להלן פסק דין בנושא 20 אחוז נכות על סחרחורות בעקבות תאונת דרכים: התובע, יליד 1970, נפגע בתאונת דרכים ביום 14.11.2006. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע עקב פגיעתו בתאונה. הנכות הרפואית התאונה בה נפגע התובע הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. עניינו של התובע נדון בוועדות רפואיות שונות של המל"ל. כפי שהתובע פרט בתצהירו, בתחילה נקבעה נכותו בשיעור של 5%, ולאחר שורה של ערעורים והצגת חוות דעת רפואית מטעמו שקבעה נכות בשיעור 20%, נקבעה לבסוף נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 20% בתחום א.א.ג בגין סחרחורות. וועדות המל"ל קבעו כי בתחום האורטופדי והנוירולוגי לא נותרה לתובע נכות. הנכות התפקודית ואבדן כושר השתכרות בעת התאונה עבד התובע כאח בבית חולים פסיכיאטרי. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד במחלקה הסגורה של בית החולים הפסיכיאטרי ועבודתו כללה "התרוצצות" בין המחלקות השונות בבית החולים ובין החדרים על מנת לטפל בחולים, כמו גם התמודדות עם התפרעויות של מטופלים והשתלטות עליהם בעת זעמם, עבודה שדרשה מאמץ גופני ניכר. התובע טען כי לאחר התאונה גופו לא עמד בדרישות אלו של התפקיד ולכן נאלץ לעזוב את משרתו כאח בבית החולים הפסיכיאטרי לטובת עבודה כאח במרפאה בקופת חולים. לטענתו, התאונה גרמה לירידה "קריטית" בשכרו. התובע הוסיף וטען, כי גם בתפקידו כאח במרפאה יש לנכותו השפעה על תפקודו, שכן הוא סובל מסחרחורות משמעותיות מידי פעם וסחרחורות קלות באופן תכוף, דבר המקשה עליו בעבודתו. הנתבעת, במסגרת ראיותיה, הגישה את תיקו האישי של התובע בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". מדובר בתיק עב כרס, ממנו עולה תמונה שונה לחלוטין בנוגע לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע בבית החולים, נתונים שהתובע בחר שלא להביאם ולא להזכירם כלל בתצהירו. ממסמכי התיק אנו למדים כי ביום 3.12.2006, לאחר שימוע שנערך לתובע, קיבל המנהל האדמניסטרטיבי במרכז לבריאות הנפש "איתנים" החלטה לפטרו "מחמת חוסר התאמה מקצועית". במכתב נרשמו, בין היתר, הדברים הבאים: "לאחר שכל הגורמים המקצועיים מאוחדים בדעה שאתה לא מתאים לעבודה בבית חולים פסיכיאטרי נמצא בבסיס החלטתי החשש לשלומם של המטופלים, וזאת לאור מספר אירועים בהם גילית סף רגישות נמוך, וחוסר יכולת שליטה עצמית נוכח התנהגויות חריגות של מאושפזים. בדיון... הבעת התנגדות להפסקת עבודתך בהסכמה; לכן אני עומד להמליץ בפני מנכ"ל המשרד להפסיק העסקתך ללא הסכמתך". ביום 30.1.2007 ניתנה החלטתו של מנכ"ל משרד הבריאות - לאחר שעיין בתיקו האישי של התובע, בשימוע שנערך לו ובטיעונים נגד הפיטורים שהועלו על ידי בא-כוחו - לפטר את התובע מהשירות "בגין אי התאמה". התובע הגיש ערעור על ההחלטה ולפיכך הוקפא הליך הפיטורין עד להחלטת השר בעניינו, אלא שביום 5.3.2007 פנה התובע במכתב להנהלת בית החולים והודיע כי הוא מסיר את מכתב הערעור בעניין פיטוריו ומבקש להפסיק את עבודתו בבית החולים לאלתר ומוותר על הודעת מוקדמת בעניין פיטוריו. בהתאם לכך, סיים התובע את עבודתו בבית החולים ביום 7.3.2007. לאחר הגשת ראיות הנתבעת וימים ספורים קודם לדיון ההוכחות ביקש התובע להגיש תצהיר משלים מטעמו ושני תצהירים נוספים של עמיתים לעבודה, בהם התייחסות לתקופת עבודתו בבית החולים "איתנים" ולנסיבות הפסקת עבודתו. בהחלטה מיום 29.10.13 הותר לתובע להגיש את התצהירים הנוספים, אלא שלדיון שנקבע ליום 31.10.13 לא התייצבו העדים מטעמו ולפיכך הוחלט על הוצאת תצהיריהם של עדים אלה מהתיק (ר' החלטה מיום 31.10.13, עמ' 31-29 לפרוטוקול). בתצהיר המשלים מטעמו התייחס התובע לנסיבות הפסקת עבודתו וטען כי ברקע התלונות שהוגשו כנגדו עמדה מערכת יחסים עכורה בינו לבין "חבורה של עובדים ותיקים". התובע טען כי בשל אופי המחלקה בה עבד, השימוש בכוח סביר היה דבר שבשגרה לצורך הטיפול בחולים, אלא שחבורת העובדים הוותיקים השתמשה בכך כדי להעליל עליו דברים ולהכפיש את שמו מתוך כוונה להרע לו. בסופו של יום הוחלט על פיטוריו, אך הליך הפיטורין הוקפא לצורך בירור הערעור, אלא שאז, כך טען התובע, כבר היה לאחר התאונה, פגוע פיסית והיה לו קשה לעבוד בשל הסחרחורות שתקפו אותו, ומכיוון שכך החליט לוותר על מקום העבודה. התובע הוסיף וטען, כי קודם לעבודתו בבית החולים הפסיכיאטרי עבד במכון גסטרו של קופת החולים הכללית, ולאחר פיטוריו שב לעבוד שם. לאחר שהמכון גדל והעבודה הפכה להיות תובענית וקשה מידי בשבילו, עבר לעבוד במכון דיאליזה, שם הוא עובד גם כיום. כאמור, התובע בחר שלא לציין בתצהירו הראשון דבר בנוגע לנסיבות שהובילו להפסקת עבודתו והצהיר כי מצבו עקב התאונה היה הגורם הבלעדי להפסקת עבודתו בבית החולים הפסיכיאטרי. כך טען לאורך כל ניהול התביעה - בכתב התביעה, בתחשיב הנזק מטעמו (וכך גם בוועדות המל"ל). רק לאחר שהנתבעת חשפה את כלל הנסיבות הנוגעות להפסקת עבודתו בבית החולים, נסיבות שלא יכול להיות ספק לגבי הרלוונטיות שלהן וחשיבותן במקרה דנן, מצא התובע לנכון לפרט בקשר לכך. העובדה שהתובע בחר להציג חלק קטן מהתמונה גורעת עד מאוד מאמינות טענותיו. טענתו כי חזר בו מהערעור על פיטוריו והחליט לוותר על מקום עבודתו בשל מצבו הגופני באותה עת הועלתה, כאמור, בשלב מאוחר בניסיון ליישב בין טענותיו המוקדמות לבין העובדות שנתגלו. לטענה זו אין כל אחיזה במסמכי התיק האישי, אלא ההיפך הוא הנכון. בשימוע שנערך לתובע ביום 23.11.06, תשעה ימים לאחר התאונה, ציין התובע כי הוא רואה עצמו מתאים וכשיר להמשיך ולעבוד באיתנים (ר' עמ' 4 לשימוע). ואף אם תאמר כי באותה עת דבריו נאמרו על מנת לשמור על משרתו, הרי שבמכתב מיום 29.4.07, שנכתב מאת המנהל האדמינסטרטיבי "לכל המעוניין", לאחר שהתובע החליט לוותר על הערעור ולמעשה כבר עזב את מקום העבודה, צויין כי בשיחות שנערכו עם התובע חלק התובע על מסקנות מינהל הסיעוד "אך בסופו של דבר הגיע אף הוא למסקנה כי יגיע למיצוי יכולותיו וסיפוקו האישי במסגרות טיפוליות שאינן פסיכיאטריות". גם במכתב זה אין זכר לטענות לעניין מצבו של התובע עקב התאונה והשלכותיו על תפקודו. יתר על כן, התובע היה בתקופת אי כושר במשך חודש ימים בלבד לאחר התאונה, ולאחר מכן ועד לפיטוריו, במשך כ-3 חודשים, חזר לעבודה סדירה. התובע בחר שלא להציג את תלושי המשכורת לחודשים שלאחר התאונה וההנחה היא כי שכרו באותה עת לא נגרע ומכל מקום אין ראיה כלשהי כי תפקודו באותה עת נפגם במשהו. בתצהירו המשלים טען התובע כי לאחר פיטוריו מבית החולים "איתנים", החל לעבוד במכון גסטרו של קופת חולים כללית, אך לאחר שהמכון גדל "והעבודה הפכה להיות תובענית וקשה מידי", כדבריו, סיים את עבודתו שם והחל לעבוד כאח במכון דיאליזה. התובע לא הביא כל ראיה בנוגע לנסיבות בהן סיים את עבודתו במכון הגסטרו, ונוכח עדותו המגמתית כמפורט לעיל והקושי לייחס אמינות לדבריו, אין לקבל את טענתו לגבי נסיבות העזיבה, בפרט כשזו אינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהי וכאשר עשויות להיות סיבות אחרות לעזיבתו (כך, ר' עדותו של התובע לפיה עזב את העבודה מרצונו ונסע לחו"ל לתקופה מסויימת - עמ' 21 לפרוטוקול, שו' 32-31 וכן דברי בא-כוחו בפרוטוקול מיום 7.4.14, עמ' 1, שו' 17). כאשר שב התובע מחו"ל, בחודש ינואר 2013, חיפש מקום עבודה ולאחר זמן לא רב החל לעבוד במכון דיאליזה, שם הוא עובד עד היום. מתלושי השכר שהוגשו עולה כי התובע החל לעבוד במכון הדיאליזה ביום 13.2.2013. חיש מהר שכרו עלה, התובע עובד שעות נוספות ובשלושת החודשים האחרונים לגביהם הוצגו תלושי שכר (יוני-אוגוסט 2013) עמד שכרו הממוצע ע"ס 10,756 ₪ (ברוטו פחות מ"ה). התובע טען בחקירתו כי בעת שחיפש מקום עבודה קיבל הצעות עבודה מבית החולים הדסה עין כרם ומבית החולים שערי צדק, אך בשל מגבלותיו בחר לעבוד במכון הדיאליזה. טענה זו הועלתה ללא כל ביסוס, לא בא זכרה קודם לכן, גם לא בתצהיר המשלים שהוגש לפני דיון ההוכחות, ואין בידי לקבלה. מעבר לכך אציין שאין בטענה כללית שכזו - שאינה מפרטת למי פנה, מהו סוג העבודה שלכאורה הוצע לו, מדוע הוא מוגבל בביצוע עבודה כזו ומה השכר שהיה צפוי לקבל - כדי ללמד דבר. יתר על כן, שאלה היא, מדוע התובע פנה מלכתחילה לחפש עבודה בבתי החולים אם סבר שמגבלותיו הגופניות לא יאפשרו לו לעבוד שם. כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792; ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם במאגרים)). התובע טען כי לנכותו השלכה משמעותית על תפקודו. לטענתו, הוא סובל מסחרחורות קלות באופן תדיר ומסחרחורות משמעותיות מידי פעם, דבר המאט את קצב הפעילות שלו ומקשה עליו. כן טען התובע, כי הוא זקוק לעזרה בעבודות הבית ובאחזקת משק הבית בדברים בהם היה מטפל בעבר בעצמו, כגון ניקוי המכונית, תיקונים ושיפוצים קלים בבית, טיפול ואחזקת הגינה וכדו'. כאשר נשאל התובע בחקירתו לאיזה עזרה נזקק לאחר התאונה, תשובתו התמקדה בניקיון הבית. התובע טען, כי נהג לנקות את הבית והפסיק לעשות זאת (עמ' 24 לפרוטוקול, שו' 26-23). כאשר נשאל מהן עבודות הבית שביצע בעבר ואינו יכול לבצע היום, השיב "בעיקר ניקיון... לשטוף רצפה, להשתמש בשואב אבק", וכנשאל מדוע אינו יכול להשתמש בשואב אבק כיום, ענה כי הוא "נמנע מזה. אני נמנע ממאמץ" (עמ' 27 לפרוטוקול, שו' 15-6). דומה כי התובע הפריז בתיאור מגבלותיו ואין להניח שמצבו אינו מאפשר לו להשתמש בשואב אבק, גם אם הוא נדרש להאט את קצב עבודתו אחת לכמה זמן. כך גם לגבי שאר פעולות היום-יום. התובע טען, למשל, כי בשל הסחרחורות מהם הוא סובל הוא אינו יכול ללכת מעבר למרחקים קצרים ואינו יכול לרכב על אופניים. בחקירתו נשאל התובע אם הוא רוכב על כלים אחרים או מחליק על הקרח והשיב "ממש לא". כאשר הציגה לו ב"כ הנתבעת תמונה בה הוא נראה באולם החלקה על הקרח (נ/7), ניסה התובע ליישב בין הדברים וטען כי לא החליק על הקרח אלא רק נעל נעלי החלקה ועמד למספר דקות כדי שיצלמו אותו. גם בנוגע לתפקודו של התובע בעבודה, לא הוכחו כלל טענות התובע. התובע עובד במשרה בהיקף מלא, לרבות שעות נוספות. על פי התלושים שהוצגו ממקום עבודתו האחרון של התובע, התובע כלל לא ניצל ימי חופשה או מחלה מאז החל לעבוד שם. התובע לא הסביר במה נפגם תפקודו, למעט טענתו להאטה בקצב הפעילות מידי פעם, ולא הביא ראיות התומכות גם בטענה זו. לסיכום נקודה זו - אין להפחית מעוצמת הפגיעה של התובע, אך אין לקבל את טענותיו הגורפות באשר למידת ההשפעה של הנכות על תפקודו בכלל ועל עבודתו ויכולתו להשתכר בפרט. כפי שהובהר היטב, התובע הפסיק את עבודתו כאח בבית החולים "איתנים" בנסיבות שכלל אינן קשורות לתאונה. טענת התובע בתצהירו המשלים כי "התפטר" מנותקת מהמציאות ויש לקחת בחשבון כי התובע פוטר בנסיבות לא פשוטות, שיש בהן להשליך גם על אפשרויות התעסוקה העתידיות שלו. לאחר התאונה שב התובע לעבוד באותו מקום עבודה עד לפיטוריו ולאחר מכן שב לעבוד במקצועו, אם כי במקום עבודה אחר. הירידה בשכרו של התובע לאחר פיטוריו מוסברת על רקע האופי השונה של העבודה בבית חולים לעומת קופת חולים (היעדר משמרות וכיו"ב). לא התרשמתי כי תפקודו היום-יומי של התובע נפגע כמתואר על ידו והתובע לא טרח להביא עדים בנקודה זו, אף שהיה ביכולתו לעשות כן. לכל אלה יינתן ביטוי, בין יתר השיקולים, בעת קביעת הפיצוי בגין הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות של התובע. הפסדי השתכרות התובע בחר שלא להגיש תלושי משכורת לתקופה שלאחר התאונה ולפיכך לא ניתן לבחון את הפסדי השכר שנגרמו לו, ככל שנגרמו, בתקופה שלאחר התאונה. ידוע שהתובע היה בתקופת אי כושר למשך חודש ימים לאחר התאונה וקיבל דמי פגיעה. לאחר מכן, התובע חזר לעבודה וההנחה היא, בהיעדר ראיה אחרת, כי שכרו בתקופה זו ועד לפיטוריו לא נפגע. לאחר פיטוריו בשנת 2007 שב התובע לעבוד במקצועו כאח במקומות עבודה אחרים. קודם לתאונה, ועל פי תלושי השכר שצרף התובע לתצהירו (ביחס לתקופה שלפני התאונה צרף התובע תלושי משכורת לחודשים יוני עד אוקטובר 2006 בלבד), עמד שכרו של התובע ע"ס 10,505 ₪ בממוצע (ברוטו פחות מס), כפי שעולה מהנתונים המצטברים בתלוש השכר לחודש אוקטובר 2006. במקומות העבודה בהם עבד התובע לאחר פיטוריו היה אמנם שכרו בתחילה נמוך יותר משכרו בבית החולים "איתנים", אך הדבר מתבקש בהתחשב בשינוי מקום העבודה ובאופי העבודה השונה. כן יש לציין, כי בשנים 2008 ועד 2011, במקביל לעבודתו, למד התובע לתואר ניהול מערכות במרכז האוניברסיטאי באריאל (עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 20-17), ולפיכך בתקופה זו אך טבעי שגם לא ימצה את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו. בחודש ספטמבר 2012 עזב התובע לחו"ל ולאחר חזרתו החל לעבוד כאח במכון דיאליזה, שם הוא עובד עד היום. שכרו של התובע נכון לחודש אוגוסט 2013 עמד ע"ס 10,756 ₪ בממוצע (ממוצע לחודשים יוני-אוגוסט 2013). נראה, אם כן, כי התובע חזר לרמת שכר דומה לזו שהשתכר קודם לפיטוריו. יש אולי בסיס להנחה שלו היה התובע ממשיך לעבוד בבית החולים "איתנים" היה היום שכרו גבוה יותר משכר זה (בהתחשב בהצמדת השכר, בוותק וכו'), אלא שמדובר בעניין תיאורטי בלבד ואיני רואה מקום לבסס את פסיקת הפיצוי על הפרשי השכר בפועל, ככל שהיו וישנם כאלה, בין השתכרותו של התובע ערב התאונה להשתכרותו לאחר פיטוריו, שכן כאמור אין קשר בין הפגיעה תולדת התאונה לבין פיטוריו של התובע והירידה בשכרו לאחר פיטוריו. בצד הדברים האמורים, יש להביא בחשבון את גובה הנכות ואת האפשרות, שבכל זאת קיימת, שאלמלא מומו יכול היה אולי התובע להשתכר יותר, כמו גם את העובדה שכיום לא מובטחת לתובע קביעות בעבודה ונכותו עשויה להשליך בעתיד על אפשרויותיו וסיכוייו בשוק העבודה. בנסיבות העניין ובהתחשב בכל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע סכום של 375,000 ₪, בגין אבדן כושר השתכרות, לעבר ולעתיד, לרבות הפסד פנסיה, סכום המשקף בקירוב גריעה ממוצעת של כ-1,300 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד. כאב וסבל בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובע פיצוי על פי התקנות ובהתאם לנכות בשיעור 20%, ובסה"כ 38,474 ₪. הוצאות התובע טען כי הוציא סכומים רבים בעבור תרופות, נסיעות וכדו'. כאשר נשאל בחקירתו לגבי טיפול תרופתי טען בתחילה כי הוא לוקח כיום מידי פעם משככי כאבים (עמ' 22, שו' 24-23) ולאחר מכן טען כי אינו לוקח תרופות לשיכוך כאבים (עמ' 27, שו' 2-1). כאשר נשאל באופן ספציפי לגבי הטיפול בסחרחורות טען בתחילה כי לא ראה שיש לכך פתרון (עמ' 22, שו' 26-25), אך בהמשך דבריו ובתשובה לשאלות שנשאל טען כי יש תקופות בהן הוא לוקח כדורים נגד סחרחורות. התובע הסביר כי לא פנה לטיפול רפואי, אלא קיבל מרשמים מרופאים במקום עבודתו (עמ' 23, שו' 29-5). טענות התובע לגבי טיפול תרופתי עלו לראשונה בחקירתו ולא הובאה להן כל ראיה. כן לא הוצג בדל ראיה בנוגע להוצאות רפואיות אחרות. התובע אישר כי לא פנה לטיפול רפואי בשנים האחרונות אך טען כי בכוונתו לשפר את מצבו הבריאותי באמצעות רפואה אלטרנטיבית, אליה לא פנה עד היום מסיבות כלכליות. כאשר נשאל התובע אם בדק מה עלות הטיפולים האלטרנטיביים דרך קופת חולים, אישר כי כלל לא ערך בדיקה כזו. מהמסמכים הרפואיים לא עולה כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים, כאלה ואחרים, ומכל מקום ההנחה היא כי כל הטיפולים ניתנים על ידי קופת חולים. כמו כן, יש לזכור כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולפיכך התובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות מהמל"ל. יחד עם זאת, בהתחשב בהוצאות מסויימות בגין השתתפות עצמית, נסיעות לטיפולים רפואיים וכיו"ב, אני פוסקת לתובע, בגין העבר והעתיד, סך של 2,000 ₪ ברכיב זה. עזרת הזולת התובע טען כי בתקופת אי הכושר תפקודו הוגבל מאוד גם בבית ובטיפול בעצמו ועקב כך נזקק לעזרה חריגה מאשתו ובני משפחתו. גם לאחר תקופת אי הכושר, כך טען, נזקק לעזרה והוא יזדקק לעזרה גם בעתיד. טענות התובע לא נתמכו בראיה כלשהי ואף אשתו לא הובאה לעדות מטעמו, אף שבנקל ניתן היה לעשות כן. כמפורט לעיל, בעדותו התייחס התובע בעיקר לעבודות הבית, שלטענתו ביצע בעבר והוא נמנע מלבצע כיום, אלא שכפי שכבר צויין נראה כי התובע הפריז במגבלותיו ולא שוכנעתי כי נכותו מונעת ממנו לעשות את כל עבודות הבית והניקיון או אף מגבילה אותו באופן משמעותי. יצויין, כי התובע לא טען לעזרה בשכר בעבר, אם בעבודות הבית או בביצוע פעולות אחרות. בנסיבות העניין, בהתחשב בשיעור הנכות ואופיה, כמו גם באפשרות שבעתיד יתקשה יותר במומו, אני פוסקת לתובע סך של 30,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד. ניכויים אין מחלוקת כי מסכום הפיצוי יש לנכות את תגמולי המל"ל. על פי חוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת ושנערכה על ידי האקטואר גד שפירא, יש לנכות מסכום הפיצוי סך של 526,660 ₪ נכון ליום 13.6.13. התובע לא ביקש לחקור את האקטואר ולא חלק על סכום זה, אך טען כי מסכום הפיצוי יש להפחית שכר טרחת עו"ד בסך 46,142 ₪ ששילם התובע עבור ייצוגו בהליכים שניהל למיצוי זכויותיו במל"ל. הנתבעת טענה כי אין מקום לבקשה לפסוק במסגרת זו שכ"ט אשר שולם במסגרת הליך אחר שקשור לתאונה. לאחר שבחנתי את הדברים, איני מוצאת בסיס לבקשת התובע. שכ"ט עו"ד שולם על ידי התובע במסגרת הליך אחר ואין מקום לחייב את הנתבעת כאן לשאת בתשלומו. אציין עוד, כי משהגיש התובע עררים וערעורים, לרבות לבית הדין לעבודה, הרי שנכון היה להעלות את הטענות לעניין ההוצאות במסגרת אותם הליכים. סוף דבר נוכח כל האמור, הפיצוי לו זכאי התובע הוא כמפורט להלן: כאב וסבל- 38,474 ₪; הפסד שכר ואבדן כושר השתכרות- 375,000 ₪; עזרת הזולת- 30,000 ₪; הוצאות- 2,000 ₪; סה"כ 445,474 ₪. מאחר וסכום הפיצוי "נבלע" בתגמולי המל"ל ומאחר ואין טענה כי מדובר ברכב מעביד, זכאי התובע ל-25% מנזקו, ובהתאם על הנתבעת לשלם לתובע סך של 111,368 ש"ח. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 17,084 ₪. נכותתאונת דרכיםאחוזי נכות