להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים במהלך העבודה של קטין בן 16: 1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן חוק פלת"ד). הצדדים חלוקים רק בשאלת הנזק. ביום 31.1.07 נפגע התובע בתאונת דרכים ברכב פינוי אשפה בעת עבודתו בהיותו בן 16 שנים בלבד. התאונה הוכרה כתאונת עבודה בידי המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) ונכותו של התובע נקבעה על פי דין. ידו של התובע נתפסה בין דופן המשאית לבין זרוע ההרמה ולתובע נגרמו חתכים ושברים עם תזוזה באצבעות 4 ו- 5 ביד ימין דומיננטית. התובע אושפז למשך 8 ימים ועבר ניתוח לתיקון השברים. לאחר הניתוח קובעה ידו של התובע והוא המשיך לקבל טיפול אנטיביוטי. ביום 21.3.07 הוצאו המסמרים ששימשו לקיבוע השברים והתובע אושפז למשך יום אחד ולאחריו התובע המשיך בטיפולי פיזיותרפיה. נכותו של התובע נקבעה כדלקמן: 100% נכות זמנית מיום 3.5.07 ועד ליום 31.12.07 (כ- 8 חודשים) 30% נכות זמנית מיום 1.1.08 ועד ליום 31.12.08 (כשנה) 19% נכות צמיתה מיום 1.1.09 לפי תקנה 43(4)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), תשט"ז - 1956 בשל קשיון לא נוח באצבעות 4 ו-5. 2. התובע טוען כי לנכותו הרפואית השפעה מכרעת על כושר תעסוקתו. לטענתו, על פי תקנה 44 לתקנות המל"ל, דין קשיון נוח כדין אובדן אצבעות. מאז התאונה, הוא סובל מעיוות בולט, מחוסר תחושה ומהזעת יתר באצבעות הפגועות וכן, הוא סובל מצלקת מכערת. בשל מגבלותיו, הוא לא מסוגל לאחוז חפצים טריוויאליים כגון כוס שתייה. כעולה מטענות התובע עצמו, הוא טען בפני המל"ל גם לקיומה של נכות נפשית אך נקבע כי לא נותרה לו נכות כזו כתוצאה מהתאונה. את מצבו הנפשי, שאינו עולה כדי נכות, יש לייחס למבנה אישיותו הבסיסי. לא התבקשה ולא ניתנה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בענין זה. גם מלוא התיעוד של המל"ל בענין לא הוגש כראיה. ממילא לא הוכח שלתובע נגרמה נכות נפשית עקב התאונה. 3. התובע, יליד 1991, מציין כי בזמן התאונה היה בן 16 בלבד וכיום הוא בן 23. מגיל צעיר הוא עובד בעבודת כפיים בלבד. אין לו השכלה פורמאלית. למרות זאת, התובע טוען לפוטנציאל שכר מכובד בעבודות כפיים. התאונה אירעה זמן קצר לאחר תחילת עבודתו אך אילו היה משלים את עבודת החודש הראשון, היה עומד שכר על כ- 5,000₪ בערכים נומינאליים. לפני שהתחיל את עבודתו בפינוי אשפה, הוא עבד בחברת קבלנות "X עבודות עפר" ושכרו הממוצע לחודשים יולי - דצמבר 2006 עמד על כ- 5,000₪ בערכים נומינאליים. התובע מצביע גם על תלוש שכר מחודש מרץ 2014 לפיו שכרו כעת עומד על 8,707₪. 4. לטענת התובע, התאונה פגעה קשות בפוטנציאל השתכרותו. כשלושה חודשים לאחר התאונה הוא פוטר מעבודתו. במשך זמן רב התובע סבל מנכויות משמעותיות ולא מצא עבודה. רק באפריל 2010 הוא הצליח למצוא עבודה כסדרן ב"יינות ביתן" אך לא הצליח להתמיד בעבודה זו לאור נכותו. בפברואר 2011, משנוכח התובע לדעת שלא ימצא עבודה שתתאים לו, החליטה אמו לסייע לו. היא השקיעה כספים ופתחה עבורו פיצריה. לאחר מספר חודשים, הוא סגר את הפיצריה לאחר שהגיע למסקנה שלא יוכל לעבוד בה מפאת נכותו. ביום 30.8.11 התובע החל לעבוד כמפעיל מכונת קידוח בחברת "בייספייל" אך בסופו של דבר פוטר גם משם. למרות שהפעלת המכונה לא נעשית באמצעות יד ימין בלבד, היא דורשת הפעלה מסיבית של היד. התובע טוען כי לאחר זמן מה הוא החל לסבול מכאבים, מתחושת נימול ביד ומרעידות והוא נזקק להפסקות רבות. בחודש אוגוסט 2012 פוטר התובע מעבודתו ב"בייספייל" עקב תקרית בטיחות חד פעמית. לאחר פיטוריו הוא עבד בעבודות מזדמנות. כך למשל, בחודשים מאי עד נובמבר 2012 עבד במוסך בהובלות ובהסעות. בחודשים ינואר עד מרץ 2014 התובע חזר לעבוד ב"בייספייל" תחת מנהל אחר ובעבודה יותר פשוטה. לטענת התובע, יש לראות בו כצעיר בתחילת דרכו המקצועית אולם הניגוד הגדול שבין יכולותיו לפני התאונה ובין יכולותיו לאחריה, מצדיק חישוב הפסדי שכר בשיעור 40% ממכפלת השכר הממוצע במשק ב- 1.2. 5. מטעם התובע העידו גם אביו, אמו ואשתו. תוכן עדותם היה דומה למדי. הם סיפרו על אדם מאוד חרוץ שעובד בעבודת כפיים מגיל 16. גם לפי עדותם התאונה היוותה נקודת מפנה בחיי התובע. מאדם חרוץ המתפרנס מעבודת כפיים הפך התובע לשבר כלי מוגבל בכל האספקטים של הפעילות השגרתית. אמו של התובע הוסיפה ותיארה את התובע כאדם חרוץ. לאחר התאונה הוא הפך למוגבל בכל תחומי החיים. מגבלותיו גררו תגובה דיכאונית המתבטאת בהתקפי זעם, בשינויי התנהגות ובמצבי רוח. לטענתה, מאז התאונה התובע מתקשה להחזיק בעבודה מסודרת. קשייו הפיזיים פשוט מכריעים אותו. כדי לסייע בשיקומו של התובע הוריו השקיעו 65,000 ₪ בפיצריה אותה הוא יוכל לנהל. לטענתה, התובע היה אמור להכין את הפיצה, לטפל במנהלות, לעשות משלוחים ועוד. גם בעבודה זו, הדרישות הפיזיות הכריעו לבסוף את התובע לאחר כמה חודשים והפיצריה נסגרה. 6. אשתו של התובע הוסיפה כי לאחר התאונה הפך תפקודו לירוד ביותר. התובע הפך להיות מדוכדך, הוא החל לסבול ממצבי רוח משתנים ומחוסר שינה. התובע הפך לאדם עצבני ותוקפני יותר. ידו של התובע מזיעה באופן תמידי דבר המונע ממנו לפתוח בקבוקים וקופסאות אך גם מונע ממנו מגע עם שאר בני המשפחה. לאחר שנולד בנם, התברר שהתובע לא מסוגל לרחוץ אותו או להרים אותו ועיקר העומס נפל על אשתו. 7. הנתבעים טוענים שהתמונה שמצייר התובע פשוט אינה נכונה. הם לא כופרים בשיעור נכותו של התובע, כפי שנקבעה במל"ל אלא שלטענתם, אין לה השפעה של ממש על כושר השתכרותו בפועל לעומת מצבו לפני התאונה. התובע נשר מלימודיו בגיל 15. כשנה הלך בטל ולא עבד. לאחר שנה זו הוא התקבל לעבוד בחברה קבלנית, "X אליהו", אך כעבור כחצי שנה הוא עזב את המקום. לאחר תקופת אבטלה של כחודשיים הוא החל לעבוד ב"חן המקום" בפינוי אשפה. התאונה אירעה לו לאחר כ- 20 ימי עבודה. למרות שהתאונה אירעה בשנת 2007, רק באפריל 2010 שב התובע לעבוד, הפעם ב"יינות ביתן". בעבודה זו החזיק רק למשך חודש אחד ושכרו היה זעום. התובע שב לעבודה רק בפברואר 2011 בפיצריה. הנתבעים מצביעים על כך שהוצע לתובע שיקום מקצועי במסגרת המל"ל אך אפילו בשיקום הוא לא הצליח להתמיד. הנתבעים מצביעים על האוירה הכללית בה גדל התובע. התובע אמנם למד עד לגיל 15 אולם הוא למד במסגרת מתוגברת. אמו נשרה מלימודים בגיל 15 גם היא. כל אחיו של התובע מובטלים מבלי שקרתה להם תאונה כלשהי. 8. הנתבעים טוענים שתפקודו של התובע בחברה היה ירוד לפני התאונה ונותר ירודה באותה המידה לאחריה. לא ניתן לייחס את מצבו של התובע לתאונה. במהלך לימודיו הוא הואשם בתקיפת שוטר ואף היה במעצר בשל תקרית זו. לאחר התאונה התובע עבד בחברת קידוחים אותה הוא עזב מיוזמתו לאחר שלא אפשרו לו לעבוד ללא נעלי עבודה ולא סידרו לו הסעה הביתה לאחר שסולק מאתר העבודה בהיעדר נעליים. כנגד טענה זו, טען התובע שלא עזב מרצונו אלא פוטר ואף העיד את מנהל העבודה שלו ואת הדירקטורית בחברת כוח האדם שבאמצעותה הועסק. העובדה שהתובע הגיע לעבודה ללא נעלי עבודה לא הוכחשה אלא שהתובע טען שנעלי העבודה נפלו מהמרפסת שלו למרפסת הדירה שמתחת לדירתו וכך הוא היה יכול לבחור בין היעדרות מהעבודה ובין הגעה ללא נעלי עבודה. הוא בחר את האופציה השנייה כי יש לו מוסר עבודה גבוה. דיון והכרעה 9. התובע טוען שאין משמעות לכך שהשכלתו דלה מאוד שגם לבני משפחיתו אין השכלה והם אינם עובדים שכן ראוי להתייחס אליו כאל צעיר בתחילת דרכו המקצועית (ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנה), אשר יש להעריך את הפסדיו עפ"י מדדים סטטיסטיים ולא לפי תכונות אישיות. לצד זה הוא טוען שיש לראות בו כבעל פוטנציאל השתכרות גבוה מהשכר הממוצע במשק. הנתבעים טוענים שהסתבכותו של התובע עם החוק, חוסר יכולת להתמיד בעבודה והלגיטימציה שמקבלת בטלתו של התובע מסביבתו המשפחתית מצביעים על סיפור חיים שכבר נכתב כך שאין להתייחס אל התובע כאל צעיר בתחילת דרכו המקצועית. לדעתם, התייחסות לרקע הסוציואקונומי של התובע מותרת. לתובע אין תעודת בגרות, הוא לא שירת בצבא, יש לו בעיות משמעת בעבודה ויחסו לחוק אינו מן הנורמטיביים. בסופו של דבר, התובע מחליף עבודות בתדירות גבוהה ומובטל זמן רב בין עבודה לעבודה ולהפסדיו הנטענים אין כל קשר לתאונה אלא לסגנון חייו. 10. בנסיבות דומות נקבע ברעא 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג': "על-פי ההלכה הפסוקה, הפסד השתכרות בעתיד של קטינים יחושב ככלל על-פי השכר הממוצע במשק, אלא אם כן הוכחו נתונים עובדתיים חריגים - שאינם סטטיסטיים גרידא - המוציאים את הקטין הספציפי מגדר הנחת העבודה הרגילה, שלפיה לא ניתן לקבוע מראש מה יהיה מסלול חייו של קטין לכשיגדל ... אכן, כטענת המבקש, אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי... במקרה זה, קבע בית משפט השלום כי המבקש בחר באפיק תעסוקתי מסוים וכי הוא התכוון להמשיך במסלול תעסוקתי זה. בחירות אלה הן בחירותיו העצמאיות של המבקש, ואינן מבוססות על הנחות עובדתיות כלליות בדבר מינו, מגזרו או גילו. מדובר, להשקפת הערכאה המבררת, במי שיש לו היסטוריה תעסוקתית ומי שגילה כוונה ברורה להמשיך באפיק התעסוקתי המסוים. בניגוד לקטין שלא ביצע בחירות משמעותיות בחייו, ועל כן יש להניח לגביו כי הסיכוי להתממשות כל אחד ואחד מסיפורי החיים השונים הוא שווה, הרי שבחירותיו ומעשיו של המבקש כאן - וזאת לפי קביעת הערכאה המבררת - מורים כי אין דינו כן. הפסד השתכרות של נפגע שקיימים לגביו ממצאים עובדתיים ממשיים בדבר אופק תעסוקתו, והשכר שהשתכר, יחושב בהתאם לנתונים הקיימים לגביו". 11. התובע אכן נפצע בהיותו כבן 16. הישראלי הממוצע הוא בגיל כזה תלמיד, אשר עתידו התעסוקתי לוט בערפל ואין לדעת אם ובמה יחרוג מהממוצע. אלא שהתובע שונה מהישראלי הממוצע. הוא נפלט מלימודים בגיל 15 ובגיל 16 כבר עבד. בנתונים שבידינו, די כדי להצביע על איפיונים מסויימים של מסלול חיים מקצועי שהחל מוקדם מהרגיל. כיום, הביא אותו מסלול חייו לרמת שכר המתקרבת לשכר הממוצע במשק, תוצאה שאינה רעה עבור מי שהוא לחלוטין חסר השכלה ועד כה גם לא התאפיין ביציבות תעסוקתית או הפגין חריצות. לאור עובדות אלה אין הצדקה להתייחס אל התובע לפי מדדים סטטיסטיים כאל קטין שמסלול חייו המקצועיים טרם החל להכתב, או להניח זהות בין נכותו הרפואית ונכותו התפקודית (כמקובל לגבי קטינים עא 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי). לאור קביעות אלה, יחושבו הפסדיו של התובע להלן. הפסדי שכר לעבר: 12. התובע מבקש פיצוי מלא לתקופת אי כושר מלאה שנקבעה לו במל"ל וסה"כ הוא טוען להפסד בשיעור 163,830₪ (23 חודשי אי כושר מלאים X 6,390 ₪ שכרו בערכים ריאליים ובתוספת ריבית מאמצע התקופה). לגבי שאר התקופה, טוען התובע להפסד בשיעור 115,948₪ על בסיס 40% נכות תפקודית ובחישוב על פי תקופות כך שבתקופה ראשונה בסיס שכרו הנטען עומד על 6,390₪ למשך 36 חודשים ולשאר התקופה עומד על השכר הממוצע במשק בסך 9,054₪ ברוטו. סה"כ טוען התובע להפסד בסך 212,995₪. 13. הנתבעים טוענים שהתובע פשוט נמנע מעבודה בלי קשר לתוצאות התאונה. לפי קביעת המל"ל התובע היה באי כושר מלא 11 חודשים. אחר כך היה עליו לחזור למעגל העבודה אך בפועל הוא לא השלים אפילו שיקום מקצועי. הנתבעים טוענים שיש לערוך את החישוב על בסיס שכר של 5,280₪ שהיו משתלמים לתובע אילו השלים את חודש העבודה הראשון שלו באיסוף אשפה. בערכים ריאליים עומד סכום זה על 6,380₪ וסה"כ יש לפצות את התובע ב- 63,162₪ לאחר ניכוי מס. 14 הפסדים בעבר הם נזק מיוחד שיש להוכיח בפועל ולא די להוכחתם בספקולציות. השכר שהשתלם לתובע בפועל עבור 22 ימי עבודה עמד על 3,960 ש"ח ברוטו. השכר שהיה משתלם לו אילו היה משלים את חודש העבודה שלו היה עומד אז על 5,280₪ ברוטו. לא מצאתי שבאותה תקופה היה התובע זכאי לפטור ממס (כתושב שדרות) וברמת שכר זו (לפי כללי הניכוי החלים בחוק פלת"ד) היה חייב אז ב - 10% מס. במשך 8 חודשים לא יכול היה התובע לעבוד עפ"י קביעות המל"ל ואכן לא עבד. בגין תקופה זו הוא זכאי לפיצוי מלא. במשך שנה נוספת סבל התובע מנכות זמנית בשיעור 30%. נכות כזאת לא מצדיקה העדרות מוחלטת מעבודה, אך סביר מאוד שהיא הקטינה את הפוטנציאל התעסוקתי של התובע ועשויה היתה להקטין את שכרו אילו חיפש ומצא עבודה. גם בהמשך הדברים, ולאחר שהתגבשה אצל התובע נכות בשיעור 19%, לא גילה התובע רצון נחוש למצוא עבודה או יכולת להתמיד בה. הוא לא מיצה את זכותו במל"ל לשיקום מקצועי. כפי שהתרשמתי מעדותו ומעדויות בני משפחתו, יחסו של התובע לעבודה לא היה רציני דיו - ענין הקשור בתכונותיו האישיות ולא בנכותו. כשעבד, השתכר יפה, אך הוא התקשה לשמור על יציבות תעסוקתית וללא זיקה מובהקת לנכותו. משמע, לא בגלל נכותו בלבד לא מימש בעבר התובע את פוטנציאל ההכנסה שלו מעבודה. בשים לב לכל אלה, מוערך הפסדו בעבר בסך גלובאלי 80,000₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד 15. התובע טוען שיש לפצותו בסך 1,335,624₪ לפי בסיס שכר של 11,400₪ (פי 1.2 מהשכר הממוצע) ובהתחשב בנכות תפקודית של 40% לפחות בהיוון עד לגיל 67. לחלופין, ככל שייקבע כי לתובע לא נגרמו הפסדים כנטען הרי שאין להפחית את הפיצוי את מתחת למחצית החישוב האקטוארי. 16. הנתבעים טוענים שככל שלתובע נגרמו הפסדים כלשהם הרי שהם נגרמו לו מפאת אישיותו הבלתי בשלה וחוסר רצינות. התובע לא עובד בגלל מבנה אישיותו ואם בכלל, הוא הוכיח שהוא מסוגל לעבוד כמעט בכל עבודה שיחפוץ. לכל היותר יש לפצות אותו ב-35,000 ₪ סכום גלובלי. 17. ביום 1.1.09 נקבעה לתובע דרגת נכות יציבה בשיעור 19%. נכות זו קיימת עד היום והתובע עובד בעבודה מכובדת. שכרו כיום מתקרב לשכר הממוצע במשק ומצבו הבריאותי היום לא שונה ממצבו ביום 1.1.09. דו"ח רציפות הביטוח שהוגש לבית המשפט מעלה תמונה לא מעודדת. התובע אכן לא עבד תקופות ממושכות אבל כעבד, הוא הרוויח סכומים נאים. דומה שהנתונים מציירים אדם בעל יכולת עבודה שבוחר לעתים לא לממש אותה. שכרו הנוכחי של התובע מצביע על כך שבפועל הוא מתגבר על נכותו והיא למעשה לא באה לביטוי בהכנסתו. בנסיבות אלה מן הראוי לפצות את התובע בגין הסיכון שבעתיד יגרע משכרו בשל נכותו - ונפסק לו בשל כך פיצוי בסך גלובאלי 250,000₪. ראשי נזק נוספים 18. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - התובע טוען שנגרמו לו הוצאות אותן הוא מעריך בסך 40,000₪, אך צירף קבלות בסך 1,473₪. הנתבעים מצביעים על כך שהתאונה היא תאונת עבודה והוצאותיו של התובע אמורות להשתלם בידי המל"ל. כמו כן, גם אם נגרמו לו הוצאות, הן טעונות הוכחה. הוצאות שבעבר הן נזק מיוחד הטעון הוכחה ממש. אף שיתכן שלא כל הקבלות נשמרו, המינימום הנדרש הוא שההוצאות יפורטו כראוי. ייתכן שלתובע נגרמו מעט הוצאות שלא כוסו על ידי המל"ל ובגינן נפסק לו פיצוי בסך 2,000₪. 19. עזרה וסיעוד בעבר - התובע טוען שנזקק לעזרה אינטנסיבית מצד בני המשפחה וכי על עזרה זו יש לפצותו. כך למשל, טוען התובע שאביו סעד אותו. אביו העיד ואף המציא תלושי שכר המצביעים על ירידה של כ- 1,300 ₪ בשכרו בזמן זה. התובע טוען שיש לפצותו בסך 16,500₪ (הפסדי האב במשך 11 חודשים). הנתבעים טוענים שמצופה שבני משפחתו הגרים עמו, יסעדו את התובע. הם מעריכים את נזקו בפרט נזק זה בסך 10,000₪ לעבר בלבד. דומה שהפסדי אביו של התובע אינם קנה המידה הנכון לחישוב שווי העזרה שקיבל התובע, מה גם שהקשר בינם לבין מצב התובע לא הוכח כראוי. על פי ההלכות הידועות, זכאי התובע לקבל שווי עזרה גם אם נותני העזרה היו בני משפחתו ובהיעדר נתונים אחרים אין אלא לפצותו על דרך האומדן. התובע יפוצה בסך 15,000₪ לעבר. 20. עזרת הזולת בעבודות הבית לרבות גידול ילדים לעבר ולעתיד - התובע טוען שיש לפצותו בסך 80,000₪ על בסיס הערכה גלובלית לעבר. הערכה זו מבוססת על הטענה שהתובע זקוק לעזרה רבה בעבודות משק הבית ואפילו בילדיו הוא לא יכול לטפל. מצבו הכלכלי הקשה לא אפשר לו לשכור עזרה עד כה אך היא ניתנת על ידי קרובי משפחתו. כמו כן, הוא טוען שייגרמו לו הפסדי עתיד בסך 351,525₪ שחושבו על פי עלות העסקת עובדת משק בית בתדירות של פעם בשבוע למשך 5 שעות בעלות 50₪ לשעה. סה"כ טוען התובע שיש לפצותו בסך 431,525₪. הנתבעים כופרים בהוצאות הנטענות. לטענתם הן אינן מבוססות. אין זה סביר שאדם שיכול להפעיל מכונת קידוח יתקשה בטיפול בילדיו או בביצוע עבודות הבית ולו באורח מזדמן. סביר להניח שבזמן החלמתו הוא נזקק לעזרה מוגברת בעבודות משק הבית, אך לא מאוחר יותר. בהיעדר ראיות ממשיות נפסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 10,000₪. 21. כאב וסבל - לפי כלל החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד נפסק לתובע פיצוי בסך 41,300₪. 22. סך נזקי התובע 398,300₪. ניכויים 23. נ/2 מפרט את תגמולי המל"ל שקיבל התובע. הנתבעים סבורים שיש לנכות מהפיצוי שנפסק לתובע 182,129 ₪ ואילו התובע טוען שיש לנכות רק 92,574 ₪. הפער נובע מההפרש בין סכומי ה"נטו" וה"ברוטו" בדו"ח המל"ל, אלא שהצדדים מתעלמים מהסיבות לפער: מחלק מתגמולי המל"ל נוכה במקור מס בריאות. אין הצדקה לנכות מהפיצוי סכומים שנוכו כמס וכאן יש לנכות מהפיצוי את סכומי ה"ברוטו". מחלק מתגמולי המל"ל נוכתה "גמלת יתר", דהיינו, סכום ששולם ואח"כ ניטל מהתובע (הצורך בקיזוז מה שכבר שולם נבע מהפחתת דרגת הנכות של התובע בדיעבד, בעקבות ערר). כאן יש לנכות מהפיצוי דווקא את תשלומי ה"נטו". לפיכך ינוכו סכומים אלה: (א) דמי פגיעה ששולמו מיום 13.2.07 עד יום 2.5.07, בסך נומינאלי 7,862₪ ומשוערך 10,986₪. (ב) מאוגוסט 2007 עד לדצמבר 2008 שולמו לתובע גמלאות בסך 27,285₪ (מתוכם נוכה ביטוח בריאות בסך 5,630 ₪ שאין להפחיתם מסך התגמולים שינוכו מהפיצוי), ובשערוך - 29,150₪. (ג) תשלומים חד-פעמיים מאוגוסט 2007 עד למרץ 2009. שולמו 106,933 ₪ אך מהם נוכתה גמלת יתר בסך 36,120₪ (כך שלמעשה סכום זה לא שולם לתובע כלל) ובפועל שולמו לתובע רק 70,813₪ - ובשערוך, 76,612₪. (ד) תשלום תכוף בסך 6,500₪ ובשערוך 8,041₪. סך כל הניכויים 124,789₪. 25. לסיכום: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע סך 273,511₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 41,957 ₪ ואת האגרה. תאונת דרכיםקטינים