבן שלך נסע מאחוריך, אתה עצרת, הוא גם עצר, נכנס באופניים שלך ואז נפלת? ת. לא כך, סליחה, אני נפלתי לפני שהוא נכנס באופניים שלי. הוא לא נכנס באופניים וכתוצאה מכך אני נפלתי. אני נפלתי מהאופניים כתוצאה מכך שאני ראיתי את הקטנוע ובעצירת פתע שלי ואז הבן נכנס בי באופניים. אז נוצרה הבעיה עם השרשרת" (עמ' 27 ש' 17). גרסתו של התובע חזרה על עצמה בדומה לתחילת חקירתו. התובע הצהיר כי הנתבעת הוריד את הקסדה והוא זיהה אותו בוודאות. (עמ' 28 ש' 12) התובע לא ניסה להעצים את נסיבות התאונה ומסר גרסה אמינה שמתיישבת עם הנסיבות. לא מצאתי בגרסתו סתירות שיהיה בהן כדי להפריך או לדחות את גרסתו והעובדה כי התובע לא זכר את דגם האופנוע וצבעו אלא רק את המדבקה של "קופי דאטה", אשר ככל הנראה בלטה לעיניו, אין בה כדי להצביע על אי מהימנות, שכן מדובר באירוע מפתיע הגורם לבהלה ואין לצפות בהכרח כי מי שמעורב בתאונה ונפגע בה יהיה מרוכז בכל מה שמתרחש סביבו ויזכור כל פרט ופרט מהאירוע. באשר לטענת הנתבעת, לפיה עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, שכן גם לבנו של התובע וגם לנתבע 1 יש אינטרס ולפיכך נדרש סיוע לקבלתה, הרי שאין בידי לקבל טענה זו שכן יש בידי לקבוע כי אמינות גרסת התובע אשר העיד בפני בית המשפט , יש בה כדי להוות משקל לקבלת יתר העדויות כתמיכה לעדות התובע. בנו של התובע, אפיק חלפון, אשר היה כבן 10 במועד התאונה וכבן 17 במועד עדותו בבית המשפט אישר בעדותו כי הוא לא זוכר את המיקום המדויק של האירוע, אינו זוכר את צבע ודגם הקטנוע ואיך הנתבע 1 נראה. העד אישר כי אביו נפל לפניו ולאחר שהוא לא הצליח לבלום, הוא נפל עליו. מצאתי את עדותו של עד זה אמינה ועולה בקנה אחד עם הגיון אופן התרחשות הארוע וגם אם "חשוד" הוא כבעל אינטרס הרי שבית המשפט על פי התרשמותו , מצא ליתן בה אמון. חיזוק נוסף לגרסתו של התובע ניתן למצוא בגרסתו של הנתבע 1, אשר אישר כי ביום התאונה נהג על הקטנוע היחיד של מעסיקו, של קופידטה. העד תאר את התרחשות התאונה ובין היתר העיד כי "חציתי מדרכה, בגלל שאני עם קטנוע, חציתי מדרכה, בין רובע ח' לבין רובע ט', לא זוכר בדיוק את הרחוב, זה היה גדרה או חדרה, חציתי את המדרכה, אני רואה משמאלי רוכבים על אופניים האבא והבן (מצביע על התובע ובנו)...ראיתי בזווית העין שהם נפלו, עצרתי חזרתי אליהם" (עמ' 33 ש' 5). בהמשך, העיד כי הוא נפגש עם התובע באקראי, במקום התאונה וסרב למסור לו פרטים אך התובע רשם את פרטי הקטנוע. הנתבע לא הכחיש בחקירתו כי במועד התאונה, היה לו קטנוע פרטי, ללא ביטוח (עמ' 35 ש' 14), אך חזר והשיב כי ביום התאונה לא רכב על הקטנוע הפרטי שלו (עמ' 35 ש' 20 וכן עמ' 38 ש' 15), שלא התאים לסוג העבודה שביצע. עדותו של הנתבע הותירה בי את הרושם כי הוא תאר את השתלשלות האירועים כהוויתם, , על אף שלמעשה, פוטר מעבודתו בעקבות התאונה וכן מצאתי את עדותו עקבית וללא סתירות. סיוע נוסף ניתן לראות בעדות של אפרים, מעסיקו של הנתבע, אשר אישר כי היה לו קטנוע אחד בחברה, אשר היה בשימושו של הנתבע 1 לצורך שליחויות, מס' רישוי 80-260-57. כן העיד כי הנתבעת השתמש בקטנוע שלו, אחרי שעות העבודה, ללא רשותו וכי הוא יודע כי לנתבע היה קטנוע פרטי באותה תקופה, שכפי הנראה היה ללא ביטוח. אין חולק כי עדותו של עד זה, חפה מכל אינטרס ותואמת את גרסתו של התובע בנוגע לזהות הקטנוע ולעובדה כי הנתבע נהג בו ביום האירוע. הנני סבור כי די באלה כדי להוות עדות מסייעת לתובע ולפיכך אני מקבל את גרסתו כמהימנה ואמינה. האם האירוע מהווה תאונת דרכים התובע טען בסיכומיו כי האירוע מהווה תאונת דרכים, שכן אין בחוק הפלת"ד דרישה לקיום מגע פיזי בין הרכב המנועי לניזוק וניתן להכיר בסביבתיות בין השימוש ברכב לבין הנזק, ללא מגע פיזי ישיר. כן נטען כי הסיבה היחידה לנפילתו של התובע מהאופניים הייתה התפרצות הקטנוע במהירות תוך שהוא חתך את נתיב נסיעתו. הנתבעת טענה כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, שכן הפסיקה קבעה כי נדרש שיתקיים קשר סיבתי בין השימוש והפגיעה כדי להוכיח שנזק הגוף נגרם "עקב" השימוש ברכב המנועי. זאת ועוד, התובע לא הצהיר בתצהיריו כי הוא נבהל מנסיעת הקטנוע ועל כן נפל ועל כן לא מתקיים קשר סיבתי לפיו נסיעת הקטנוע היתה גורם מכריע בנפילתו של התובע. אין חולק כי באירוע הנדון, לא היה מגע בין התובע לבין הקטנוע אשר יצא מן מהסימטה ונסע על המדרכה. אין בכך כדי לשלול את היות האירוע מסווג כ"תאונת דרכים" ועדיין יש לבחון את מידת המעורבות של כלי הרכב בתאונה. הכלל הוא כי לא חייב להיות מגע בין כלי הרכב לנפגע ודי בכך שהתאונה תגרם כתוצאה ישירה של בהלה (ראו א. ריבלין, תאונות הדרכים , סדרי דין וחישוב פיצויים, (מהדורה רביעית)בעמ' 501) "החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה. אולם, בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית. לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא הייתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות. כך, אם רוכב אופניים בשעת עקיפת מכונית, מתנגש בהולך רגל, אין לייחס אחריות למכונית הנעקפת בגלל עצם היותה אחד הגורמים לאירוע התאונה" יוצא, כי התנאי להכרה באירוע כתאונת דרכים בנסיבות של העדר מגע בין הרכב בו נעשה ה"שימוש" לבין הניזוק, הוא סיבתיות עובדתית ומשפטית הנלמדת מזיקה מידית וישירה בין השימוש לבין הנזק. התובע הצהיר כי בסביבות השעה 08:15 הוא רכב על אופניו, בין רח' גדרה לרח' אלטלנה, על המדרכה, בשביל לרוכבי אופניים והנתבע 1, יצא מהסימטה, נסע על המדרכה והפתיע אותו ועל כן הוא בלם את אופניו ונפל ארצה. התובע חזר והסביר בעדותו כי הוא נפל מאופניו כתוצאה מכך שראה את הקטנוע ועצר עצירת פתע ורק אז בנו שרכב אחריו, פגע באופניו. התובע ציין כי ראה את האופנוע ממרחק של "מטר, שני מטר". הנתבע, כאמור אישר בעדותו כי הוא חצה את המדרכה וראה משמאלו רוכבי אופנים, התובע ובנו וכשהמשיך לנסוע לכיוון איזור ח', ראה בזווית העין שהם נפלו. כן תאר את מיקום יציאת הקטנוע, "יש קיר לקיר, הסתכלתי ימין ושמאל וחציתי את המדרכה". (עמ' 36 ש' 18) בהמשך נשאל מה המרחק שהוא היה מהתובע והשיב "איך יכול להיות מטר ולא אראה אותו, מטר זה בדיוק יד, זה היה הרבה יותר, כמה לא יודע להגיד אבל לפחות 3-4 מטר." (עמ' 36 ש' 23) הוא לא ראה את התובע ובנו ולא נסע במהירות. בהמשך העיד "כי מדרכה במקרה הטוב, בהגזמה היא 2 מטר רוחב. וכשאני נכנס למדרכה אז איזה מהירות אני יכול לפתח כאשר אין לי שדה ראייה, איזה מהירות אני יכול לפתח במרחק כזה? יצאתי מבין שתי חומות, מבין שתי חומות של וילות גבוהות." (עמ' 37 ש' 12) אין חולק , אם כן, כי הנתבע יצא מסימטה, בין שני קירות וחצה מדרכה שאינה רחבה ובכך נכנס למסלול נסיעת התובע ובנו על אותה מדרכה , ללא שדה ראיה של ממש, כך שאך סביר כי גורם ההפתעה מתקיים, אף אם התובע לא הצהיר בתצהיר עדותו כי נבהל מהקטנוע אלא כי נפל כתוצאה מעצירת הפתאום ומכאן ברי כי מתקיים קשר סיבתי בין הקטנוע לבין קרות הנזק. לאור האמור סביר בעיני לקבוע כי הנתבע יצא מהסימטה, בין שני הקירות, בצורה פזיזה ומפתיעה ולא כפי שתאר זאת בעדותו ולכן נפילת התובע מאופניו היא כתוצאה מחוסר זהירות של נהיגת הנתבע. ראה ת"א (י-ם) 4271/05 לורנס רקיע נ' קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תק-של 2007(1), 13845: "בענייננו מתקיימת קירבה בין השימוש ברכב לבין נפילת התובעת על קוביית הבטון בעת לכתה לאחור ומתקיימים יחסי ה"שכנות" אליהם התייחס כב' השופט רובינשטיין בפסק דינו ברע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אברהים יונאן ואח', (, 9.11.2006 (להלן: "יונאן"). פגיעת התובעת עקב רתיעתה לאחור לא הייתה בשל 'דבר אגבי' לנסיעה (כלשונו של כב' השופט רובינשטיין בעניין יונאן) אלא מדובר באירוע קרוב מבחינת המרחק והזמן - שניות ספורות לאחר תחילת נסיעת הרכב ב'ספיד' ומרחק של כמה עשרות סנטימטרים בין הרכב לבין מקום עמידת התובעת ומקום הימצא קוביית הבטון". אין בידי לקבל את הטענה כי הגורם העיקרי לקרות התאונה הינה הסתבכות השרשרת של אופני התובע, שכן עדותו של התובע, לפיה הסתבכות השרשרת התרחשה אחרי הנפילה, נמצאה אמינה. באשר לקשר סיבתי משפטי, יש לבחון האם משיקולי מדיניות משפטית והשכל הישר מתקיימת קירבה רעיונית בין השימוש ברכב לבין הנזק. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי הנזק של התובע נגרם עקב גורם חיצוני ומרוחק, כי אם מגורם ישיר. התובע נפל בעקבות חציית הקטנוע את המדרכה, בפתאומיות ואלמלא האופנוע היה חוצה את המדרכה, סביר להניח כי התאונה לא היתה מתרחשת. מתקיימת קירבה בין השימוש בקטנוע, הנסיעה עליו על המדרכה והיציאה הפתאומית מהסמטה, בין שני קירות, בהיעדר שדה ראיה, לבין נפילת התובע מהאופנים והפגיעה בגופו. אשר על כן הנני דוחה את טענת הנתבעת 2 להעדר חבות וקובע כי האירוע מהווה "תאונת דרכים" כאמור בפתיח. באשר להוצאות, טוענת הנתבעת כי אין מקום לחייבה בהוצאות, בשל התנהלות התובע בעת התאונה ואי לקיחת פרטי הנתבע 1, דבר שגרם להימשכות ההליכים בתיק. המדובר בתיק משנת 2005, אשר כתב התביעה הראשון הוגש ביום 28/11/05, ללא פרטי הנתבע 1 ובעילת נזקי גוף. כתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 22/10/08, הוגש כתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, ובו צוינו פרטי הנתבע 1. אין ספק, כי בהעדר פרטים מלאים של הנתבע 1 ומשלא הומצא לו כתב התביעה מבעוד מועד, ההליך נמשך מעבר לנדרש וגרם להוצאות גבוהות יותר לנתבעת ועל כן יש להביא בחשבון הוצאות אלה בזמן קביעת הוצאות התובע. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע הוצאות מופחתות בסכום כולל בסך- 2,500 ₪. משחלף זמן רב מאז מועד הגשת הבקשה למינוי מומחים רפואיים מטעם התובע, ולאחר עיון בתיק לא נמצאה תגובת הנתבעת 2, מן הראוי לאפשר לצדדים להשלים טענותיהם לעניין הבקשה למינוי מומחים. לפיכך יגיש ב"כ התובע בקשה מחודשת למינוי מומחים רפואיים וזאת בתוך 15 ימים מהיום. ב"כ הנתבעת 2 ימציא תגובתו בחלוף 15 ימים נוספים. אופנייםתאונת דרכיםשאלות משפטיותנפילה