תאונה בחדר אוכל של בית מלון (תביעת פיצויים)

תאונה בחדר אוכל של בית מלון (תביעת פיצויים) מבוא לפני תביעת התובעת, ילידת 1945, בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, באירוע שארע ביום 28.6.04 (להלן: "התאונה") בעת שהתארחה ביחד עם בעלה במלון (להלן: "המלון"), שהינו בבעלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד מבטחת אחריותה כלפי צד שלישי, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"). (הנתבעת והפניקס תקראנה להלן בשם הקיצור: "הנתבעות"). על פי הנטען, במועד הנ"ל בשעה 08:10 או בסמוך לכך, התובעת ובעלה אכלו ארוחת בוקר בחדר האוכל. התובעת ניגשה למסחטה ידנית לסחיטת מיצים (להלן: "המסחטה") שהיתה מוצבת בחדר האוכל וסחטה מיץ באמצעותה. לכשסיימה את הסחיטה, השיבה למקומה את הידית (להלן: "הידית") באמצעותה ביצעה את הסחיטה, ופנתה ללכת, אולם הידית נפלה לפתע ופגעה בחוזקה בחלקו האחורי של ראשה (להלן: "התאונה"). הנתבעות חלקו על עצם הטענה בדבר קרות התאונה ונסיבותיה, לרבות הטענה לאחריותן לקרות התאונה. מבלי לגרוע מטענותיהן הגישו הודעה לצד שלישי כנגד זקסנברג - מטאור בע"מ (להלן "מטאור"), שעל פי הנטען סיפקה לנתבעת את המסחטה. לטענת מטאור, לא ייצר את המסחטה, ולחילופין ככל שיוכח שייצרה, הרי שהתאונה ארעה בגין אשמם הבלעדי של התובעת ו/או הנתבעת, וכי המסחטה היתה ללא כל פגם. בתום שמיעת הראיות ובהתאם להמלצת ביהמ"ש הגיעו הנתבעת ומטאור להסכמה בדבר דחיית ההודעה לצד שלישי. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו לפני הראיות כדלקמן: ראיות התובעת: תצהיר עדותה הראשית וחקירתה הנגדית של התובעת, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמה ד"ר רון דבי, נוירולוג. ראיות הנתבעות: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מר גל לוקסמבורג (להלן: "החוקר"), עובדיה לשעבר של הנתבעת: מר עלי איזברגה, גב' סניורה דיבקר, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם הנתבעות והצד השלישי, פרופ' נתן בורנשטיין, נוירולוג. ראיות הצד השלישי: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מנכ"ל מטאור מר שמעון אזולאי. יאמר כי הצדדים הגיעו להסכמה כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנוירולוגי הינה בשיעור של 10%. כן הובא בפני תיעוד שהוגש על ידי הצדדים וסיכומיהם בכתב. שאלת החבות תמצית טיעוני הצדדים תמצית טיעוני התובעת אביא להלן ובקצרה את תמצית טיעוני התובעת בשאלת החבות: עדות התובעת הינה עדות אמינה, שנתמכה בדוח קב"ט המלון ובמסמך הרפואי שנערך ע"י רופא המלון שבדקה למחרת התאונה. משכך, לא היה מקום לזימון בעלה של התובעת ובתה לעדות שכן לא היו עדים לתאונה; התובעת פנתה לנתבעות במכתבי דרישה עוד בשנת 2006. הפניקס הודיעה לבא כוחה כי תבדוק את נסיבות אירוע התאונה ותודיע עמדתה לתובעת. משהנתבעת השליכה את המסחטה - לא אפשרה לתובעת לבודקה ולהגיש חוו"ד מטעמה, ובכך גרמה לתובעת נזק ראייתי; עדויותיהם של עדי הנתבעות לפיהן לא ידוע להן על קרות התאונה, וכי אילו היתה מתרחשת, חזקה כי היו יודעים עליה, נסתרו באישור הקב"ט שנערך למחרת התאונה; הנתבעת חבה באחריות מושגית לקרות התאונה ובנסיבות העניין עובר אליה הנטל להוכיח כי לא התרשלה, וזאת משהתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הנתבעת בניגוד לעדותו של אחד מעובדיה אשר נטענה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית, לא תלתה שלטי אזהרה, על מנת להזהיר את אורחי המלון מפני הסיכון שבנפילת הידית על גופו של המשתמש. עדותו עומדת בסתירה לתשובותיה לשאלון של הגב' ביטון, מנהלת התפעול של הנתבעת, לפיהן לא היו שילוט אזהרה או הוראות הפעלה למסחטה; בחלוף הזמן התובעת אינה יכולה לזכור האם המסחטה היתה מונחת על גבי השיש, או תלויה על הקיר; לאור האמור לעיל יש לקבוע כי התאונה אכן ארעה, וכי הנתבעת חבה באחריות לאירועה. תמצית טיעוני הנתבעות אביא להלן את תמצית טיעוני הנתבעות: עדותה של התובעת נסתרת בגרסאותיה השונות. עסקינן בעדות יחידה של בעל דין. התובעת נמנעה מלזמן לעדות את בעלה שנכח בחדר האוכל, ואשר לטענתה נזעק לעזרתה מיד לכששמע את צעקותיה. במהלך שמיעת הראיות, הבעל נכח מחוץ לאולם ביהמ"ש, ולמרות זאת התובעת נמנעה מלזמנו לעדות. כן יש להביא בחשבון כי התובעת נמנעה מלזמן לעדות את בתה שנפשה עמם בבית המלון; עדויותיהם של עובדי המלון, שחלקם אף חדל לעבוד במלון, הינן אמינות ולפיהן, ככל שהתאונה אכן היתה מתרחשת, חזקה כי היו יודעים עליה מתוקף עבודתם בחדר האוכל; המסחטה אשר הוצבה בחדר האוכל היתה שולחנית מתוצרת מטאור, ולא אנכית ותלויה על הקיר כטענת התובעת. טענתה נסתרה בעדויותיהם של כל עדי המלון, עדות החוקר ועדותו של מנכ"ל מטאור מר אזולאי; בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 14.12.11 אישרה התובעת כי המסחטה שצילומה הוצג בפניה באותה ישיבה הינה זהה למסחטה ממנה נפגעה, לטענתה. עדותה סותרת את גרסתה כי המסחטה ממנה נפגעה היתה תלויה על הקיר, שכן המסחטה שצילומה הוצג בפניה מונחת על שולחן בלבד; מנגנון הפגיעה של התאונה כפי שהוצג ע"י התובעת אינו אפשרי, מופרך ואינו מתיישב עם השכל הישר, ובוודאי שלא עם הנזק הנטען; נסיבות אירוע התאונה ידועות לתובעת, ועל כן ולו רק מטעם זה לא התקיימו היסודות הנדרשים להחלת הכלל בדבר היפוך נטל הראיה; לא קיים כל סיכון בשימוש במסחטה, ולחילופין ככל שהתביעה תתקבל, יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת לאירוע התאונה; תביעת התובעת הוגשה 5 שנים לאחר קרות התאונה, ובכך נגרם לנתבעות נזק ראייתי משמעותי שפגע ביכולתן להתגונן כנגד התביעה. הכרעה אקדים ואומר כי שוכנעתי שהתאונה אכן ארעה וכי התובעת נפגעה מידית המסחטה. הנתבעות מיקדו את חזית הגנתן בעיקר בהדיפת טענתה של התובעת כי המסחטה היתה תלויה על הקיר ולא מונחת על השולחן. בכך ביקשו להביא לדחיית התביעה. עדותה של התובעת בכללותה עשתה עלי רושם אמין, אם כי מפעם לפעם התקשתה לשלוט על עצמה, יתכן כי בשל האווירה ששררה באולם ביהמ"ש במהלך שמיעת הראיות. לכך תרמה בעיקר התנהלותו של בא כוחה, שבאה לידי ביטוי חלקי בפרוטוקול הדיון מיום 24.12.13. מנגנון הפגיעה כפי שתואר ע"י התובעת מתיישב עם הראיות שהובאו בפני, על אף שמצאתי לקבוע כי המסחטה הונחה על השולחן ולא היתה תלויה על הקיר. בהתאם לראיות הנתבעות שהובאו באמצעות עדיהן, לרבות עובדי המלון, החוקר ועדותו של מר אזולאי, המסחטות בהן נעשה שימוש דומות במהותן ובאופן השימוש זו לזו, וכולן הונחו על גבי שולחן או שיש, ולא על הקיר. הוכח מעדות החוקר כי כשהמוט מורם הוא מתנשא לגובה של 170 ס"מ. על מנת לסחוט את הפרי, יש להוריד את הידית, להפעיל לחץ קל על הפרי ובתום הפעולה להשיב את הידית למקומה. הדעת נותנת כי התובעת אכן בצעה פעולה זו ולאחר שהשיבה את הידית למקומה, או סברה שעשתה זאת, החלה לפנות לדרכה. ברם, הידית שבה וירדה ופגעה בחלקו האחורי של ראשה של התובעת שגובהה 152 ס"מ. היתכנות זו נתמכת בעדותו של מר עלי איזברגה אשר העיד בחקירתו הנגדית כי בשנת 2004 הוא זוכר בוודאות כי: "... היה תלוי על הקיר שלט שצריך להוריד את המוט עד למטה". בהמשך כאשר נשאל מדוע הדבר לא צוין בתצהירו השיב: "זה בארוחת בוקר אני צריך לרשום את זה בתצהיר? אני יודע שבארוחת בוקר יש שילוט שצריך להרים את הידית עד הסוף...". ובהמשך, כאשר נשאל בשנית מדוע לא העיד על כך בתצהירו השיב: "כי זה רק בארוחת בוקר מופיע ואח"כ מורידים את זה, כי אין צורך בזה" (עמ' 43-44 לפרוטוקול ישיבת יום 24.12.13). (יאמר כי בין אם כוונתו היתה כי השלט המורה להוריד את הידית למטה, ובין אם הורה להרימה למעלה - הכוונה הינה להרימה ביד או להורידה עד סופה, כך שיובטח כי לא תיפול על המשתמש). גרסתו של מר איזברגה לא נתמכה בעדויותיהם של שאר עדי הנתבעות, ואף עומדת בסתירה לתשובתה לשאלון של מנהלת התפעול של הנתבעת הגב' ביטון, כי לא הוצבו במקום שלטי אזהרה, מאחר ולא היה כל צורך בכך. אמירתו זו אינה אמינה בעיני, אולם היא תומכת בגרסת התובעת בדבר הסיכון הטמון בנפילת הידית היה ולא תוחזר במלואה למקומה שאם לא כן, מדוע מצא לנכון לומר זאת מיוזמתו במהלך חקירתו הנגדית, על אף שלא נשאל על כך? עדותה של התובעת אכן עדות יחידה של בעל דין, אולם נתמכה באישורו של קב"ט המלון אשר נערך לאחר התאונה ובו מתוארות נסיבות אירוע התאונה לגרסת התובעת. כן הן נתמכות במסמך רפואי שנערך ע"י רופא המלון ביום 29.6.04, ובו נרשם כי התובעת קבלה טיפול רפואי יום קודם לכן. יאמר כי ב"כ התובעת המציא להפניקס את המסמכים הנ"ל במצורף למכתבו אליה. לו לא היה ממש באישור הקב"ט, או לו הנתבעת היתה מגיעה למסקנה כי אין בסיס לגרסת התובעת באישור הקב"ט - חזקה כי היתה מזמינה לעדות את הקב"ט, על מנת לסתור טענתה זו. משהנתבעות לא עשו זאת - יש להחיל את הכלל בדבר הימנעות מהבאת עדים, שהחלתו מהווה חיזוק לגרסת התובעת בדבר נסיבות אירוע התאונה. המסחטות שהנתבעת עשתה בהן שימוש בעת התאונה, לרבות המסחטה נשוא התביעה לא נשמרו. התובעת פנתה לנתבעות באמצעות בא כוחה כשנתיים לאחר קרות התאונה. הנתבעות לא הביאו כל ראיה מתי השליכו את המסחטות, לרבות המסחטה נשוא התביעה, ועל כן המסקנה הינה כי לא הוכח שהמסחטה הושלכה לפני פנייתה של התובעת אליהן. משכך, הנתבעות גרמו לתובעת נזק ראייתי שמנע ממנה את האפשרות לבדוק את המסחטה ולהגיש חוו"ד מטעמה. משהגעתי למסקנה כי התאונה אכן ארעה בנסיבות המתוארות ע"י התובעת, ומלשיטת הנתבעות כפי שהובאה ע"י מר איזברגה, הונחו במקום שלטי אזהרה כי יש להשיב את הידית למקומה במלואה (גרסה שאיני נותן בה אמון) - המסקנה המתבקשת היא כי אי השבת הידית למקומה ב-90 מעלות אכן יוצרת את הסיכון כי תיפול ותפגע במשתמש. יחד עם זאת, סבורני כי היה על התובעת ליתן דעתה לכך שעליה להשיב את הידית למקומה במלואה ומשנפלה - חזקה כי לא עשתה זאת. בנסיבות אלו מצאתי כי נכון יהיה להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 30% לקרות התאונה. שיעור הנזק הנכות הרפואית התובעת עקרת בית, היתה כבת 59 במועד התאונה. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת חבלת ראש קהה בחלק האחורי שמאלי של ראשה. מאז התאונה מתלוננת התובעת על כאבי ראש יום יומיים מטרידים וקשים הממוקמים בעיקר בחלקו האחורי של ראשה. לאורך השנים טופלה התובעת ונבדקה על ידי נוירולוגים במסגרת קופ"ח ובמסגרת פרטית. כן עברה טיפולי רפואה משלימה. התובעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר רון דבי, נוירולוג, אשר מצא כי נגרמה לה נכות לצמיתות בשיעור של 20% לפי ס' 34(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). הנכות נקבעה בגין כאבי הראש הפוסט-טראומתיים, ותגובתה הנפשית של התובעת, כתוצאה מכך. התובעת נבדקה מטעם הנתבעות ע"י פרופ' נתן בורנשטיין, נוירולוג. בבדיקתו את התובעת מצא כי בדיקתה הנוירולוגית תקינה לחלוטין, וכי תלונותיה על כאבי ראש קדמו לתאונה, ומתועדות במסמכים הרפואיים במשך שנים רבות. בנסיבות אלו מצא המומחה כי לא נגרמה לתובעת כל נכות נוירולוגית עקב החבלה בראשה. בהתאם להצעת ביהמ"ש הגיעו הצדדים להסכמה כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 10%. שיעור הנזק התובעת עותרת בסיכומיה לפסיקת פיצוי בסך כולל של כ- 300,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני, אובדן כושר השתכרות, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. אין חולק כי התובעת לא עבדה עובר לתאונה. איני סבור כי נכותה הרפואית מנעה ממנה להיכנס לשוק העבודה. לא שוכנעתי כי התובעת התכוונה לעבוד, ומכל מקום מסקנתי הינה כי נכותה הרפואית לא מנעה ממנה לעבוד, לו אכן חפצה בכך. לטענת התובעת, במשך השנים לאחר התאונה בעלה ובתה נאלצו לבצע חלק מעבודות הבית אותן היא מתקשה לבצע: ניקיונות, כביסות, בישולים, ביצוע קניות. יצוין כי בתה של התובעת הנה רווקה ומתגוררת בביתם, ואילו בעלה חלה לפני מספר שנים במחלה קשה. אין חולק כי התובעת לא שכרה עזרת צד שלישי בשכר. מהתיעוד הרפואי שהוגש ע"י הנתבעות עולה כי התובעת סובלת ממחלת הסוכרת ונוטלת תרופות מרובות. סביר בעיני כי בתקופה שלאחר התאונה נדרשה לעזרת קרובים מוגברת. סבורני כי נכותה של התובעת מקשה במידה מסוימת תפקודה בביתה ובביצוע חלק מעבודות הבית. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עזרת קרובים מוגברת לעבר ועזרת צד שלישי לעתיד. התובעת נדרשה לטיפולים רפואיים, חלקם במסגרת קופ"ח וחלקם במסגרת רפואה משלימה, וכן להוצאות נסיעה בגין טיפולים רפואיים. התובעת המציאה קבלות על סך של כ-600 ₪ בגין טיפולים במסגרת הרפואה האלטרנטיבית. מצאתי לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי כולל בסך של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 10%. בהתחשב במהות הפגיעה, בתקופה שחלפה מאז קרות התאונה ובגילה, מצאתי לפסוק לתובעת בפריט זה פיצוי בסך של 50,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין. להלן סיכום פרטי הפיצוי שנפסק לתובעת: עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד - 15,000 ₪ הוצאות לטיפול רפואי ונסיעות - 5,000 ₪ נזק לא ממוני - 50,000 ₪ סה"כ - 70,000 ₪ מהסך הנ"ל יש לנכות את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור של 30%, ועל כן הפיצוי שעל הנתבעות לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, הוא 49,000 ₪. סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 49,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% כולל מע"מ, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל ע"י הנתבעות. לסכום זה יש להוסיף את הוצאות התובעת בגין התשלומים ששולמו לד"ר דבי ואגרת בימ"ש. להוצאות יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה ועד התשלום המלא בפועל. התשלום ישולם לתובעת באמצעות בא כוחה, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין במשרד ב"כ הנתבעות. בית מלוןפיצוייםתאונות במלוןבתי מלון (תביעות)