בכתב התביעה נטען כי רכב התפרץ לצומת לא פנוי, כשאיננו מציית לתמרור "עצור" בכיוון נסיעתו, ופגע במשאית יוער כי ממסמכי תיק המשטרה שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי בכיוון נסיעת הנתבע מוצב היה תמרור "האט ותן זכות קדימה". כתב התביעה הוגש הן כנגד הנתבע והן כנגד מעבידו, הנתבע 2. 2. הנתבע 1 טען בכתב הגנתו, כי הגיע לצומת ובו תמרור המורה כי עליו ליתן זכות קדימה. במשאית התובעת שנסעה בנתיב בניצב משמאל לנתבע פעל פנס איתות, ולפיכך הנתבע סבור היה כי בכוונת נהג התובעת לפנות ימינה בצומת, ולא להמשיך בנסיעה ישר. לפיכך החל הנתבע בחציית הצומת, כשהוא פונה שמאלה, או אז נסעה המשאית ישר לכיוון רכב הנתבע והתנגשה בו במוקד האחורי של הרכב, אשר התהפך לצד הדרך. כן טען הנתבע 1 בכתב הגנתו כי השתמש ברכב במסגרת עבודתו כשכיר ולביצוע עבודתו בהוראת מעבידו, הנתבע 2, וברכב השייך לנתבע 2. לפיכך על הנתבע 2 לשאת במלוא הנזק שנגרם לתובעת עקב התאונה. 3. הנתבע 2 (להלן: "המעביד") טען בכתב הגנתו כי לא היה מעורב בתאונה, הגם שהרכב בו נהג הנתבע היה בבעלותו. המעביד טען כי הרכב היה מבוטח ביטוח חובה, הנתבע היה מודע לכך ולפיכך אין לחייב את המעביד בגין התאונה. 4. בדיון שנערך בפני הודיעו הצדדים כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בגין התאונה דנן. הנתבע הורשע עפ"י הודאתו. לפי כתב האישום שהוצג בפני, הואשם הנתבע באי מתן זכות קדימה, בנהיגה רשלנית ובגרימת נזק. (יצוין כי הכרעת הדין המרשיעה את הנאשם לא הוגשה לתיק בית המשפט, אך הצדדים כולם הסכימו על דבר קיומה של זו). 5. נוכח ההרשעה, לא היתה עוד מחלוקת בין הצדדים בשאלת אחריות הנתבע להתרחשות התאונה. כך גם אין מחלוקת בין הצדדים לענין סכום הנזק הנתבע בגין התאונה. הצדדים אף מסכימים כי במועד התאונה שימש הנתבע 2 כמעסיקו של הנתבע 1 וכי התאונה התרחשה במהלך עבודת הנתבע 1 אצל הנתבע 2, כשהנתבע 1 נהג ברכב בבעלות הנתבע 2. לפיכך נותרה במחלוקת השאלה מי מהנתבעים חב בשיפוי התובעת ? יצוין כי הנתבע 2 טען בכתב הגנתו כי הנתבע 1 ידע כי לרכב ביטוח חובה בלבד. אך, כאמור, לא נשמעו ראיות בתיק דנן, טענה זו לא נכללה במסגרת העובדות המוסכמות בין הצדדים וממילא לא הוכחה, כאשר יש להניח כי הנתבע 2 אף זנח אותה, נוכח אי הגשת סיכומים מטעמו, כפי שיפורט להלן. 6. התובעת טענה בסיכומיה כי לנתבע 1 אחריות ישירה להתרחשות התאונה, מתוקף נהיגתו ברכב בעת התאונה, נוכח הרשעתו בבית המשפט לתעבורה ובשים לב להסכמת הצדדים בדיון שנערך בפני. באשר לאחריות הנתבע 2 - אין מחלוקת כי התקיימו בין הנתבע 1 לנתבע 2 יחסי עובד - מעביד וכי הנתבע 2 היה בעליו של הרכב הפוגע בעת התאונה. לפיכך יש לחייב את הנתבע 2 מכח אחריותו השילוחית, כאחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, ולאור בעלותו ברכב הפוגע. התובעת עתרה לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצויה בגין נזקי התאונה. התובעת טענה כי, מכל מקום, היה עליה להגיש התביעה כנגד שני הנתבעים על מנת לבררה מול כל הנתבעים הרלבנטיים והנכונים. 7. הנתבע 1 טען בסיכומיו כי אין חולק בדבר קיומם של תנאי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה") במקרה דנן. לפיכך אחראי הנתבע 2 בלעדית לפיצוי התובעת בגין מעשה שעשה עובדו תוך כדי עבודתו וכשהוא מבצע את תפקידיו הרגילים של עבודתו, גם אם מעשה העובד היה ביצוע לא נאות של המעשה שהרשה המעביד. על הנתבע 2 לשאת במלוא הנזק, מאחר שהעובד ביצע עבודתו לטובת מעבידו הנהנה ממנה. לפיכך עתר הנתבע 1 לדחיית התביעה כנגדו, לחיוב התובעת ו/או הנתבע 2 בהוצאותיו ולקבלת התביעה כנגד הנתבע מס' 2 בלבד. 8. המועד להגשת הסיכומים מטעם הנתבע 2 חלף. הגם שנעתרתי לבקשת הנתבע 2 למתן אורכה להגשת הסיכומים מטעמו, הללו לא הוגשו עד כה. 9. כאמור, אין מחלוקת ובוודאי לא נוכח הרשעת הנתבע 1 בבית המשפט לתעבורה, בדבר אחריותו הישירה של זה האחרון להתרחשות התאונה. 10. באשר לנתבע 2 - יש לפנות להוראת סעיף 13 לפקודה, ולפיה חלה אחריות המעביד למעשה עובדו, באם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו וכאשר המעביד הרשה או אישרר את המעשה. בסעיף 13(ב) לפקודה נקבע כי : "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". 11. במקרה דנן, למעשה אין חולק כי התנאים האמורים לעיל נתקיימו. אין חולק כי התאונה התרחשה תוך כדי נהיגתו של הנתבע 1 , בעת ששימש עובד שכיר של הנתבע 2, מעסיקו, כאשר נהיגת העובד נעשתה במסגרת ותוך כדי עבודת הנתבע 1 אצל הנתבע 2 ובמהלך ביצוע תפקידו הרגיל הכרוך בעבודתו . חבות המעביד איננה נשללת, כאמור, גם אם מעשה העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד. המעביד התיר את נהיגת העובד ברכב. 12. בפסיקת בתי המשפט נדונו מקרים בהם ביצע העובד עוולות במסגרת נהיגתו תוך כדי עבודתו ונקבעה חבות המעביד לאותן עוולות. כך, למשל, הוכרה אחריות מעביד מקום בו העובד נהג ללא רישיון בר תוקף (ראה ת.א. (ת"א) 44226/06 ביטוח ישיר נ' שגלוב ואח'). כך גם הוכרה אחריות המעביד בלבד, מקום בו עובדת מטעמו גרמה לתאונה בכך שלא נתנה זכות קדימה לרכב הניזוק (ראה ת.א. 3999/04(ראשל"צ) אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנטמן ואח'). כן ראה ת.א. (נתניה) 578/92 סלם ואח' נ' בר שלמה ואח'. תכונת הרשלנות הדבוקה באותם מעשים לא נאותים, לא הוציאה המעשה מתחומי התפקיד של העובד בשירות מעבידו. 13. בנסיבות המקרה דנן, נוכח אופן התרחשות התאונה והרשלנות שיוחסה לנתבע 1 בנהיגתו, ובהתאם למבחני הפסיקה דלעיל, הרי למעביד, היינו, לנתבע 2, אחריות שילוחית בגין מעשה זה של הנתבע 1 שהוביל לתאונה נשוא תביעה זו, שעה שהמעשה בוצע תוך כדי עבודתו, במסגרת תפקידו הרגיל של הנתבע 1 אצל הנתבע 2, גם אם היה בו משום ביצוע לא נאות של הנהיגה, אותה אישרר המעביד, הנתבע 2. 14. לפי סעיף 16 לפקודה, אחריות המעביד איננה גורעת מאחריות העובד. היינו, חיוב המעביד כלפי הניזוק, ובענייננו, התובעת, מתווסף על אחריותו הישירה של העובד. סעיף זה, הדן בשמירת האחריות האישית של העובד, מבוסס על העיקרון לפיו כל אדם שביצע עוולה יישא בתוצאות הכרוכות באותה עוולה. עצם העובדה כי גורם נוסף נושא באחריות לאותו מעשה, איננה פוטרת אותו מאחריותו שלו. 15. נותר לדון בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, כאשר הנתבע 1 טוען כי יש לחייב את המעביד בלבד בפיצוי התובעת, ואילו המעביד טוען כי יש לחייב את הנתבע 1 בלבד בפיצוי זה. 16. כאמור, הנתבע 2 לא הגיש סיכומים מטעמו, ומטעם זה ניתן היה לקבל את טענות הנתבע 1 במישור היחסים בינו ובין הנתבע 2. מכל מקום, ואף לגוף הענין, סבורני כי , בנסיבות המקרה דנן, יש לחייב את הנתבע 2 בלבד בפיצוי התובעת. 17. בפסיקת בתי המשפט הוכרה במקרים רבים חבותו הבלעדית של המעביד במקרים כגון דא (כפי שיפורט להלן), אך הובעו גם דעות אחרות. כך, למשל, נקבע בת.א. 3999/04 שצויין לעיל, כי : "לא נראה לי צודק או סביר להטיל על כתפי העובד את הנטל הכספי הנובע משימושו ברכב לטובת ובמצוות מעסיקו, כאשר - המעסיק הינו יוזם השימוש ברכב, הוא אשר נהנה מפירות השימוש, ולאחר ש"חסך" כספים, בכך שלא ביטח את השימוש מפני נזקים לצד ג', חשף את העובד לסיכון כספי - מבלי שיידע אותו על כך מראש ומבלי שיעמיד בפניו את זכות הבחירה אם ליטול על עצמו את הסיכון אם לאו. על מעביד יוצר סיכון - כאשר הוא מורה לעובדו לפעול בשליחותו ובמצוותו - לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע נזק כספי ולא רק גופני, מן העובד ומזולתו. כל אדם המוסר כלי רכב לאדם אחר, צריך לקחת בחשבון שהאחר עלול לגרום לנזק רכוש (או לגוף), לעצמו, לרכב שנמסר, או לצד שלישי. אמצעי זול, זמין, פשוט וסביר, כמו - ביטוח צד שלישי במקרה זה, בעלות זניחה למעסיק שהרכב משמש את עסקו, היה מונע את הסיכון והנזק הכספי מהעובד כמו גם ממעסיקו". (ראה גם 44226/06 לעיל). בתיק 578/92 לעיל, תבע המעביד גם את עובדו בגין נזקים שגרם לרכב המעביד. באותו מקרה נקבע כי: "זכות התביעה של המעביד כנגד עובד אשר ממלא את תפקידו במסגרת עבודתו, לא תחול כאשר מדובר ברשלנות פשוטה, להבדיל מרשלנות חמורה, חוסר אכפתיות מוחלט, חיפזון או נזק במזיד... אם המעביד לא טרח לבטח אותו כנגד סיכונים אלה, אין הוא יכול ליהנות מזכות תביעה בגין רשלנות מסוג זה". וראה גם תא"מ (עכו) 4379/06 פודחרני נ' גוטמן ואח'. 18. כאמור לעיל, בפסיקת בתי המשפט הובעו גם דעות אחרות. כך, למשל, בת.א. (חדרה) 3678/04 מחאגנה נ' מחאגנה בית המשפט דחה תביעת עובד לקבלת שיפוי מאת מעבידו בגין נזקי צד ג' שנגרמו עקב תאונה בה היה מעורב העובד. בית המשפט קבע כי אין לחייב את המעביד לשפות את העובד, המזיק, בגין נזקים שהעובד עצמו גרם ברשלנותו, וכי "כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה בלתי נסבלת, לפיה עובד יכול להתרשל במהלך עבודתו, ואף ברשלנות חמורה, אך לא ישא בתוצאות רשלנותו זו מאחר ויוכל לחזור אל המעביד". בית המשפט קבע כי גם אם נראה בעובד ובמעביד מעוולים במשותף, עדין יש לבחון את חלוקת האחריות ביניהם עפ"י האשמה המוסרית של כל אחד מהם. כאשר השליטה ברכב היתה מסורה כולה לעובד והוא התרשל, אין מקום לקבוע חובת שיפוי על המעביד. ברם, יש לציין כי באותו מקרה המעביד ביטח את הרכב, אך סכום הנזק שנגרם לצד ג' נמוך היה מדמי ההשתתפות העצמית עפ"י הפוליסה, ולפיכך בכל מקרה זכאי היה המעביד לקזז את דמי ההשתתפות העצמית מהעובד. כמו כן, באותו מקרה קבע בית המשפט כי קיים היה הסכם בין העובד והמעביד, לפיו ויתר העובד על זכות תביעתו כנגד המעביד מתוקף יחסי העבודה שביניהם. גם בת.א. (י-ם) 4077/05 הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ נ' ריאד ואח' פסק בית המשפט כי אין לחייב את המעביד בשיפוי העובד בגין נזקים שהעובד עצמו גרם ברשלנותו הוא, שאם לא כן, העובד לא ישא בתוצאות רשלנותו במהלך עבודתו. כן קבע בית המשפט שאין זה מחובת המעביד לבטח את השימוש ברכבו מעבר לביטוח חובה. 19. בפסקי דין אחרים חולק שיעור האחריות בין העובד למעביד, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. ראה, למשל, תא"מ (עפ') 50958-10-10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רושצקי, שם נקבע עובדתית כי המעסיק התחייב לערוך פוליסה מתאימה לעובד נגד סיכוני צד שלישי, אך יוחס אשם תורם חוזי לעובד, בנסיבות אותו מקרה, מאחר שלא וידא קיומה של פוליסה כאמור. כן ראה תא"מ (קריות) 1267-01-13 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' שקורי. בע"א (י-ם) 31646-11-10 טובול נ' אלון ואח' אושרה קביעת כב' בית משפט השלום, כי המעביד ישא בפיצוי לצד ג' ואילו העובד ישא בפיצוי בשיעור דמי ההשתתפות העצמית שהיו מוטלים עליו, לו המעסיק היה מבטח את הרכב, ובהתאם להסכם העבודה ביניהם. 20. דעתי הינה כי, ככלל, וככל שאין מדובר בהתנהגות חריגה וקיצונית של העובד ובהעדר הסכמה אחרת בין העובד למעביד, יש להטיל על המעביד בלבד את חובת הפיצוי של הניזוק, תוך בחינת כל מקרה לגופו. יהיו מקרים בהם ניתן יהיה לשקול חיוב העובד, אם בשיעור דמי ההשתתפות העצמית שהיו נגבים בגין הפעלת פוליסה מתאימה, כולו או חלקו, ואם בשיעור חיוב גבוה מזה. לטעמי מצופה ממעביד סביר לבטח את רכבו ואת שימוש עובדיו ברכב במסגרת עבודתם עבורו. עקב נהיגת העובד ברכב המעביד עלולים להיגרם נזקים, בין אם לרכב המעביד ובין אם לרכב צד ג', ולעיתים נזקים משמעותיים, כאשר עלות הקטנת הסיכון, קרי, עלות הביטוח, איננה גבוהה באופן יחסי. יש לזכור כי נזקים אלה עלולים להיגרם, בין היתר, גם כתוצאה מהיסח הדעת או מתוך רשלנות הנובעת מרצון העובד למלא אחר יעדי המעביד ביעילות ו/או במהירות לשם ביצוע העבודה. ניתן גם להניח כי ציפייתו של העובד הסביר הינה כי שימושו ברכב הניתן לו ע"י מעסיקו יהיה מבוטח, ובייחוד שעה שנהיגה רשלנית עלולה להוביל לנזקים לא מבוטלים, כדוגמת המקרה דנן, כאשר אין כל פרופורציה בינם לבין טובת ההנאה שמפיק העובד מעבודתו. דומני כי יש בתוצאה זו כדי להניע מעסיקים לבטח את רכבם מפני נזקי רכוש ובכך לא יועמדו העובדים בסיכון בו כל רשלנות מצידם בנהיגת הרכב עלולה לחייבם בפיצוי כספי שלעיתים יהיה גבוה מאוד. ואם תאמר כי יכול שיהיה בתוצאה זו כדי להוביל לנהיגה רשלנית ומזלזלת מצד עובדים ברכב מעסיקיהם, מחמת שזו ממילא לא תחייבם באופן אישי, הרי בראש ובראשונה יש לזכור כי נהיגה רשלנית או כזו שתגרום נזק, עלולה אף לפגוע בעובד עצמו, ואך מובן כי יבקש להימנע מכך. כמו כן, סביר כי העובד ירצה לשמר את מקום עבודתו ולפעול לביצוע נאות של התפקידים המוטלים עליו, ובכללם, נהיגה סבירה ושאיננה רשלנית, מה גם, שבמקרים המתאימים, יכול שיחוייב אף העובד בפיצוי בגין הנזק לו גרם, כולו או חלקו. 21. לא מצאתי, במקרה דנן ולאור אופן התרחשות התאונה, משום חריגה קיצונית במעשה העובד, שיש בה כדי להטיל עליו להשתתף בשיפוי צד ג'. הנהיגה נועדה כל כולה להפיק פירות למעביד, אשר יכול היה לבטח את הרכב ולהקטין את הסיכון של שני הצדדים מפני החבות כלפי נזקי צד ג' בגין התאונה. משלא עשה כן המעביד , גם אם אין זה מחובתו לעשות כן, ובהעדר רשלנות חמורה מצד העובד, הרי אין מקום להטיל על כתפי העובד את החיוב הכספי בגין הנזק המשמעותי שנגרם לרכב צד ג' כתוצאה משימוש העובד ברכב המעביד במסגרת עבודתו. 22. לאור כל האמור, הרי יש לחייב את הנתבע 2 בלבד בשיפוי התובעת. 23. בהעדר מחלוקת לענין הנזק, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך 98,916 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 01/09/08, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 11.8% מהסכום האמור. התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית ללא צו להוצאות. לא מצאתי מקום לעשות חיוב בהוצאות הנתבע 1, בשים לב לאחריותו האישית להתרחשות התאונה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. רכבמשפט תעבורהצומתתמרוריםפריצה