אחריות השופטים לסיים תיק במהירות בת.א 58858-05 נפסק כדלקמן: גישתו של ב"כ התובעת על כי האינטרס של סופיות הדיון וסיום התיק הוא קודם כל של התובעת איננה מקובלת עלי. בספרי, "סדר דין מהיר בבתי משפט השלום" [בהוצאת "נבו" מהדורה שנייה, שנת 2009] בעמ' 10, ציינתי את הגישה החדשה שנושבת גם בארץ ולפיה: "מרכיב נוסף של הגישה החדשה, כפי שהובאה בדוח לורד וולף וכך היא מיושמת למעשה באנגליה, היא האחריות המשפטית, דהיינו אחריות בתי המשפט מעבר לעשיית צדק ויישום החוק בפסקי הדין. אחריות זו מגלמת בתוכה אחריות מנהלתית למשאבי המערכת ולחלוקתם בצורה צודקת. במילוי חובה זו על בתי המשפט להביא בחשבון שצדק בתיק מסוים על חשבון תיקים ומתדיינים אחרים איננו צדק. שעלות עודפת ודחיות במשפט אחד עלולות לפגוע במתדיינים אחרים. כלומר כשעוסקים בתיק מסוים יש להביא בחשבון גם אינטרסים של מתדיינים אחרים. מתדיינים בתיק מסוים שאינם מצייתים לכללים גורמים עומס יתר על המערכת כולה". כתוצאה מכך, נתון שופט הערכאה הדיונית לביקורת מתמדת ולדרישות למתן דו"חות והסברים בקשר לקיום "תיקים ישנים" אצלו במלאי (ותיק משנת 2005 בהחלט נחשב לתיק ישן !) עקרון ה "ישן מפני חדש תוציאו" (השווא למקורותינו ספר ויקרא כו,י.) שולט בכיפה. דרישות מסוג זה מגיעות החל מראש המערכת, דרך הנציבות, הנהלת בתי המשפט, וכלה בנשיא בית המשפט בו מכהן השופט וסגן הנשיא הממונה עליו. הסברים מסוג "התובע הוא זה שגורם לעיכוב בסיום הטיפול בעניינו" או "ערכאת הערעור מחזירה כל פעם התיק עם הנחיות חדשות שמעכבות הטיפול" אינם מהווים הסברים מספקים. האחריות הניהולית לסיום התיק במהירות וביעילות מוטלת בלעדית על כתפי השופט בערכאה הדיונית. לעיתים אף נכרכים "פיגורים" אלו למול בקשות שופטי הערכאות הדיוניות לממש זכויותיהם החוקיות כגון חופשות, שבתונים והשתלמויות. בעבר הצבעתי על כי יתכן ולחצים אלו אף הביאו לתוצאות טרגיות (ראו החלטתי מיום 29.12.12 בת"א 44579-08 אברהם כהן נ' איילון בע"מ- חברה לביטוח). לעניין תחינותיה של התובעת להתחשב במצבה הקשה ובסבלה, בעבר קבעתי שבמקרי קצה על בית משפט להפעיל מדיניות שיפוטית - חברתית שלוקחת בחשבון שיקולי צדק חלוקתי וזאת כל עוד לא פוגעים בוודאות המשפטית ובעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי ובשלטון החוק (ראה למשל החלטתי מיום 3.4.2005 בת"א (ת"א) 51592/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אברהם דוד ועניין "כופים על מידת סדום" בהחלטתי מיום 23.12.011 בתיק ת"א 44809-10-11 וגדני ואח' נ' דוידי ואח'). אינני סבור שתיק זה מתאים להפעלת שיקולים מסוג זה ובהחלטתי מיום 16.3.012 הרחבתי את הדיבור על כך, ואיני סבור שעלי לחזור על הדברים. לפני ימים אחדים עיינתי בפסק דין האמיץ של כב' הרשם הבכיר נדים מורני בתיק 4076-07-12 בו דחה תביעה בגין מחדלים דיוניים של התובע. בין היתר ציין כב' הרשם בהחלטתו כי: "ביהמ"ש אינו יכול לנהוג כלפי מי מהמתדיינים באורך נשימה עד יציאת נשימתו וברוחב לב עד שלבו מפסיק לפעום". ובהמשך: "זכות הגישה היא זכות לגשת לטרקלין בית המשפט דרך שעריו, אולם, היא אינה כוללת בתוכה זכות להישאר בחצריו החיצוניים של ביהמ"ש ולסרב להיכנס לטרקלינו". ובהמשך: "ביהמ"ש מצווה להשאיר את שעריו פתוחים בפני המתדיינים, אולם, הוא לא 'יתחנן' בפני המתדיינים להיכנס בשעריו הפתוחים ולא יצא מגדרו על מנת לרצות מי מהצדדים להגיע אליו". דברים כדורבנות ואין לי אלא להצטרף לכל מילה שנאמרה. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את כל הבקשות דלעיל ונותן עדיפות ביומן לתיק זה, הן לאור מצבה המתדרדר של התובעת כפי שחזר וציין ב"כ המלומד, הן לאור "שנתון" התיק והן לאור השיקולים המערכתיים כפי שציינתי לעיל. אבהיר, כבר כעת (בבחינת "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", ראה תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נ"ו עמ' ב'), שאם התובעת לא תתייצב לדיון ההוכחות הקבוע ליום 27.1.15, אשקול לנקוט באותה דרך בה נקט כב' הרשם הבכיר מורני בפסק דינו הנ"ל. שופטיםעקרון סופיות הדיון