טען שנדרש לבצע עבודה, שבמהלכה נחשף לחומרים מסוכנים ובעקבות כך התפתחו אצלו מחלות עור שונות לטענת התובע, מחלות העור האלה הותירו אותו עם נכות משמעותית והוא תובע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו. הנתבעת מכחישה את טענות התובע הן לעניין התאונה עצמה, הן לעניין הנכות הנטענת והן לעניין הנזקים שהתובע טוען להם. לגבי נסיבות התאונה הייתה עדות התובע עדות יחידה של בעל דין, שכן התובע נמנע מלהביא עדים נוספים לתמוך בגרסתו. בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, רשאי בית המשפט לסמוך על עדות יחידה של בעל דין, אך עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במקרה שבפני, לא רק שלא מצאתי כי יש מקום להסתפק בעדותו היחידה של התובע - ההפך הוא הנכון. טענת התובע היא, כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת הוא נדרש לפנות ממחסן הנתבעת שקיות עם חומרים כימיים, חומצות ואבקות כימיות, ולשפוך את תכולתן לחביות. לטענתו, במהלך עבודה זו הוא החל להתגרד בכל חלקי גופו וזאת כתוצאה מהחשיפה לאותם חומרים. לטענת התובע, כתוצאה מאותה חשיפה נגרמו לו מחלות עור כמפורט בתביעה ובחוות הדעת. דא עקא, שלא ניתן לקבל את עדות התובע ולקבוע על פיה כי אכן אלה הנסיבות שבמהלכן נגרמו לו המחלות כאמור. התובע נמנע מלהביא עדים, אף שאלה יכולים היו, לכאורה, לתמוך בטענותיו באשר לנסיבות הפגיעה והחומרים שאליהם נחשף בעבודתו אצל הנתבעת. מעבר לכך, בעדות התובע נמצאו סתירות רבות ואלה מערערות מאוד את מהימנותו ואת מהימנות גרסתו. סתירות אלה, יחד עם העובדה שהתובע נמנע מלהביא עדים רלוונטיים, מערערות מאוד את מהימנות גירסת התובע ומביאות אותי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו. לפיכך, דין התביעה להידחות. הסתירות בגרסת התובע רבות, ו הן אינן נוגעות רק לסוג החומרים שאליהם נחשף. לו היו הסתירות מתמקדות אך ורק בשאלת זהותם המדויקת של החומרים שאליהם נחשף התובע, יתכן וניתן היה לקבל את הטענות שהעלה ב"כ התובע בסיכומיו, ולפיהן אין לזקוף סתירות אלה לחובת התובע שכן התובע לא יכול היה לדעת בדיוק לאילו חומרים נחשף והנתונים אודות החומרים המדויקים מצויים דווקא בידי הנתבעת. בפועל, הסתירות בגרסת התובע רבות ונוגעות הן לעניינים הקשורים ישירות לארועים נשוא התביעה והן לעניינים שאין לכאורה קשר ישיר בינם ובין הארועים נשוא התביעה. ריבוי הסתירות וריבוי הנושאים שבהם נמצאו סתירות, מערער מאוד את מהימנות גרסת התובע ובהיותה עדות יחידה של בעל דין לא ניתן לכן לקבוע, על פי עדות זו לבדה, כי עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו כלפי הנתבעת. התובע מסר גרסאות סותרות בתשובה לשאלה מי נתן לו את ההוראה לפנות את החומרים שאליהם, כביכול, נחשף ואשר גרמו לפגיעה: א. בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד כי את ההוראה נתן לו עמי, עובד הנתבעת (עמ' 28 שו' 12). ב. בתצהיר שנתן למל"ל, במסגרת תביעתו להכיר בפגיעה כתאונת עבודה, טען התובע כי מי שנתן לו את ההוראה היה עובד אחר של הנתבעת, גדעון (נ/1). ג. בתצהיר עדותו הראשית לעומת זאת טען התובע כי מי שנתן לו את ההוראה לפנות את השקיות שבהן החומרים הכימיים היה עובד הנתבעת בשם שאול שרינק (סעיף 16). יוצא, שלתובע 3 גרסאות שונות לשאלה מי נתן לו את ההוראה לפנות את החומרים שהם שגרמו, לטענתו, לפגיעה. לא היה לתובע הסבר לריבוי הגירסאות, ולא ניתן לכן לקבוע מי, אף לטענתו, נתן לו את אותה הוראה. במצב דברים כזה וודאי שלא ניתן לקבל את טענת התובע כאילו הנתבעת היא שצריכה הייתה להביא את מי שהיה באותו יום ממונה על התובע - כאשר התובע אינו נותן מענה טוב לשאלה מי היה אותו ממונה. סתירה נוספת נמצאה בתשובות שנתן התובע לשאלה אם היה מעורב בעבר בתאונות עבודה נוספות. בעניין הזה השיב התובע כי לפני התאונה נשוא התביעה, לא היו לו תאונות עבודה אחרות. בפועל, התברר כי בעברו של התובע מספר לא מבוטל של תאונות עבודה, שמונה תאונות עבודה, במקומות עבודה שונים, שבהם עבד לפני עבודתו אצל הנתבעת. התובע נשאל מדוע הסתיר את תאונות העבודה הקודמות ומדוע הכחיש את קיומן, ותשובותיו בעניין הזה היו רחוקות מלהניח את הדעת (עמ' 33 שו' 11 ואילך). התובע גם הסתיר מבית המשפט את העובדה שמלכתחילה עבודתו אצל הנתבעת היתה עבודה זמנית, לפרק זמן קצוב וקצר של כחודש, ויצר בתצהירו מצג כאילו התקבל לעבודה אצל הנתבעת ללא הגבלת זמן. בהתאם, טען התובע כי את עבודת פינוי החומרים הכימיים ביצע על מנת לשמור על מקום העבודה, מבלי להתייחס כלל לעובדה שמלכתחילה התקבל לעבודה זמנית בלבד. גם כאן נשאל התובע מדוע לא פירט בתצהירו דבר על כך שהעבודה שאליה התקבל אצל הנתבעת היתה עבודה זמנית. תשובתו, גם בעניין הזה, היתה מתחמקת ומתחכמת (עמ' 40 שו' 6). קושי נוסף בגירסת התובע מצוי בכך שהתובע, שטען כי פוטר מעבודתו אצל הנתבעת בו ביום, ולאחר ששב מטיפול רפואי שאליו נשלח ע"י הנתבעת, הסתיר מבית המשפט את העובדה שעל פי מכתב הפיטורין שקיבל מהנתבעת, פיטוריו היו ביום 16/2/05 ולא ביום התאונה הנטענת. גם כאן, כשעומת התובע ונשאל מדוע לא הציג את מכתב הפיטורין - היתה תשובתו מתחמקת באופן מובהק כשהשיב שמכתב הפיטורין נמצא בביתו (עמ' 29 שו' 14-31). גם באשר לנסיבות התאונה עצמה נמצאו סתירות ותמיהות רבות בעדות התובע. על פי כתב התביעה היה הארוע, שבמהלכו נחשף התובע, לטענתו, לאותם חומרים כימיים, ביום 7/2/05. על פי הגרסה שפורטה בתביעה, עוד במהלך העבודה החל התובע להתגרד בכל חלקי גופו והודיע על כך לממונה. בתביעה נטען כי בימים שלאחר מכן החל סובל מפריחה, חום גבוה ופצעים מוגלתיים והופנה לברור דחוף אצל רופא עור ובנוסף נבדק במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה אצל רופא מטעם הנתבעת (סעיף 12 לכתב התביעה). מכתב התביעה עולה אפוא כי בדיקתו של התובע אצל רופא מטעם הנתבעת, בבית החולים רמב"ם בחיפה, לא נעשתה ביום התאונה אלא מס' ימים לאחר מכן. לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי מיד לאחר שדיווח למנהלת כח האדם של הנתבעת, מרים, על הגירוד שתקף אותו, הוא נשלח לבית החולים רמב"ם לרופא תעסוקתי מטעם הנתבעת (סעיף 1 לתצהיר העדות הראשית). גרסה שלישית, נמצאת בטופס 250 שהוגש על ידי התובע למל"ל (נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). שם נטען כי הפגיעה היתה ביום 27/1/05, ולא ביום 7/2/05 כפי שנטען בתביעה. חוסר הבהירות לעניין המועד שבו נפגע, כביכול, התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת מתגבר ממסמך נוסף שהגיש התובע. מדובר במסמך מהמרכז הרפואי רמב"ם, מכון לרפואה תעסוקתית וסביבתית, שהינו חלק מנספח ה' לתצהיר התובע. במסמך, שנושא תאריך 9/2/05 נכתב כי: "הנ"ל נבדק היום במרפאתנו" והוא מופנה לגב' מרים דרוק, אצל הנתבעת. לכאורה ובהעדר ראיה אחרת, מדובר במסמך המתאר את הבדיקה שנעשתה לתובע במרכז הרפואי רמב"ם, בדיקה שלטענת התובע נעשתה לו ביום הפגיעה עצמו. מהמסמך נראה כי הבדיקה בוצעה ביום 9/2/05 ועובדה זו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבע כאילו נפגע מהחשיפה לחומרים ביום 7/2/05 ובו ביום נשלח לבדיקה במרפאה התעסוקתית בבית החולים רמב"ם. כאילו לא די בכך, במסמך אחר שצרף התובע, תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 21/2/08 חתום על ידי ד"ר ויקה שביטה ממרפאת בריאות כללית, עולה כי מועד התאונה היה ביום 31/1/05. עוד נטען באותו מסמך כי מועד הפניה שבו פנה התובע לקופת החולים בגין הפגיעה מאותם חומרים כימיים היה כבר ביום 4/2/05, לכאורה מספר ימים לפני המועד הנטען בכתב התביעה. אין מדובר בסתירה של מה בכך, שכן טענת התובע, לפיה נחשף לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו אצל הנתבעת, וכי בשל אותה חשיפה, ורק בגללה, נגרמו לו הנזקים הנטענים, הוכחשה על ידי הנתבעת. לפיכך היה על התובע להרים את הנטל ולהוכיח כי יש ממש בטענות שהעלה. העובדה, שאין גרסה אחת באשר למועד שבו נחשף, כביכול, התובע לאותם חומרים שגרמו לפריחה ולנגעים בעורו, מערערת את מהימנות גרסת התובע. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שלא היתה לתובע גרסה סדורה ואחידה באשר לחומרים אליהם נחשף, כביכול, אצל הנתבעת. ציינתי כבר כי לו נמצאו סתירות רק בעניין זה, ובו בלבד, יתכן שניתן היה לנמקן בקושי האפשרי בזיהוי החומרים ואולם, כאשר הסתירות בעניין זה מצטרפות לסתירות הרבות האחרות כפי שפורטו לעיל, לא ניתן להתעלם מהן. במיוחד הדבר נכון כאשר לא מדובר רק בחוסר בהירות לגבי החומרים שאליהם נחשף התובע, אלא גם לכך שהתובע הציג, במועדים שונים, גרסה שונה באשר לזהות החומרים שאליהם נחשף: א. בכתב התביעה טען התובע בעניין הזה כי נחשף ל"חומרים כימיים, חומצות ואבקות כימיות מהמחסן" (סעיף 9 לכתב התביעה). ב. למומחה מטעמו, ד"ר אמנון אפשטיין, שחוות דעתו צורפה כנספח א' לתביעה, סיפר התובע כי פינה פסולת המכילה "דבק אפוקסי ופסולת תרופות". ג. מטופס 250, שצורף כנספח ד' לתצהיר התובע, נראה כי החשיפה לדבק היתה מספר ימים לפני החשיפה לאבקות ולא באותו מעמד. ד. בתצהיר שהגיש למל"ל (נ/2) טען התובע כי נחשף ל"דבק היפוקסי, חומצה גופרתית ושארים של תרופות". ה. למומחה מטעם בית המשפט מסר התובע כי נדרש לפנות "סודה קאוסטית, חומצה גופרתית ורכיבי תרופות שפג תוקפם". הנה כי כן, התובע פירט חומרים שונים בכל פעם ולא מסר גרסה אחידה באשר לחומרים אליהם נחשף, ולו לטענתו. טענתו של התובע, כאילו מסר לכל הגורמים את אותה רשימת חומרים אך אלה לא רשמו את כולם, וזו הסיבה להבדל בפירוט במסמכים השונים, אינה יכולה להתקבל ואינני מאמינה לה. ניתן היה, אולי, לקבל טענה זו לו אחד המסמכים לא היה תואם לאחרים, אולם כאן מדובר בגירסאות שונות, כאשר בכל מסמך מפורטים חומרים שונים. מעבר לכך, טענת התובע אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת, שכן הוא טוען שגם המומחה מטעמו לא פירט את כל החומרים שציין בפניו! לא יעלה על הדעת שהמומחה מטעמו של התובע, שלו שילם התובע לצורך הכנת חוות דעת שתתמוך בתביעה, לא רשם בחוות דעתו את כל החומרים שאת שמם פירט בפניו התובע. מעבר לכך הדעת נותנת שאף אם היה נשמט מחוות הדעת שם של אחד החומרים, היו התובע או ב"כ התובע פונים אל המומחה ומבקשים ממנו לתקן את חוות דעתו, עוד לפני הגשתה לבית המשפט. אינני מאמינה לכן לתובע, כאילו מסר שמות של חומרים נוספים למומחה מטעמו אך זה "לא המשיך לכתוב", כפי שטען התובע. מעבר לכך, גם בכתב התביעה לא פורטו כל החומרים שהזכיר התובע בעדותו בפני. כך, למשל, אין זכר בכתב התביעה לחומצה גופרתית וסודה קאוסטית. התובע גם לא ידע להסביר מדוע אין שמות חומרים אלה מופיעים בתביעה (עמ' 38 שו' 32). כפי שכבר ציינתי, לא רק שנמצאו סתירות רבות ומהותיות בגרסת התובע, התובע גם נמנע מלזמן עדים שיכולים היו, לכאורה, לתמוך בגרסתו ולחזק אותה. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי כל עובדי המחסן ראו אותו מתגרד לאחר שנחשף לחומרים השונים שאותם פינה (עמ' 30 שו' 26-27). יחד עם זאת, הוא נמנע מלזמן ולו אחד מעובדים אלה ואף נמנע מלציין ולו שם של אחד מהם. התובע גם נמנע מלזמן את מי שלטענתו נתן לו את ההוראה לפנות את אותם חומרים. כפי שכבר ציינתי, נקב התובע, לסירוגין, בשלושה שמות שונים של מי שלכאורה נתנו לו את אותה הוראה. לא היה לתובע הסבר מדוע לא זימן איש מאותם שלושה אנשים להעיד מטעמו ולאשר את גרסתו . התובע גם לא זימן את המנהלת מרים, אף שלדבריו זו שלחה אותו בו ביום למרפאה התעסוקתית בבי"ח רמב"ם והיא גם זו שהודיעה לו, לטענתו, על פיטוריו בעת ששב מהמרפאה ובידו האישור הרפואי. (סעיף 20-22 לתצהיר התובע). לאור המחלוקת בנוגע לשאלת מועד הפגיעה הנטען כמו גם ביחס למועד הפיטורין, היה על התובע לזמן את אותה עדה ומשנמנע מלעשות כן, הדבר פועל לחובתו, וההלכות בעניין זה ידועות. יודגש, כי התובע ציין בעדותו כי ידוע לו שמרים ושאול שרינק פוטרו שניהם מעבודתם אצל התובעת ואין לכן כל הסבר לכך שלא ביקש להביא אותם כעדים מטעמו (עמ' 42 שו' 8 ועמ' 25 שו' 5). התוצאה מכל האמור היא שלא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת ובנסיבות שטען להן בכתב התביעה. בכ' התובע טען כי הסתירות שנמצאו בגירסת התובע הן שוליות ואינן מערערות את מהימנותו. אני דוחה טענה זו. מושכלות יסוד הן כי "כיצד ובאילו נסיבות נפצע התובע? לא על התובעת להוכיח, ודי בכך שהתובע לא הרים אפילו את הנטל הרגיל המוטל על תובע במשפט אזרחי, כדי לדחות את התביעה". ת.א. (מחוזי חיפה) 111/98 חזימה נ' מ"י, שאושר בהמשך בע"א 8599/02 חזימה נ' מ"י. וראה גם: פסק דיני בת.א. 41213-05-12 מוחמד פריג' נ' אמנון אבולעפיה ואח' והאסמכתאות שהובאו שם בסעיפים 23-25 לפסק הדין. ריבוי הסתירות, לכשעצמו, מערער את מהימנות גרסת התובע שכן: "כמו בהרבה מקרים דווקא "הפרטים השוליים" הם אלה מהם ניתן להסיק אם העדים דוברים אמת אם לאו... קשה להניח שתאורה של מציאות אמיתית ילקה בריבויי גרסאות ושינויי גרסאות כפי שהיה במקרה זה, והדברים מודגשים שבעתיים כשמדובר בפרק זמן קצר ובפעילות פשוטה שהתנהלה בפרק זמן זה". ראה: ת.א. (י-ם) 1030/98 חתאם עאשור נ' מ"י. וראה גם: "קל הדבר ביותר להציג גרסה כללית, אך אמינותה של גרסה כללית נבחנת בפרטיה. כאן חשיבותה של החקירה הנגדית, החודרת פנימה לפרטי הדברים. כשאלה מופרכים, נופלת הגרסה הכללית". ראה: ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פד"י מה 5, 857, 864. הדברים יפים ממש כאילו נכתבו עבור המקרה שבפני. גם אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע כאילו די בכך שמומחה בית המשפט קבע כי הנגעים בעורו של התובע, מקורם בחשיפה לחומרים כימיים שונים ובהם אלה שהזכיר התובע בביקורו אצל מומחה בית המשפט. על התובע להוכיח כיצד, מתי ואיפה נחשף לחומרים האלה ואם לא הרים את הנטל הזה, הרי שלא עלה בידו להוכיח כי הנתבעת היא שאחראית לנזקים האלה. לנוכח הסתירות הרבות והגרסאות השונות שנתן התובע, לא ניתן לקבוע כי עלה בידו להרים את הנטל הזה ולהוכיח כי פציעתו ארעה באופן שנטען על ידו. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות התביעה ובנוסף בשכ"ט עו"ד לנתבעות ביחד ולחוד, בסכום של 7500₪. מחלת עורחשיפה לחומרים מסוכנים