10% נכות עקב נפילה במהלך ירידה מאוטובוס: התובע, יליד 8.9.1953, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 23.6.2006 בעת שהיה כבן 53. הנתבעת חולקת על קרות האירוע, כמו-כן חלוקים הצדדים בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע. האם התובע נפגע בתאונת דרכים ? בתצהיר העדות הראשית ציין התובע, כי ביום 23.6.2006 נפל והחליק במדרגות אוטובוס תוך כדי ירידה ממנו. בחקירה הנגדית הוסיף התובע ופרט, כי בעת הירידה מן האוטובוס נתקל בסף של אלומיניום שהיה בולט וכתוצאה מכך הוא עף בעוצמה אל מחוץ לאוטובוס. (עמ' 25 שו' 30; ההפניות בעדותו מתייחסות לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.13). התובע ציין, כי אדם בשם ואדים, שירד יחד איתו מן האוטובוס, עזר לו ועצר מונית שהסיעה אותו לטיפול רפואי. ואדים נתן לו את מספר הטלפון שלו אולם, לטענתו, לא הצליח להשיגו מאז התאונה למרות ניסיונותיו. לתמיכה בגרסתו הגיש התובע העתק מכתב ששלח אל הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) בו הוא מפרט את גרסתו, כפי שתוארה לעיל, וכן כרטיס נסיעה באוטובוס של הנתבעת, מיום 23.6.2006 בשעה 15:07. הנתבעים טוענים, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים. לטענתם, עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ואין להסתפק בה, במיוחד כשהוא לא טרח לזמן עד שהיה נוכח, על פי טענתו, בעת קרות התאונה. לאחר שבחנתי את הראיות, מצאתי לקבל את גרסת התובע. עדות התובע בכל הנוגע לאופן קרות התאונה מהימנה עלי, והיא נתמכת בראיות שהוצגו. מכרטיס הנסיעה שצורף עולה, כי הנסיעה שבמהלכה נפל התובע, הייתה בסביבות השעה 15:07. בתעודת חדר המיון מצוין כי התובע נקלט בחדר המיון בשעה 15:42, כשהוא מתלונן על "כאבים באגן לאחר שהחליק ונפל ממדרגות של אוטובוס". עובדות אלו מחזקות באופן משמעותי את גרסת התובע. לכך אוסיף, כי הנתבעים לא טרחו להביא לעדות את נהג האוטובוס על מנת לתמוך בגרסה שונה, ככל שישנה. לנוכח האמור, אני מאמצת את גרסת התובע וקובעת כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 23.6.2006 בעת שנפל במדרגות האוטובוס תוך כדי ירידה ממנו, לאחר נסיעה. הנכות הרפואית התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה, כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין פגיעה בעמוד-שדרה מותני ונכות נפשית בשיעור 10%. סה"כ נכות משוקללת בשיעור 19%. אשר לתחום הנפשי, מצוין בחוות הדעת הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 25.3.2009 כי תלונות התובע נוגעות בעיקר לירידה בהערכה העצמית וכי קיימים סימנים קלים של תגובה הסתגלותית. אין עדות לפסיכוזה או דיכאון . התובע הגיש בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בתחום האורטופדיה, ובהחלטה מיום 12.12.2010 בית המשפט נעתר לבקשתו ומינה את ד"ר אמיר השרוני כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן: המומחה). חוות הדעת של המומחה המומחה בדק את התובע ובחוות דעת מיום 27.2.2011 קבע את ממצאיו כדלקמן: "התובע הולך כפוף ונראה סובל מכאבי גב ורגל מנומלת. בדיקתו ללא ממצא נוירולוגי. קושי בהרמת הרגליים ובתנועת הירכיים, ללא ממצא של הגבלה במפרקי הרגליים. בדיקת הצוואר, חגורת הכתפיים וגב עליון תקינה. תנועת הגב מוגבלת באופן קל עד בינוני". לסיכום, קבע המומחה כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בגין גב תחתון, 5% בגין נימול ברגל שמאל, כך שסך נכותו האורתופדית עומדת על 19.25%. כמו-כן, המומחה קבע כי לתובע נכות זמנית מלאה מיום התאונה למשך חצי שנה. המומחה זומן לחקירה נגדית על חוות דעתו (ההפניות לעדותו מתייחסות לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.12). במסגרת החקירה הציגו לו הנתבעים חומר רפואי מעברו של התובע הכולל תיעוד אודות כאבי גב, לרבות כאבי גב תחתון, בין השנים 1990- 2004. הנתבעים עימתו את המומחה עם הטענה לפיה, יש לייחס לתובע חלק מן הנכות שקבע בגין הנכות בגב התחתון, למצבו קודם לתאונה. המומחה השיב, כי חוות דעתו נתנה לאחר שנתן דעתו לעברו של התובע, וכי הוא לא ייחס והוא אינו מייחס לו חשיבות. המומחה ציין, כי לתובע הייתה בעיה כרונית של היצרות עמוד השדרה, כפי שיש לחלק גדול מן האוכלוסייה, אך היא לא גרמה לו לפני התאונה לסימפטומים מהם הוא סובל בעקבות התאונה. עוד ציין המומחה, כי התובע לא התלונן לפני התאונה על קשיים בהליכה, בעמידה, צליעה וסחיבת רגליים וכי מדובר באדם שעבד בעבודות פיזיות ועלה על סולמות, ויש להניח כי לו מצבו הכרוני לפני התאונה היה משמעותי, הוא היה מתלונן על כך לפני התאונה. המומחה נשאל גם בקשר להשלכות תאונה שעבר התובע בשנת 2004. המומחה השיב, כי לנוכח תוכנו המינורי של התיעוד הרפואי הבודד בעניין זה, המסקנה היא כי מדובר בחבלה מינורית שאין לה השלכות על מצבו של התובע קודם לתאונה (עמ' 7 שו' 26-27, עמ' 17 שו' 5- 9). לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שחקירת המומחה לא הביאה לשינוי חוות דעתו, אני מאמצת את קביעות המומחה בקשר לנכות שנגרמה לתובע בגין התאונה ואיני מוצאת לקבל את טענת הנתבעים לפיה מקורה של הנכות או חלקה היא מלפני התאונה. לנוכח קביעת המל"ל בתחום הנפשי, וקביעת המומחה בתחום האורתופדיה, נכותו המשוקללת של התובע בעקבות התאונה היא 27.325%. הנזק נזק לא ממוני התובע זכאי לפיצוי על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממוני), התשל"ו - 1976, לפי 32 ימי אשפוז (בהתאם לפירוט בסעיפים 9 -12 לסיכומי התובע), ו - 27.325% נכות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה. השפעת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות התובע סיים 12 שנות לימוד במגמת חשמל ושירת שירות צבאי מלא. לאחר השירות הצבאי עבד בתעשייה הצבאית, למד בקורס, קיבל רישיון של חשמלאי מוסמך ועבד כחשמלאי במשך כ- 13 שנים, עד לשנת 1987. התובע פוטר, לטענתו, עקב צמצומים, עבד מספר חודשים בקיבוץ בעבודות חשמל ועבודות נוספות, לאחר מכן עבד במועצה המקומית מכבים-רעות כאיש תחזוקה למשך כ- 7, 8 שנים (עמ' 20 שו' 26 עד עמ' 21 שו' 26). בסביבות שנת 1997, התובע פוטר מן העבודה במועצה המקומית מכבים-רעות, חתם אבטלה בלשכת התעסוקה, למד כשנה בקורס של שירות התעסוקה, עבד מספר שנים במרכז הקהילתי בבת חפר עד לחודש אוגוסט 2004, וגם משם הוא פוטר לטענתו עקב צמצומים (עמ' 21 שו' 13). לאחר מכן, עבד 7 חודשים ב- "א.א. שיווק" והסיע מוצרים למוסדות. התובע טוען שוב, כי פוטר עקב צמצומים (עמ' 23 שו' 29), עבד מספר חודשים בבית הדר בנתניה, עד לחודש פברואר 2006, חזר לקבל דמי אבטלה, ובחודש מאי 2006, מצא עבודה בחברת "קאסה דל סול", חברת אירועים ועוד בע"מ (להלן: קאסה דל סול), שם עבד שלושה חודשים עד לתאונה נשוא תביעה זו. התובע סיפר בחקירתו, כי עבד בקאסה דל סול לתקופת ניסיון (עמ' 24 שו' 20) וכי עסק שם בכל מיני עבודות, חשמל, מסגרות ותיקונים (עמ' 24 שו' 13). שעות העבודה לא היו קבועות ובתקופה לחוצה היה נשאר לישון במקום העבודה וחוזר הביתה בסופי שבוע (עמ' 24 שו' 26, עמ' 25 שו' 3). מאז התאונה ועד היום התובע לא עובד. בשנת 2009 פנה התובע למוסד לביטוח לאומי לשיקום תעסוקתי (עמ' 31 שו' 3) אך הניסיון לא עלה יפה. מן ההיסטוריה התעסוקתית של התובע עולה, כי מאז שנת 1997 ועד לתאונה הנדונה, במשך 9 השנים שקדמו לה, וכמובן ללא קשר אליה, עיסוקיו של התובע התאפיינו בחוסר יציבות. התובע עבד לסירוגין ופוטר ממספר מקומות עבודה בטענה חוזרת ונשנית כי הדבר נעשה עקב צמצומים. במקום עבודתו האחרון עבד כ- 40 ימים בלבד (ראו סעיף 25 לתצהיר התובע), היה בתקופת ניסיון ואין לדעת עד כמה היה מתמיד בה לאור המרחק מביתו והצורך לחזור בסופי שבוע למשפחה. בנסיבות אלו, אני דוחה את טענת התובע לפיה התאונה גרמה לגריעה מלאה בכושר השתכרותו. כושר ההשתכרות של התובע היה חסר גם קודם לתאונה, ואין במספר הימים שעבד בקאסה דל סול כדי לשנות ממסקנה זו. אמנם נכון הוא, כי בתחילת דרכו התעסוקתית התובע התמיד מספר שנים בשני מקומות עבודה ואולם, מאז חלפו שנים רבות, ואין להוציא מכלל אפשרות כי מצבו הרפואי הכללי, שאינו קשור לתאונה, כ- 80% נכות (כעולה מסעיף 1 להודעה המשותפת שהגישו הצדדים לתיק בית המשפט ביום 23.3.14) גרם לקושי ולאי יציבותו התעסוקתית. נתתי דעתי לתשובת המומחה שנשאל, בין היתר, באשר ליכולת התובע לשוב לעבודתו בתור חשמלאי, על כל המשתמע מכך. המומחה השיב בשלילה וציין, כי התובע לא יכול לעסוק בעבודה פיזית (עמ' 6, שו' 14-16). המומחה אף ציין, כי מבדיקתו של התובע התרשם כי הוא סבל מכאבים בגב התחתון, וכי הדבר עשוי להצביע על בעיות תפקודיות הגורמות קושי לטפס על סולם, פעולה המתחייבת מעבודתו כחשמלאי. כמו-כן, ציין כי לתובע יש קושי בעמידה ממושכת (שם, עמ' 9 שו' 30). כמו כן נתתי דעתי לכך שההערכה המקצועית שנעשתה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי בקשר לאפשרויות שיקומו, ממנה עולה כי התובע יכול לעסוק בעבודות פשוטות כמו מוכר, נותן שירות בחנויות כמו איקאה או קנה ובנה, איש מודיעין או אבטחה בבניין משרדים, ניתנה על בסיס מידע לא עדכני לפיו, לתובע נכות כתוצאה מן התאונה בשיעור 19% כאשר בפועל נכותו בגין התאונה היא בשיעור 27.325% ונכותו הכללית הינה 100%. (ראו דו"ח אבחון תעסוקתי בעניינו של התובע מחודש אוקטובר 2009 (להלן: דו"ח האבחון) וכן החלטתי מיום 1.1.14, הדוחה את בקשת התובע למנות מומחה בתחום התעסוקה). לכך יש להוסיף, כי בעת התאונה התובע היה כבר בן 57, ללא הכשרה לעבוד אלא כחשמלאי וללא ביטחון תעסוקתי. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך, שהמומחה קבע כי התובע אינו יכול לעסוק בעבודות פיזיות, אך הוא לא קבע כי התובע אינו יכול לעסוק בעבודות דוגמת אלו שתוארו בדו"ח האבחון. מכאן עולה, כי התובע יכול לעבוד בעבודות שאינן פיזיות. כמו-כן, יש ליתן את הדעת לכך שהחתום על דו"ח האבחון, הפסיכולוג השיקומי דוד קניג, ציין בחקירתו כי על אף שדו"ח האבחון נערך על בסיס ההנחה המוטעית כי לתובע נכות מעבודה בשיעור של 19%, אין בכך כדי לשנות את מסקנתו. כך מציין מר קניג בעדותו (עמ' 38 שורה 1-4; הציטוטים מעדותם של עורכי דו"ח האבחון הם מפרוטוקול הדיון מיום 22.12.13): "על פי הנתונים שקיבלנו ועל פי השיחות עימו ועל פי האבחון אני כן עומד מאחורי ההמלצות הללו. איני מדבר על ה -100 אחוז. על פי הנתונים שהיו לנו לגביו. על פי מה שמסר לנו ועל פי הטסטים, העבודה המגוונת שיש בה קצת עמידה, קצת הליכה וקצת ישיבה בהתאם לדוגמאות שנתנו בסיכום האבחון הוא מסוגל לעשות". בהמשך, כאשר נשאל האם בעת עריכת דו"ח האבחון היה מודע למצבו הבריאותי של התובע השיב- "אני ידעתי את כל מה שכתוב בעמוד 2 לדו"ח שלי בפרק על המצב בריאותי, וידעתי גם שהוא עבר אירוע לב ויש לו ראיה רק בעין אחת. הכל היה ידוע, עדיין הנתונים שלו כפי שהשתקפו באבחון התעסוקתי והדו"ח." (עמ' 40 שו' 16). בדו"ח האבחון בפרק שאליו מפנה העד אכן מופיע לצד שיעורי הנכות הלא מעודכנים (היינו: "19% נכות מעבודה"), תיאור של תלונות התובע כפי שהציגם גם בפני מומחה בית המשפט כדלקמן: "ניסים נפגע בעת שנפל מגרם מדרגות במהלך עבודתו בשנת 2006, עבר ניתוחים וטיפולים שונים. לדבריו כיום יש מגבלה ביכולת העמידה והישיבה, סובל מכאבים מפושטים בגב עם הקרנה לרגל נוטל משככים. לניסים גם בעיות בריאות נוספות. סוכרת, אירוע לב, ובעקבותיו צנתור, חוסר ראיה באחת מעיניו מטופל תרופתית". גם המאבחנת, הגב' שפירא, שערכה לתובע את מבחני ההערכה ציינה: "אני לא מתייחסת ישירות לאחוזי הנכות שקבועה לאדם אלא מדברת עם האדם ושואלת אם יש מגבלות מבחינת ביצוע משימות שצריך לבצע בחדר אבחון "עמ' 44 שו' 15-16). מן האמור עולה המסקנה, כי למרות ההתייחסות של המאבחנים לשיעורי נכות נמוכים מן השיעורים שנקבעו לתובע בפועל בגין התאונה (19% במקום 27.325%), הם היו מודעים למגבלות שיש לו בעקבות התאונה, כמו גם למגבלות בעקבות הנכות הכללית של התובע. לנוכח האמור, איני מקבלת את טענת התובע לפיה אין ליתן כל משמעות לדו"ח האבחון. בשים לב לאמור לעיל, יש ליתן לדו"ח האבחון משמעות מסוימת, אם כי לא מכריעה, לבחינת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. לצד דחיית טענות התובע בקשר לאבדן מלא של כושר ההשתכרות, אני דוחה גם את טענת הנתבעת לפיה, נוכח שיעור הנכות הכללית הגבוה שיש לתובע ללא קשר לתאונה ולנוכח אי יציבותו התעסוקתית קודם לתאונה, יש לנכות שנקבעה על ידי המומחה השלכה תפקודית קלה. כפי שצוין לעיל, התובע נפגע בעת שהיה בן 57, הכשרתו היא לעבודות פיזיות והמומחה קבע כי הוא אינו מסוגל לעשות עבודות פיזיות. אפשרויות התעסוקה שלו מצומצמות כפי שמצוין בדו"ח האבחון (ראו המלצה 1 בעמ' האחרון של הדו"ח) ועורכיו התרשמו כי לתובע "מוטיבציה רבה להוכיח מסוגלות" (פסקה אחרונה בעמ' 5). למרות המוטיבציה התובע לא השתלב במעגל העבודה מאז התאונה ועד היום. בנסיבות אלו, הגעתי למסקנה כי הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע עולה על נכותו הרפואית וכי נכון להעמידה על 45% בקירוב. יוער, כי שיעור הגריעה שנקבע הינו בקירוב, פי שניים משיעור הנכות הרפואית בתחום האורטופדיה, בתוספת הנכות הרפואית המלאה בתחום הנפשי, וזאת בשים לב לכך שהקושי לעסוק בעבודות פיזיות נובע בעיקר מן הנכות שנקבעה בתחום האורטופדיה. יצוין, כי למסקנה זו הגעתי למרות שבמהלך עדותו התרשמתי כי התובע מנסה להעצים את תיאור כאביו. התובע ניסה במהלך העדות לשדר קושי בעת שינוי תנוחות גופו, תוך שהוא הרבה לאחוז בכתפו, אך כאשר ב"כ הנתבעים אתגרה אותו בשאלותיה נראה היה כי הוא שוכח את מחושיו וכל גופו מתנועע ללא סימני הכאב שהראה שניות ספורות קודם לכן (ראו הערת בית המשפט בעמ' 31 שו' 25-29). יחד עם זאת, מצאתי בהתרשמותי זו חיזוק למסקנתי שלא להעניק לתובע מעבר לשיעור הגריעה שקבעתי לעיל למרות טענותיו לאבדן מוחלט של כושר ההשתכרות. בסיס השכר לשם קביעת הפסדי ההשתכרות התובע טוען כי שכרו עובר לתאונה עמד על 6,000 ₪ לחודש (נטו) נומינלי ובשערוך להיום, על כ- 7,150 ₪. התובע מפנה לשכר הרבע שנתי שנקבע באישור המוסד לביטוח לאומי לקצבת נכות מעבודה שצרף לתצהירו (נספח 6 לתצהיר). השכר הרבע שנתי המצוין באישור הנ"ל הוא 19,730 ₪ (ברוטו). התובע צירף לתצהירו גם שני תלושי שכר של חודשיים לפני התאונה. האחד של חודש מאי 2006, בסכום של 3,549 ₪ (עבור 14 ימי עבודה), והשני מיוני 2006 בסכום של 4,842 ₪ ולאחר הפחתת מס הכנסה 4,765 ₪ עבור 19 ימי עבודה עד לתאריך 23 לחודש, הוא יום התאונה. חישוב יומי של שכר העבודה מביא לשכר חודשי של כ- 6,000 ₪ נומינלי. הנתבעים טוענים מנגד, כי שכרו של התובע הוא לכל היותר ממוצע המשכורות בחודשים אוגוסט 2005 עד לפברואר 2006, בהתאם לתעודות עובד ציבור אשר על פיהן ממוצע השכר החודשי של התובע עומד על כ- 4,150 ₪ ובשערוך להיום כ -5,000 ₪, סכום דומה לממוצע שכרו בחודשיים שלפני התאונה (ללא קשר למספר ימי העבודה). לחילופין, מפנים הנתבעים לאישור המוסד לביטוח לאומי לדמי פגיעה, להבדיל מן האישור שצרף התובע, ממנו עולה כי בסיס השכר הוא 5,260 ₪ (ברוטו) ובשערוך להיום כ- 6,250 ₪ (ברוטו). התובע, שהנטל עליו להוכחת בסיס שכרו, לא התייחס לפער בין האישורים השונים של המוסד לביטוח לאומי, ובוודאי שלא העמיד תשתית ראייתית להעדפת בסיס השכר הגבוה יותר. זאת ועוד, גם במקרים בהם קיים בסיס שכר אחד באישורי המוסד לביטוח לאומי, אין האישור מהווה ראיה מכרעת לשם קביעת בסיס השכר, אלא יש לבחון את האישור יחד עם מכלול הראיות בתיק, שכן לא ברור כלל אילו ראיות הציג התובע למוסד לביטוח לאומי קודם לקביעתו (השוו ת"א (י-ם) 1537-04-10 וראסנה נ' זולוטיחין, פסקה 19 (17.7.14)). על אחת כמה וכמה במקרה בו הוצגו בסיסי שכר שונים, כבענייננו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי תלושי השכר של התובע בגין תקופה של חודשיים בלבד לפני התאונה ובגין 33 ימי עבודה, אינם יכולים להוות תשתית מספקת להוכחת בסיס השכר שלו טוען התובע. כזכור מספר חודשים קודם לכן, התובע היה מובטל או שהרוויח סך של כ- 5,000 ₪ בערכי היום. בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה בפניי כמפורט לעיל, אני קובעת כי לצורכי בחינת הפסדי ההשתכרות של התובע לעתיד, יש לקחת בחשבון בסיס שכר של כ- 6,000 ₪ (נטו) כערכם היום. לגבי הפסדי השכר בחודשים הסמוכים לתאונה יש להניח כי בחודשים אלו התובע היה מרוויח בהתאם לשכרו בימים הסמוכים לתאונה ולכן יועמד שכרו לגבי חודשים אלו על 7,150 ₪ כפי ערכם היום. הפסדי שכר לעבר המומחה קבע לתובע תקופת אי כושר מלאה של שישה חודשים. לתקופה זו הנתבעים יפצו את התובע באופן מלא בהתאם לשכרו עובר לתאונה, כ- 7,150 ₪ לחודש. בהתאם לכך, אני פוסקת לתובע עבור ששת החודשים לאחר התאונה סך של 43,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה. לגבי התקופה מתום תקופת אי הכושר ועד היום, יש לפצות את התובע בהתאם לשיעור הגריעה שקבעתי לעיל (בשיעור של כ- 45%) ובסיס שכר של כ - 6,000 ₪ (נטו). בהתאם לכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 245,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה. הפסדי שכר לעתיד בהינתן גריעה בשיעור של כ- 45%, ובסיס שכר בסך של כ-6,000 ₪ (נטו), אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד, עד גיל 67, בסך 185,000 ₪. אבדן זכויות סוציאליות על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז- 1957, החל מתאריך 1.1.14, הפרשות המעביד יעמדו על 12%. לגבי העבר, ההפרשות הן בשיעור ממוצע של כ- 10%. בהתאם לכך, שיעור הפיצוי בגין אבדן התנאים הסוציאליים יחושב לפי 12% מהפיצוי המגיע לתובע בגין הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד ובשיעור של 10% בגין העבר. (ראו ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' זק תורגמן ואח' פסקה 5 (27.12.14), המפנה לניתוח בת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.13)). לנוכח האמור, הפיצוי בגין הפסדי פנסיה עומד על סך מעוגל של 50,000 ₪ . עזרת הזולת לאחר שנתתי דעתי לטיב הנכות שנקבעה לתובע, לתקופת הנכות הזמנית ובשים לב לכך שיתכן שתובע לא יוכל לבצע חלק מעבודות התחזוקה של ביתו, אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה על סך של 30,000 ₪. הוצאות התובע לא הציג קבלות. בהתחשב במהות הפגיעה, מצאתי לפצות את התובע על דרך האומדן בסך כולל של 3,000 ₪. ניכויים מן הסכומים שנפסקו יש לנכות את הסכומים שהתקבלו על ידי התובע מאת המוסד לביטוח לאומי, בהתאם להסכמת הצדדים שקבלה תוקף של החלטה ביום 23.3.14, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ביחס לכל אחד ממרכביו בהתאם למועד שבו התקבל. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו. לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.34%. כמו-כן, יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט בהן נשא התובע. הסכום ישולם בתוך 30 ימים. נכותתאונות נפילהנפילה באוטובוסנפילהאוטובוס