האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ?

האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ? הכרעה זו הינה עובדתית בעיקרה שכן הצדדים חלוקים בשאלה באיזה מועד תפס הנתבע את החזקה בנכס. הקדמה : התובע מבקש במסגרת תביעתו כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי הקובע שהתובע או הוואקף אותו הוא מייצג הם הבעלים של המקרקעין והבנוי עליהם הידועים כגוש 6 חלקה 54 בעיר העתיקה, בשכונת אלחדדין (להלן: "המקרקעין"). הנתבע טוען כי הוואקף של משפחתו - משפחת קוטינה, הוא הבעלים של הנכס והוא השכיר את המקרקעין עוד בשנת 1956 למשפחת מסלח. השכרה זו לא עוררה כל התנגדות מטעם התובע או הוואקף של משפחת התובע, ועל כן הנתבע טוען כי טרם הכרעה בשאלת הבעלות, יש לבחון אם התביעה לא התיישנה. בשנת 2005 הגיש התובע תביעת פינוי כנגד בני משפחת מסלח, (ת.א. 9265-05) (להלן: "התביעה הראשונה"). התובע טען בתביעה זו כי הקומה השנייה שהייתה בנויה על גבי המקרקעין התמוטטה וקרסה כולה כתוצאה מרעידת אדמה שארעה בשנת 1927. לטענת התובע, הקומה השנייה מעולם לא שופצה ומשפחת מסלח פלשו למקרקעין במועד לא ידוע. תביעה זו נמחקה בסופו של יום על ידי התובע. בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין נסיבות מחיקת התביעה. התובע טוען כי מחק את התביעה, בשל הסכמתם של מסלח לפנות את הנכס. מסלח טוענים כי התובע חזר בו מהתביעה לאחר שהבין כי אין סיכוי שתתקבל. בכתב התביעה נשוא הליכים אלו התובע טוען כי נודע לו משכנים בשנת 1999 - 2000 כי מסלח פלשו למקרקעין, ועל כן לטענתו התביעה לא התיישנה. ההליכים בתיק: בד בבד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה למתן סעד זמני שיורה על הפסקת כל העבודות המתבצעות במקרקעין. כב' השופטת שניידר נענתה לבקשה, לאחר שהנתבע לא התייצב לדיון שנקבע, ובמעמד צד אחד ניתן הצו כאמור. לאחר שבחנתי את כל המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, וקיימתי דיון, הצעתי כי הדיון יפוצל ושאלת ההתיישנות תיבחן בטרם אדון בתובענה לגופה. הצדדים, שהיו שניהם מיוצגים, הסכימו להצעה זו, ועל כן הנתבע הגיש את תצהיריו בשאלה ההתיישנות ראשון והתובע הגיש תצהירים מטעמו לאחר מכן. מטעם הנתבע הצהירו מר זוהיר קוטינה שהינו אחד הממונים על וואקף משפחת קוטינה, ומר עזמי יוסף מסלח, כנציג משפחת מסלח. מטעם התובע העיד רק התובע עצמו. דיון והכרעה: סעיפי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 שרלבנטיים לעניינינו קובעים כי: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה. 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. ..... ..... ..... 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". האם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה? 10. התובע טוען כי רק בשנת 2003 הגיע לידו מסמך החוג'ה אשר קובע את זכויות הוואקף שהוא מייצגו במקרקעין. מסמך זה נערך עוד בשנת 1231 למניין המוסלמי (ההג'רה) היא שנת 1852 למניין הגרגוריאני. לטענת התובע, עד שנת 2003 הוא סבר שהוואקף הינו הבעלים של החלק ההרוס במקרקעין בלבד, אך לאחר שקיבל את החוג'ה הבין כי הוא בעל זכויות בנכס כולו. מכאן שהתובע טוען כי תקופת ההתיישנות החלה רק בשנת 2003. 11. אין בידי לקבל טענה זו, וזאת ממספר טעמים. 12. התובע הגיש בשנת 2005 תביעה לדמי שכירות ראויים ולפינוי בני משפחת מסלח מהמקרקעין. בניגוד לכתב התביעה שהוגש בתובענה זו, בה פירט התובע כי החוג'ה מקנה לוואקף של משפחתו זכויות במקרקעין, הרי שבשנת 2005 לא התייחס התובע לחוג'ה כלל. מכאן שלא ניתן לקבל את גרסת התובע כי החוג'ה הגיעה לידיו בשנת 2003, שכן אז היה אמור להתייחס אליה גם בכתב התביעה שהוגש על ידו בשנת 2005. 13. יתר על כן, התובע לא הצהיר כיצד החוג'ה הגיעה לידו רק בשנת 2003, מדוע לא היה יכול לקבל אותה לפני מועד זה, ומדוע לא יכול היה לדעת על הזכויות שלו בנכס קודם לכן. 14. על כן התובע לא הוכיח כי התקיימו הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומכאן שטענתו כי מירוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2003 - נדחית. 15. התובע אף טוען כי רק בשנת 1999- 2000 נודע לו משכנים למקרקעין כי מסלח פלשו ואז נדרשו לו עוד שנתיים תמימות כדי לחפור בהריסות ולראות שמסלח בנו מתחת להן. יש לציין כי בכתב התביעה הראשון התובע לא ציין מתי פלשו מסלח למקרקעין, וטען שהדבר אינו ידוע, ואילו בכתב התביעה שבפני ציין כי הפלישה הייתה בשנת 1999-2000 ושכנים לבניין הודיעו לו על כך. כלומר גרסאות התובע בשני כתבי התביעה אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. 16. התובע לא ציין מי הם אותם שכנים שגילו לו על הפלישה ולא זימן איש מהם לעדות. הימנעות מהזמנת עד רלבנטי ומהותי כמוה כהימנעות מהבאת ראיה. ההלכה היא כי: "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649), ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). 17. עוד טען התובע שלא עבר בסמוך למקרקעין במשך שנים רבות, וזאת חרף העובדה שהוא מתגורר בירושלים, שכן המבנה היה הרוס. גם טענה זו אין בה כדי לתמוך בגרסתו של התובע כי לא יכול היה לדעת על הפלישה עד לשנת 1999- 2000. שכן התובע היה יכול לעבור מעת לעת במקרקעין ולבחון את מצבם. 18. על כן בשים לב לסתירות בין כתבי התביעה השונים, ולהיעדרם של עדים מהותיים אני דוחה את טענת התובע כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על הפלישה למקרקעין עד שנת 1999. האם התביעה התיישנה? 19. המקרקעין נשוא תובענה זו הינם מקרקעין לא מוסדרים ומכאן שתקופת ההתיישנות הינה בת 15 שנים בלבד. הנתבעים טוענים כי השכירו את הנכס למשפחת מסלח בשנת 1956 וצירפו הסכם שנערך עם מר יוסף מסלח ז"ל. בנו של המנוח העיד בפני כי הוא ובני משפחתו עברו להתגורר בנכס כאשר היה בן שלוש, ואמינה עלי עדותו כי למעשה מגיל צעיר הוא מתגורר במקום, והוא גדל בו, והקים בו משפחה. 20. התובע טוען כי משפחת מסלח מתגוררים בשכונה אחרת לחלוטין מזו שמצוינת בחוג'ה ועל כן אין הם מתגוררים במקרקעין. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התובע והיא בגדר הרחבת חזית. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך אציין כי הטענה לא הוכחה ויש לציין שהיא תמוהה במידת מה. התובע הרי מבקש את פינויים של הנתבעים ומשפחת מסלח ממקרקעין מסוימים, הוא אף דאג להוציא צו מניעה כנגד העבודות באותם מקרקעין, ואף דאג לאכיפת הצו באמצעות משטרה. מכאן שאם קיים פער בין האמור בחוג'ה שנערכה במאה ה-19 לבין המקרקעין שהתובע טוען שהם בבעלותו הרי שלכאורה חוסר הדיוק או הטעות הם במסמכים עצמם. 21. הנתבעים הפנו גם לרישומי הארנונה של עיריית ירושלים ומהם עולה כי גם בשנת 1973 וגם בשנת 1980 היה הנכס רשום על שם מי ממשפחת מסלח. ברישום משנת 1973 מצוין כי גודל הנכס הוא 5 מ"ר ואילו ברישום משנת 1980 גודל הנכס הרשום הוא 55 מ"ר. יתכן כי הפער מעיד על כשלים במדידה של העירייה אך יתכן גם שהוא מעיד על כניסה הולכת וגוברת של משפחת מסלח לנכס ולהריסותיו. כך או כך, די באישורים אלו כדי להוות ראיה להחזקה בנכס לכל המאוחר בשנת 1980. 22. היות והתובע עצמו העיד כי לא התעניין בנכס הרי שבוודאי לא מדובר בהסכמה שלו לכך שהנתבעים או מי מטעמם יחזיקו בנכס, והתקיימו התנאים לחזקה נוגדת (ראו ע.א. 223/52 גרייבר נ' גרין פ"ד ט' 47 וע.א. 213/76 גילברג נ' פאנוס פ"ד ט"ו 272). האם הייתה הסכמה לפינוי? 23. התובע טוען כי מחק את התביעה הראשונה בשל הסכמת בני משפחת מסלח להתפנות מהנכס. לדבריו הסכמה זו ניתנה לבא כוחו הקודם, עו"ד אזחימאן, כאשר משפחת מסלח היתה במשרדו לצורכי משא ומתן. 24. התובע לא הזמין את עו"ד אזחימאן למתן עדות, ודבר זה נזקף לחובתו. מכאן שאין בפני כל ראיה כי היתה הסכמה של משפחת מסלח להתפנות. על כן הטענה לפיה מירוץ ההתיישנות נעצר בהודאה של משפחת מסלח כי פלשה לנכס וכי היא מוכנה לפנותו - נדחית. נוכח כל האמור לעיל, הרי שאני קובעת כי תביעת התובע התיישנה ויש לדחותה על הסף. התובע יישא בשכר טרחת בא כוח הנתבעים בסך 20,000 ₪ כולל מע"מ. שאלות משפטיותמקרקעיןמקרקעין לא מוסדריםהסדר קרקעותהתיישנות