ניכוי שליש מאחוזי נכות בגין מצב קודם: לפני תביעה לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. התובעת, ילידת 12.9.1963, נפצעה בשתי תאונות דרכים. מיום 30.12.2006 (להלן: "התאונה הראשונה") ומיום 24.9.2007 (להלן: התאונה השניה"). התובעת והנתבעים 1 ו-2 הגיעו להסכם בעניין התאונה הראשונה, אשר ניתן לו תוקף של פס"ד ביום 18.8.2013. בהתאם לנטען התובעת נפגעה בתאונת עבודה ביום 24.9.2007 ברכב הסעות בעת שליוותה לביתה תלמידה, כאשר לפתע רכב אחר פגע ברכב התובעת והתובעת טולטלה בתוך הרכב ונפגעה. ד"ר לוינקופף, מונה כמומחה מטעם בית משפט. בחוות דעתו מיום 2.10.2011 קבע כי בגין תחלואי עמוד שדרה צווארי לתובעת 20% נכות לפי סעיף 37 (5) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). מנכות זו קבע כי יש לנכות שליש בגין מצב קודם ולפיכך קבע כי כתוצאה משתי התאונות יחד נגרמו לתובעת 13.5% נכות אותם הוא חילק באופן שווה בין התאונות. היינו 6.75% בגין כל אחת מהתאונות. בגין הצלקת בצוואר קבע כי נגרמו לתובעת 5% נכות לפי סעיף 75 (1) ב' חלקי לתקנות וקבע כי נכות זו הינה אסתטית. שני שליש הינם בגין התאונות הנדונות כלומר 3.5% נכות המחולקים באופן שווה בין התאונות, היינו 1.75% בגין כל תאונה. עוד, קבע המומחה כי התובעת שהתה בתקופת אי כושר עבודה מלא וזמני למשך 4-6 שבועות לאחר כל אחת מהתאונות ותקופת אי כושר של 8-10 שבועות לאחר הניתוח, המדובר בפרק זמן סביר. במכתב מיום 18.11.2011 המליץ ד"ר לוינקופף, עקב תלונות התובעת על כאבי ראש והתעלפות, לאחר התאונה השניה ועקב תלונה על חולשה בפלג גופה השמאלי, על מינוי נוירולוג. פרופ' דוד טנה, מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, בחוות דעתו מיום 5.3.2012 קבע כי ממכלול התסמינים, הרקע הרפואי והבדיקה הנוירולוגית לא נגרמה לתובעת נכות נוירולוגית נוספת "מסיבה מרכזית (מוחית) בגין התאונה". בגין תחלואת עמוד שדרה צווארי הסכים לחוות דעתו של ד"ר לוינקופף. הצדדים כאמור, אינם חלוקים בשאלת החבות והאחריות אלא בשאלת נכותה התפקודית של התובעת ונזקיה כתוצאה מהתאונה השניה. דיון בתצהיר עדותה הראשית, טענה התובעת כי לאחר התאונה סבלה מכאבי ראש חזקים, סחרחורות, כאבים והגבלות בתנועה בגב ובעמ"ש צווארי. כן נטען כי כחצי שנה לאחר התאונה אושפזה התובעת במחלקה הנוירולוגית בבית חולים "אסף הרופא", עקב חולשה בפלג גוף שמאלי. בדיקת CT הדגימה בלט דיסק בגובה C 4 עד C 5, כמו כן נמצא לחץ בשורשים C 5-6 ו-C 6-7. ביום 17.8.2008 אושפזה התובעת לניתוח בחוליות עמוד שדרה צווארי וביום 27.8.2008 שוחררה לביתה (אחד עשר ימי אשפוז) עם המלצות להמשך מעקב רפואי, טיפולי פיזיותרפיה ומנוחה. כחודש לאחר הניתוח סבלה מזיהום בפצע הניתוחי ואושפזה פעם נוספת מיום 22.9.2008 עד ליום 6.10.2008 (חמישה עשר ימי אשפוז). לטענת התובעת, ביצעה במשך כחצי שנה טיפולים פיזיותרפיים ולא יכלה לצאת מביתה עקב כאבים וטיפולים רפואיים נוספים. לטענתה מאז התאונה ובעקבותיה היא ממשיכה לסבול מכאבים עזים ומגבלות תנועה בצוואר, הקרנה ליד שמאל, תרדמת וחולשה של היד, לרבות כאבי ראש וסחרחורות. התובעת טוענת כי בעקבות כך היא מתקשה בישיבה ממושכת, בעמידה והליכה ממושכת, בנסיעות שהן חלק בלתי נפרד מעבודתה, מתקשה בהרמת משאות והתכופפות. לטענת התובעת בספטמבר 2006, התחילה לעבוד כמדריכת ילדים לקויי למידה והיפר אקטיביים, עבודה הדורשת מאמץ פיזי. לאחר התאונה הראשונה הוגבלה בפעילותה הפיזית, אולם ההגבלה הוחמרה לאחר התאונה השניה עד כי לא היתה מסוגלת לבצע את עבודתה כנדרש. לטענת התובעת, בנסיבות אלו פוטרה באפריל 2011 ממקום עבודתה ב"כרמל פנימייה חינוכית" (להלן: "בה"ס"). עוד לטענת התובעת, בספטמבר 2007, ימים ספורים לפני התאונה השניה, התחילה לעבוד כמלווה מטעם עיריית בת ים של ילדים בהסעות בית ספר, כתוצאה מהתאונה ובעקבותיה, היא סובלת מכאבים ומגבלות תנועה ומתקשה בביצוע עבודתה. לטענת התובעת, נוכח ההגבלה הרפואית, התקשתה לעבוד בשתי העבודות במקביל ולכן לא הושבח שכרה. מחקירתה הנגדית של התובעת, עלה כי התובעת סבלה עובר לתאונה ממיגרנות, כאבי ראש ומיתר לחץ דם. כמו כן, הודתה התובעת כי בעבר סבלה מחוסר תחושה באצבעות וכי נותחה בעניין זה עוד בשנת 2004. בנוסף נדרשה התובעת להציג את מכתב הפיטורין מבה"ס. לדבריה, לא שמרה את המכתב וניסתה להשיג העתק ממנו, אך הדבר לא עלה בידה. התובעת הבהירה גם כי לא שמרה קבלות להוצאות רפואיות ונסיעות שבוצעו על ידה וכן כי לא פנתה למל"ל לקבלת החזר הוצאות. לאחר סיום חקירתה של התובעת, סיכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה, עיקרם היה חזרה על האמור בתחשיב הנזק שהוגש מטעמם. נכות תפקודית לטענת ב"כ התובעת, במקרה בו ישנה פגיעה של מספר תאונות, חל מצב של "הצטברות", היינו, הנזקים מהתאונה המאוחרת מצטברים לאלו שנגרמו בתאונה המוקדמת, שכן התאונה השניה החמירה את הנכות שנגרמה בתאונה הראשונה. ב"כ הנתבעת מנגד טען כי נוכח הנכות המוקדמת, עובר לשתי התאונות והפגיעה בתאונה הראשונה, הרי שיש לקבוע כי הפגיעה בתאונה השניה השלכתה נופלת משיעור הנכות הרפואית כפי שנקבעה. התובעת בחקירתה הנגדית הבהירה כי יום העבודה שלה הינו מפוצל ותחילתו בהסעות מסביבות השעה 05:00 עד השעה 09:00. התובעת העידה כי לעבודתה השניה היא יוצאת בשעה 14:00 וחוזרת בשעה 17:00. התובעת הוסיפה כי בעבודתה בבה"ס היא נדרשת לעיתים לעבודה פיזית עם התלמידים. בנסיבות נכותה של התובעת, עמדת ב"כ התובעת לנכות ה"מצטברת" לעומת הנכות "נבלעת" מקובלת עלי במקרה זה שלפני. הנכות שנגרמה, הצטברה והתווספה כולה לאותה התחלואה בעמוד שדרה צווארי, ממנה סבלה התובעת עובר לתאונות, כאשר הוסיפה על כך הפגיעה בשתי התאונות גם יחד. זאת ועוד, לפי קביעת המומחה משמעות הפגיעה בכל תאונה ותאונה והנכות עובר לתאונה היתה זהה בעוצמתה ובהשלכותיה, זאת אני מסיקה מהקביעה הזהה לגובה הנכות מכל אחד מהם. מאידך, לא הוכח וגם לא שוכנעתי כי כתוצאה מהתאונה השניה פוטרה התובעת ממקום עבודתה הנוסף ונאלצה כתוצאה מהנכות שנגרמה לה דוקא בתאונה השניה להמשיך ולעבוד במקום עבודה אחד בלבד בהתאם לנטען. זאת ועוד, התובעת המשיכה לעבוד בשתי העבודות גם יחד לאחר שתי התאונות ובמשך שלוש וחצי שנים. גם בהתחשב בנכותה הכוללת בשיעור של 20%, הרי שאין הצדקה לקביעת נכות בשיעור של 50% ולייחסה לתאונה השניה, בהתאם לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו (על בסיס תחשיב הנזק). מהמסמכים שהוצגו לפני, הרי שעולה כי התובעת הועסקה על ידי בה"ס מספטמבר 2006 ועד אפריל 2011 ובמקביל הועסקה בעיריית בת ים מספטמבר 2007 ועד היום. עולה כי לאחר התאונה השניה, המשיכה התובעת לאורך תקופה של שלוש וחצי שנים לעבוד בשתי עבודות במקביל. מעבר לגרסתה של התובעת, לא הוגשו ראיות כלשהן להוכחת הקשיים הנטענים, להפחתת המשרה, לירידה בשכר או לפיטוריה של התובעת כתוצאה ממגבלותיה הרפואיות. מאידך, בגילה של התובעת ונוכח תחלואיה הנוספים, לרבות הנכות האורתופדית המצטברת ממנה היא סובלת, מקובלת עלי הטענה כי עבודה בשתי משרות במקביל, המצריכה נסיעות מרובות ועבודה פיזית חלקית, אינה פשוטה. ברם, הנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה השניה, הצטברה, גם בהתאם לגישת בא כח התובעת לנכות קיימת, בשיעור הגבוה פי שתיים מהנכות הנוספת שנגרמה כאמור, בשיעור של 6.75% בלבד. בנסיבות אלו, אני סבורה כי לנכות שנגרמה כתוצאה מהתאונה השניה, אין לייחס פגיעה תפקודית העולה על הנכות הרפואית. נזקי התובעת אובדן שכר לעבר בהתאם לנטען, לאחר התאונה השניה שהתה התובעת בתקופת אי כושר של חמישה שבועות. כמו כן נטען כי התובעת אושפזה בין התאריכים 13.4.08 עד 17.4.08 (5 ימים) בבית חולים "אסף הרופא", עקב חולשה בפלג הגוף השמאלי, בין התאריכים 17.8.08 עד 27.8.08 (11 יום) בבית חולים איכילוב לניתוח בחוליות, ובין התאריכים 22.9.08 עד 6.10.08 (15 ימים) לניתוח נוסף, סך הכל 31 ימים. בנוסף נטען כי התובעת הייתה בימי מחלה מיום 8.10.07 ועד ליום 10.10.07 (3 ימים). הפסד השכר הנטען, לפיכך לתאונה השניה בגין ימי האשפוז, בהתאם לטענת בא כח התובעת, פורט בתחשיב הנזק. בא כח התובעת הסכים לכך שיש לחלק את ימי המחלה בין שתי התאונות. בא כח הנתבעת טען כי יש לחלק את ימי המחלה באופן ולפיו רק שליש ייזקף לתאונה השניה. בא כח התובעת, בתחשיב הנזק מטעמו, הוסיף לימי אי הכושר, את ימי האשפוז לפני לתאונה נשוא הליך זה, אשר אין בכוונתי להתחשב בו במסגרת נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה השניה. עוד, בחישוב שווי ימי אי כושר, בחר התובע לחלק את שכרה החודשי הממומצע הנטען של התובעת ל-25 ימים, בעוד שבהתאם לחישוב שיבוצע על ידי יחושב השכר היומי בחלוקת השכר החודשי ל-30 ימים. מומחה בית המשפט, ד"ר לוינקופף קבע בחוות דעתו כי תקופת אי כושר מלאה וזמנית של ארבעה עד ששה שבועות, לאחר התאונה, הינה סבירה בנסיבות פציעתה של התובעת וכן כי תקופה של שמונה עד עשרה שבועות לאחר הניתוח, הינה גם כן זמן החלמה סביר. מקובלת עלי עמדת בא כח התובעת כי יש לחלק את ימי האשפוז באופן שווה בין שתי התאונות. הגם שהמדובר בנכות שהצטרפה לנכות זהה עובר לשתי התאונות. משקלן של התאונות כבד יותר, מכיוון שהתאונות החמירו את מצבה הרפואי של התובעת, שלולא התאונות לא היה ככל הנראה, מחייב התערבות כירורגית ושני ניתוחים כפי שעברה התובעת. התובעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית טפסי 106 בלבד, להוכחת שכרה לאורך השנים. זאת ועוד, התובעת לא צירפה אישור על היעדרות בתקופות אי הכושר, על אובדן שכר, על פדיון ימי מחלה או חופשה וגם לא על ערכם של ימי המחלה והחופשה שנלקחו על ידה בהתאם לנטען. הצדדים אינם חלוקים לתשלומים ששולמו לתובעת באמצעות המל"ל בגין 16 ימי היעדרות, בין התאריכים 25.9.07 עד 10.10.07. סכום הגמלה ששולם עמד על סך של 2,254 ₪. הצדדים בסיכומיהם, הסכימו לכך שהתובעת זכאית לאותה תקופה להשלמה של 25% משכרה בלבד. עוד יודגש כי בא כח התובעת הבהיר כי בהיות נכותה של התובעת בשיעור של 6.75% בלבד לכל תאונה, הרי שלא הייתה זכאית לתשלומים נוספים מהמל"ל ולכן אין מקום לביצוע ניכוי רעיוני, בהתאם לדרישת הנתבעים. עולה כי שכרה הממוצע של התובעת לשנת 2006, עמד על סך של 4,634 ₪ (בבה"ס). בשנת 2007 שכרה הממוצע של התובעת בבה"ס עמד על שיעור של 4,913 ₪, החל מחודש ספטמבר 2007, התווספה לתובעת הכנסה מעירית בת ים בשנת 2007, בשיעור ממוצע של 3,776 ₪. בשנת 2008, שכרה הממוצע של התובעת (בבה"ס) עמד על סך של 4,327 ₪ ובעירית בת ים בשנה זו, עמד השכר הממוצע על סך של 4,000 ₪. בשנת 2009 שכרה הממוצע של התובעת (בבה"ס), עמד על סך של 5,058 ₪ ובעירית בת ים עמד על שיעור של 4,211 ₪. בשנת 2010 שכרה הממוצע של התובעת (בבה"ס) עמד על סך של 5,297 ₪ ובעירית בת ים על סך של 4,219 ₪. בשנת 2011 (כולל חודש חודש אפריל, מועד הפסקת עבודתה), שכרה הממוצע של התובעת בבה"ס עמד על סך של 5,683 ₪ ובעירית בת ים עמד השכר הממוצע על סך של 4,290 ₪. שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2012 בעירית בת ים, עמד על סך של 4,612 ₪. לא הוצג ולא נמסר פירוט לשכרה של התובעת בשנת 2013 ועד היום. הפסד שכר לעבר הינו כאמור נזק הטעון הוכחה. גם אם נקבעו לתובעת תקופות אי כושר, הרי שהיה עליה להוכיח את ההפסד הנטען, לרבות ירידת שכר. אני מקבלת את טענת התובעת כי לא עבדה בתקופת האשפוז וגם לא בתקופת ההחלמה לאחר הניתוח ואניח כי קוזזו לתובעת ימי מחלה. בהעדר הוכחה לשווי פדיון ולאפשרויות של פדיון ימי המחלה, הנני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי לתקופות אי הכושר, בהתבסס על התקופות שקבע מומחה בית המשפט (מחצית מימי ההחלמה לאחר הניתוח). לפיכך תילקח בחשבון תקופת ימי מחלה והחלמה של תשעה וחצי שבועות בסך הכל. פיצוי בשיעור של 10,000 ₪, לתקופת אי הכושר וימי האשפוז, יהלום בנסיבות אלו ראש נזק זה. להפסד השכר מתקופת אי כושר ולאחר הניתוח ועד היום - לטענת בא כח הנתבעים לא נצפתה ירידה בשכרה של התובעת מאז התאונה ועד לאפריל 2011. יוער כי הטענה מתייחסת לערכים הנומינליים להכנסותיה לאורך השנים. ניתן בנקל לחשב את הפסד שכרה, תוך התחשבות בעליית המדד בהפרשי ריבית (מחצית תקופה), אשר מסתכמים בכ-10%. נוכח העובדה כי התובעת סובלת מבעיות רפואיות נוספות וגם הנכות האורטופדית כתוצאה מהתאונה הינה חלקית ובשיעור של כשליש מהנכות הכוללת, בנסיבות אלו, אני פוסקת לתובעת פיצוי נוסף לאחר תקופת אי הכושר ועד היום, בשיעור של 20,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד כאמור לעיל, לא הוכח כי הפסקת העבודה בבית הספר נעוצה בפגיעה בתאונה השניה. לפיכך, יש לחשב את הפסדי השכר של התובעת כתוצאה מהתאונה השניה, בהתאם לבסיס שכרה עובר לתאונה השניה ובשיעור נכותה התפקודית בלבד. שכרה המצטבר של התובעת לפני התאונה השניה, בערכו להיום (מדד בלבד), הינו סך של 10,500 ₪. ב"כ התובעת עתר לפיצוי בגין אבדן שכר רק עד לגיל 64, לפיכך יבוצע החישוב באופן הבא: 10,500 ₪ X 6.75% X 133.0744 = 94,316 ₪. עזרת זולת לעבר ולעתיד בהתאם לנטען בתקופת אי הכושר ולמשך תקופה של 26 שבועות, נזקקה התובעת לעזרת זולת, אשר חרגה מהמצופה מבן משפחה. התובעת העריכה עלות עזרה לשבוע ב- 800 ₪ ולכן עתרה לפיצוי לתקופת אי הכושר בשיעור של 20,800 ₪. לאחר מכן ועד היום, עתרה לפיצוי בגין התאונה השניה בשיעור של 15,000 ₪. לעתיד, עתרה התובעת לפיצוי בשווי של 4 שעות שבועיות, בעלות של 45 ₪ לשעה עד תום תוחלת חייה (גיל 80). הנתבעים מנגד טענו כי פגיעתה של התובעת היא "קלילה" ותמוהה הדרישה לפיצוי בגין רכיב נזק זה. התובעת בתצהיר עדותה הראשית, טענה כי היא מעסיקה עזרה פעם בשבוע בהיקף של 4-5 שעות, בעלות של 45 ₪ לשעה. לטענתה, הינה זקוקה לעזרה רבה יותר, אולם עקב חסרון כיס אינה יכולה להרשות לעצמה העסקת עזרה מעבר לשעות הללו ולכן היא נעזרת בילדיה. לטענת התובעת, מגבלותיה הרפואיות מקשות עליה בניהול משק הבית. התובעת בחקירתה הנגדית טענה כי היא מעסיקה עובדת בשכר. לדבריה, העובדת סירבה לתת תצהיר וגם לא נאותה להתייצב לעדות. בהתחשב בתקופת האשפוז, אי הכושר ונכותה התפקודית של התובעת, הרי שבתקופת האשפוז וההחלמה, אני סבורה כי העזרה לה נזקקה התובעת, חרגה מעט מזו המצופה מבני משפחה. בנוסף, נוכח נכותה התפקודית של התובעת, ימי האשפוז ותקופת אי הכושר, פיצוי בשיעור של 20,000 ₪, יהלום ראש נזק זה. נסיעות והוצאות לעבר ולעתיד בא כח התובעת עתר לפיצוי גלובלי בשיעור של 40,000 ₪ בגין רכיב זה. בא כח הנתבעים טען כי אין לפצות התובעת בגין רכיב זה, נוכח פגיעתה המינורית ובהיות התאונה תאונת עבודה. במסגרת חקירתה הנגדית טענה התובעת כי לא שמרה קבלות על הוצאות שנסעה בהם בגין נסיעות וטיפולים שונים. בתצהירה טענה כי נגרמו לה הוצאות רפואיות בגין טיפולים פיזיוטרפיים, טיפולים אלטרנטיביים ומשככי כאבים. לכל אלה, טענה התובעת, מתווספות הוצאות נסיעה רבות, לרבות נסיעה במוניות. התובעת, בחקירתה הנגדית הודתה כי לא פנתה למל"ל לקבלת החזר בגין הוצאותיה. נוכח העובדה כי המדובר בתאונת עבודה, זכאית התובעת להחזר הוצאותיה בראש נזק זה מהמל"ל. עם זאת, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בשיעור של 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה. כאב וסבל בהתאם לגילה של התובעת, אחוזי הנכות וימי האשפוז, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו - 1967, אני קובעת כי התובעת תפוצה בגין ראש נזק זה בסך של 19,964 ₪. סיכום סך נזקי התובעת כאב וסבל 19,964 ₪ הפסד שכר לעבר 30,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 94,316 ₪ עזרת זולת לעבר ולעתיד 20,000 ₪ הוצאות ונסיעות 5,000 ₪ סך הכל: 169,280 ₪. ניכויים יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו על ידי המל"ל בסך של 1,924 ₪ ביום 29 מאי 2008, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, בסך של 2,436 ש"ח. ב"כ הנתבעים בסיכומיו עתר לכך שהתובעת תישא בשכר טרחת הנוירולוג שמונה על ידי ביהמ"ש, פרופ' טנה, אשר קבע כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה. אני דוחה דרישה זו, מכיוון שהמינוי היה מוצדק בנסיבות בהן הוגשו מסמכים רפואיים המעידים על ראשית ראיה לנכות, בנוסף המליץ על כך גם מומחה מטעם ביהמ"ש. סך הכך נזקי התובעת כתוצאה מהתאונה השניה הינם בסך של 166,844 ₪, יש להוסיף הוצאות משפט, אגרה ששולמה על ידי התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד היום ושכ"ט עו"ד בסך של 25,594 ₪. נכותמצב קודםאחוזי נכות