המומחה קבע: כתב היד על השיק "קרוב לוודאי" כתב היד של הנתבע באשר לחתימה מצא המומחה, כי מצד אחד, קיימת זהות בחלק מתכונות הכתב ובין היתר, בתכונות כתב בלתי מודעות (כגון: לחץ כתיבה וקווי פתיחה וסיום); ומצד שני, קיימת שונות בולטת מבחינת עיצוב החתימה שבמחלוקת בהשוואה לדוגמאות. בנסיבות אלה, מסקנתו היא כי "כל שניתן לומר באשר לחתימה במחלוקת היא כי קיימת אפשרות שחתימה זו אמיתית, מצב השקול לאפשרות שהמדובר בזיוף". יחד עם זאת מצא לנכון לציין כי "ממצאים של זהות בתכונות כתב בלתי מודעות ושונות בולטת בעיצוב [כפי שנמצא בענייננו - י.ב] מאפיינים מצב של זיוף עצמי". הצדדים הגישו תצהירים ונחקרו על תצהיריהם. העתק תיק החקירה הוגש לבית המשפט ומהווה חלק מהראיות בתיק. על פי ההסכמה הדיונית של הצדדים, חוו"ד המומחה מהווה אחת מהראיות בתיק ואינה ראיה מכרעת. המומחה לא זומן לחקירה. הצדדים סיכמו בע"פ בתום שמיעת הראיות. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות, אני קובעת, כי הוכח להנחת דעתי ובמידה הדרושה במשפט האזרחי, כי הנתבע חתם על השיק ואני מעדיפה את גרסתו של התובע, שהייתה מהימנה ולא נסתרה ומתיישבת יותר עם כלל הראיות בתיק, שלפיה השיק נערך ונחתם ע"י הנתבע בפני התובע, ונמסר לו על ידי הנתבע להבטחת פירעון יתרת חוב בגין הלוואה שנתן התובע לנתבע ולא נפרעה. כידוע, הנטל הוא על התובע להוכיח, כי החתימה על המסמך היא חתימתו של הנתבע (ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261-263 (1993)). כפי שנקבע שם, "קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ... . השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון.... המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור". אני סבורה, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהנתבע חתם על המסמך. כאמור, בשים לב לכלל הראיות בתיק ונסיבות העניין, אני מקבלת את גרסתו של התובע, שהייתה מהימנה ולא נסתרה ומתיישבת יותר עם כלל הנסיבות והראיות, שלפיה הנתבע חתם על השיק בפניו וכי השיק נמסר לו להבטחת פירעון יתרת החוב שלא סולקה בגין ההלוואה. אבאר ואפרט הדברים. ראשית, גרסתו של הנתבע בשאלה אם חתם על השיק, איננה חד-משמעית. הנתבע נע בין שלילה נחרצת של הטענה שחתם על השיק, לבין נוסח נחרץ פחות, שלפיו לא בטוח שחתם על השיק או שככל הנראה, לא חתם על השיק. כך בס' 5 לתצהיר עדות ראשית מיום 24/11/2010, נאמר: "החתימה הנחזית להיות חתימתי והמופיעה על השיק אינה חתימתי" ובס' 7 שם: "החתימה המיוחסת לי... ככל הנראה אינה חתימתי". בעימות במשטרה אמר הנתבע: "זה נראה כמו כתב היד שלי" ובהמשך, לגבי החתימה: "זה נראה כמו כתב היד שלי אבל זה לא סביר שצ'ק כזה הגיע לידיים שלו ואני לא בטוח לגבי החתימה" (ש' 21-22). ובהמשך: "התאריך לא נראה לי בכתב היד שלי, החתימה דומה לשלי" (ש' 24). באשר לחתימה על גב השיק: "אני לא יודע, קל מאוד לזייף את החתימה הזאת" (ש' 27) (ההדגשות שלי - י.ב). בתחילת עדותו בח"נ, כשנשאל אם החתימה על השיק היא חתימתו השיב: "בספק רב. יכולה להיות שלי.. יותר מתקבל שהיא מזויפת, למה האות ה' אינה פה" (עמ' 11 ש' 11-12) ולעניין כתב היד ביחס לשאר הפרטים: "דומה מאוד, יכול להיות שכן, כך העדתי בפני כל מי ששאל אותי. החתימה סביר להניח שלא" (ש' 13-15). שנית, אין חולק שפרטי הנפרע והסכום בספרות ובמילים נרשמו על ידי הנתבע ובכתב ידו של הנתבע (כך אישר הנתבע וכך גם קבע המומחה), למעט התאריך, שהתובע ציין מלכתחילה שמולא על ידו. לגרסתו של הנתבע המתנדנדת, כאמור, בין שלילה נחרצת של החתימה לבין אי-וודאות ביחס לכך, ולעובדה שהפרטים האחרים בשיק נכתבו ע"י הנתבע, מצטרפת גם העובדה שהנתבע מודה בקיומה של יתרת חוב לתובע בגין ההלוואה, שלא נפרעה, ולפי טענתו של הנתבע, שנטענה בסתמיות וללא פרטים כלשהם, התובע אינו זכאי לפירעונה, בשל התחשבנויות עבר שלא פורטו ולא הוכחו. עוד יש לציין, כי אין בפי הנתבע הסבר משכנע לכך שהשיק הנ"ל הגיע לידי התובע (בשני העניינים האחרונים אפרט יותר בהמשך). כל אלה מצטרפים לשוויון שבמסקנת חוות הדעת, שלפיה קיימת אפשרות שזו חתימה אמיתית כמו גם אפשרות שקולה שמדובר בזיוף ולהערה שבצדה של אותה שקילות, שלפיה הממצאים מאפיינים מצב של זיוף עצמי. הצטרפות כלל הראיות והנסיבות הנ"ל מטה את הכף לטובת גרסת התובע, שלפיה הנתבע מילא את השיק וחתם עליו בפניו ומסר אותו לתובע להבטחת פירעון יתרת ההלוואה, שלא נפרעה עד היום. אוסיף ואפרט את הדברים הבאים: בתצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר, אין הסבר מצד הנתבע באשר לאופן שבו הגיע לידי התובע השיק, שהוא שיק שנמשך מחשבון הבנק שלו וערוך בכתב ידו (יש לציין כי הנתבע היה מיוצג גם לעת הגשת ההתנגדות). רק בתצהיר העדות הראשית מטעמו, טען הנתבע בלשון רפה, כי ככל הנראה השיק הגיע לידי התובע כחלק מקנוניה שנרקחה בין התובע לבין גרושתו של הנתבע (ס' 42 לתצהיר. ראו גם גרסתו בח"נ, בעמ' 13-14 לפרוטוקול). זוהי הרחבת חזית אסורה, שהתובע התנגד לה ומכל מקום, מדובר בהשערה שלא נתמכה בשמץ של ראיה, לבד מהעלאתה בכלליות ובסתמיות בתצהירו של הנתבע, עדות יחידה של בעל דין, שהיא עדות כבושה ומשקלה אפסי. זאת ועוד. הנתבע הודה במסגרת העימות, שהתובע הלווה לו כספים וכי נותרה יתרת חוב, אך הוא לא יפרע אותה, מטעמים שלא הובהרו דיים ולא הוכחו. "הוא אכן עזר לי בכסף ואני חלק מהחוב החזרתי לו וחלק אמרתי שלא אחזיר לו, בגלל התחשבנויות עתיקות"... "זה נכון שהייתי חייב לו כסף"..."זה נכון, ואני לא אחזיר לו, כי לא מגיע לו" (ש' 11-12). יש לציין, כי בתצהיר בתמיכה לבר"ל ובתצהיר העדות הראשית, טען הנתבע בכלליות להעדר תמורה ולא נתן ביטוי לדברים הללו שאמר בעימות במשטרה. טענות הנתבע התמקדו בכך שהתובע לא ידע לספר את הנסיבות הספציפיות של מיקום מסירת השיק לידיו או מועד מסירתו ומסר גרסאות שונות אודות המועדים בהם קיבל לידיו את ההמחאה במסגרת התביעה בהשוואה להודעתו במשטרה, בשעה שאין עדים אחרים למעמד מסירת השיק או בסתירות בשאלה מתי הפקיד את השיק בבנק. אני סבורה, כי בנסיבות העניין, בחלוף שנים רבות מאז האירועים וכשהעניין משתבץ במערכת יחסים ארוכת-טווח שבין הצדדים ובשים לב לכלל הראיות ונסיבות העניין, הסתירות לכאורה הנ"ל אינן מהותיות, אינן יורדות לשורש העניין ולא היה בהם כדי לגרוע מאמינות גרסתו של התובע, שהייתה משכנעת ולא נסתרה. הטענה שהתובע אינו אוחז כשורה אינה רלבנטית, שכן מדובר בצדדים קרובים לשטר לפי המבחן המהותי המקובל בפסיקה. יתר על כן, לגופו של עניין וככל שדרוש, התובע ממלא אחר התנאים לאחיזה כשורה. ניתן להשלים תאריך פירעון בשטר. קיבלתי את גרסת התובע שלפיה, בין היתר, הנתבע ביקש מהתובע להשלים את התאריך, כשלנתבע יהיה כסף ונתן לו הרשאה לעשות כן. כעולה מהאמור לעיל, התובע פעל בתום-לב. באשר לתמורה, הנתבע אישר, כאמור, דבר קיומו של חוב בגין ההלוואה, אלא שלשיטתו אינו חייב להחזיר לו את החוב בגין חובות והתחשבנויות עבר, שהנתבע לא פירט ולא הוכחו. התיק התנהל בסדר דין מהיר וההנמקה תמציתית כנדרש. התוצאה היא שאני דוחה את ההתנגדות. הליכי ההוצל"פ ישופעלו. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות חלקו בשכ"ט המומחה בצירוף ה"ה וריבית כחוק ממועד התשלום למומחה, בתוספת שכ"ט בסך של 2,500 ₪. השוואת כתבי ידמומחהידייםשיקים