איחור בהגשת ערר של ניצולי שואה איחור הגשת ערר או בקשה לעיון חוזר: הצדדים חלוקים בסיווגו של התיק. מחד, טוענת העוררת, כי הגישה בקשה לעיון חוזר או לחילופין ערר על ההחלטה השנייה של המשיבה, שלא לדון בבקשה לעיון חוזר, ולכן עמדה בדרישת המועדים הקבועים בחוק. מנגד, טוענת המשיבה כי הערר הוגש על ידי העוררת במסווה של בקשה להוספת ראיה ובחינה מחודשת ובשיהוי ניכר. סעיף 20 (ב) לחוק ההטבות קובע כי הוועדה לא תהא קשורה בסדרי הדין הרגילים ודיני הראיות אלא תפעל בדרך שתראה כמועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להכרעה (ראו: ע"ו 56506-11-10 יוסף הראל נ' הרשות המוסמכת). הוראת חוק זו לפיה אין ועדת העררים קשורה בסדרי הדין ודיני הראיות - נקבעה בעקבות פסיקה ענפה של בתי המשפט בה ניתן ביטוי למאורעות הקשים שחוו ניצולי שואה, ואשר הותירו בהם חותם בל יימחה, ובשלם מצאו בתי המשפט לנכון להרחיב את מעגל הזכאים לקבלת תגמולים. בעניין זה יפים דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2620/07 מדינת ישראל נגד ארלזוב ואח': "...אודה ולא אבוש, כי בהחלטתי זו שיויתי לנגד עיני את הנושא בו מדובר, רדיפות יהודים בימי הרעה של השואה. השואה היא ייחודית, אותה "פלנטה אחרת" של הסופר קצטניק (יחיאל דינור)" סע' 17 (א) לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע כדלקמן: "הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור עליה לפני ועדת העררים תוך 30 ימים מיום שהגיעה אליו ההודעה על החלטת הרשות המוסמכת, אולם רשאית הוועדה להאריך לו את מועד הערר לתקופה נוספת שלא תעלה על 14 יום". תקנה 2 (א) לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי הדין בוועדת ערר) התשל"ד-1974 (להלן: - "התקנות") חוזרת על אותו נוסח ותקנה 28 מוסיפה וקובעת: "הוועדה או היושב ראש שלה רשאים, מטעמים מיוחדים שיפורשו בהחלטתם, להאריך כל מועד שנקבע בתקנות אלה או על-פיהן, למעט תקנה 2 (א)". החוק והתקנות, קובעים אפוא מסגרת זמנים ברורה ומגבילים לכאורה את אפשרותה של הוועדה להאריך המועד להגשת הערר מעבר ל-14 יום. במהלך השנים חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות (ראו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת) ונקבע לא אחת כי כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה. בפסק הדין בעניין ו"ע 128/05 דרייזן נ' הרשות המוסמכת נקבע כי רק במקרים חריגים באפשרות הוועדה לעשות שימוש בסמכות הטבועה ולהאריך את המועד להגשת הערר חרף הוראות החוק. אל מול מסגרת ברורה זו קיימת חובתה של המשיבה, חובה הקבועה בסע' 7 (ב) לחוק נכי נרדפי הנאצים ולפיה: "הודעה על החלטת הרשות המוסמכת תישלח למבקש בדואר רשום: הייתה ההחלטה שלילית - תפרש הרשות המוסמכת את נימוקיה". וכבר נפסק כי משלא נשלחו ההודעות בדואר רשום אין הן נחשבות כאילו הגיעו לעוררים ולכן לא חל כל איחור לגביהם: וכך נאמר בע.א. 3109/05 הרשות המוסמכת נ. שכטר: "החוק הוא חוק סוציאלי ומטרתו לסייע לניצולי שואה לממש זכויותיהם אין להתיר גישה נוקשה ופורמליסטית כלפי ניצולי השואה המחמיצים את המועד להגשת ערר מסיבה כלשהי, ובו בזמן מקילה עם הרשות בגישה לא פורמליסטית המאפשרת לה להתעלם מהוראות חד משמעיות בחוק". בהיעדר התייחסות מצד העוררת לנקודה זו, אקבל את טענת המשיבה לפיה "ההחלטה בעניינה של העוררת נשלחה אליה בדואר רשום" (סעיף 26 לסיכומים, וכן מסמך התשובה מאת הרשות המוסמכת מיום 24.2.2009 ובו מוטבע "רשום"). עקב כך היה דינו של הערר להידחות, וזאת לאור הפסיקה בסוגיה זו (ראו: ו"ע 5715-10-10 פרלה פדלון נ' הרשות המוסמכת). דא עקא, בחינה מעמיקה של כתבי הטענות והסיכומים שהוגשו בתיק בית המשפט, הניחה דעתי כי יש לקבל את טענת העוררת לפיה תכלית הבקשות הינן בחינה מחדש של הראיות לאור הממצאים החדשים שנשלחו למשיבה, ועל כן פנייתה למשיבה הייתה בבחינת בקשה ל"עיון חוזר" ולא "ערר", והכל כפי שיפורט להלן. בבקשת העוררת מיום 29.12.2011 נטען כי בידי העוררת ראיה חדשה: "קטע מרשימת המחנות המוכרים עפ"י ההסכם עם גרמניה, בו כלול מחנה "וידין". בסעיף 5 צויין כי "עד לדצמבר 2009 הייתה רשימת המחנות מצויה בגרמנית בלבד באתר האינטרנט של הממשלה הגרמנית". עיון בראיות מלמד כי העוררת הגישה את תביעתה המקורית ביום 18.8.2008 אך רק בתאריך 3.12.2009, בחלוף כשנה, פרסם משרד האוצר הגרמני רשימה של מחנות שהוכרו על פי הסכם עם ממשלת גרמניה - בשפה האנגלית. בשל כך בלבד יש לקבל טענת העוררת לפיה בעת הגשת תביעתה וכן בעת תום המועד להגשת ערר על החלטתה הראשונה של המשיבה (דהינו - אפריל 2009), לא הייתה בידה היכולת הממשית להוכחת טענתה לפיה שהתה במחנה וידין. ביום 29.2.2012 הגיש ב"כ העוררת מסמך שכונה "נימוקי הערר" בו פירט את הראיות החדשות הנוספות ואת הנסיבות להגשת הבקשה: "לאחר הגשת ערר זה פנתה העוררת לבא כוחה הנוכחי. הח.מ. (שלא היה מודע באותו שלב לקיום הערר) הגיש מטעמה למשיבה בקשה ל"דיון מחודש" לאור ראיות חדשות. המשיבה דנה מחדש בבקשה אולם שבה ודחתה אותו (9.1.2012). טרם היה סיפק בידי הח.מ. להגיש ערר על ההחלטה החדשה, הסתבר לו כי בפני הוועדה "תלוי ועומד" ערר בעניין העוררת. לאור מצב זה, התעורר הצורך לתקן ולהבהיר את הערר, על מנת שיופנה כנגד החלטת המשיבה מיום 9.1.12 (שהיא כעת ההחלטה הרלבנטית העומדת לביקורת הוועדה הנכבדה), ועל מנת שתהיה בפני הוועדה הנכבדה מלוא התמונה העובדתית והמשפטית הרלבנטית". בפניה זו גם פירט ב"כ העוררת את הראיות הנוספות שהתגלו: תביעת העוררת ל B.B.G, משנת 1966, בה הצהירה העוררת כי הייתה במחנה "וידין", והכרה בעוררת כ"נרדפת" על ידי ה B.B.G (משנת 1968). טענת השיהוי: ב"כ העוררת נימק השיהוי בכך שרשימת "המחנות המוכרים" שפרסמה ממשלת גרמניה, בשפה האנגלית התפרסם ביום 3.12.2009, שם הופיעה הראיה כי "מחנה וידין" הינו גטו מוכר על ידי הרשויות בגרמניה. כאמור, מועד פרסום זה הינו מאוחר למועד שניתן היה להגיש ערר על פי דין. הקושי שנבע מפרסום הרשימה (שלא הייתה סגורה), בתקופה האמורה, בשפה הגרמנית, שלא הייתה ידועה לכלל, העסיק רבות את בתי המשפט. היות ותצהיר העוררת תורגם מגרמנית לעברית, והיות ולא הועלתה טענה שכזו, לא ארחיב על כך. רק אציין כי לו הייתה מוכיחה המשיבה כי בידי העוררת הידע לקרוא ולהבין את השפה הגרמנית היה בכך כדי לתמוך בעמדתה, בעניין השיהוי. המשיבה הפנתה בסיכומיה להלכת אינסלר (רע"א 61/11 לילה אינסלר נ' הרשות המוסמכת) וטענה כי השיהוי של העוררת בפנייתה לחידוש הטיפול בתביעה פועל לחובתה באופן המצדיק כשלעצמו את דחיית התביעה. אמנם בהלכת אינסלר נקבע כי השתהות פועלת לחובת העוררת, ונקבע כי אלמלא השתהתה ניתן היה להניח כי ההליכים בעניינה היו מסתיימים שנים רבות קודם, אך בד בבד גם אומצה הגישה המרחיבה מהלכת הרשקו, לפיה יש אינטרס בהרחבת מעגל הזכאים לתמלוגים. בהלכת הרשקו (ו"ע 1733/07 הרשקו חיים ואחרים נ' הרשות המוסמכת, וכן רע"א 5512/09 הרשקו חיים ו 108 אחרים נ' הרשות המוסמכת) הורחב מעגל הזכאים לתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים בגין שלילת חירות גם למי ששהו בעוצר חלקי וגם למי שתבע בעבר תגמול מטעם זה ונדחה. גישה מרחיבה זו מצדיקה את הרטרוספקטיביות החלקית שקבעה וועדת העררים ובה נקבעו שלוש תקופות זמן לצורך חישוב תשלום התגמולים לזכאים באופן שלא יכביד יתר על המידה על הקופה הציבורית. בד בבד נקבע כי חישוב התגמולים יהיה מאוזן ויקיף קבוצות רבות, ככל הניתן, של נפגעי רדיפות הנאצים שתיבדק זכאותם לקבל פיצוי (על ידי הרחבת מעגל הזכאים) תוך התחשבות שלא להעמיס עול כבד מידי על קופת המדינה. המשיבה מדגישה בסיכומיה כי תביעות העוררת לועידת התביעות, הן לקצבה בקרן והן לתשלום מקרן זיכרון אחריות ועתיד - נדחו, ואף צרפה כראיה את החלטות הדחייה (ראו: סעיף 55 לסיכומי המשיבה). לאור הלכת הרשקו, דין טענה זו להידחות, ואין לפסוק לחובתה של העוררת את העובדה כי תביעותיה לקצבה מקרן נדחו. יתרה מכך, תמלוגיה לא נדחו באופן גורף. העוררת הגישה ראיות על כך שקבלה פיצויים בגין שהותה בגטו (ראו: המסמכים הנספחים לבקשתה אשר התקבלה בבית משפט זה ביום 23.2.2011). סמכות המשיבה לדון מחדש בהחלטתה מתוקף ראיות חדשות: סעיף 1 לחוק ההטבות קובע כי הרשות המוסמכת לפי חוק זה כמשמעותה בסעיף 2 לחוק נכי רדיפות הנאצים, היא המוסמכת לדון גם בבקשות לפי חוק ההטבות. הואיל ומדובר באותה הרשות, טוענת העוררת כי על הרשות המוסמכת במקרה דנן חל סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים, הקובע כי: "הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל עניין החלטה שונה מן הקודמת, אם ההחלטה הקודמת הושגה על ידי מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית, או נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות" מכאן, שלמשיבה קיימת סמכות לשנות החלטה במקרה שהוצגו לה ראיות חדשות. טוענת המשיבה כי סעיף 18 לא חל על חוק ההטבות וכי הוספת מילים לחיקוק היא מלאכה השמורה למחוקק בלבד. הרשות המוסמכת הינה גוף סטטוטורי במשרד האוצר המטפל מטעם המדינה בתביעות של נרדפי השואה על פי החוק. הרשות המוסמכת מורכבת ממספר אגפים ולענייננו יחידת התביעות, המטפלת בתביעות לתגמול על פי החוק (ראו: דו"ח מבקר המדינה דו"ח שנתי 53ב - לשנת 2002 ולחשבונות שנת הכספים 2001 - הטיפול בפניות ובתלונות בגופים הנוספים, 142). בנסיבות הללו, אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיבה כי קבלת טענת העוררת עלולה לפגוע בעקרון סופיות הדיון. לא הוכחה פגיעה בעקרון ההסתמכות של הרשות המוסמכת או בוודאות המנהלית לפיה פועלת הרשות. המשיבה גם לא הצביעה על נזק כלשהו אשר ייגרם לה כתוצאה משמיעת הערר, לגופו של עניין. מכל האמור לעיל, מצאתי כי בעניינה של העוררת מדובר בראיות חדשות, כאשר יש להן רלוונטיות וחשיבות לבקשת העוררת, לתיקון החלטת המשיבה בעניינה. חברת הוועדה פרופ' פראן: אני מסכימה. חבר הוועדה ד"ר שמואלי: אם כי להבנתי יש גם יש לקבל במלואה את עמדת המשיבה ולדחות כבר בשלב זה את הערר, אינני רואה נזק רב בשמיעת הראיות המוצגות כחדשות. בזאת אני מצטרף למעשה להחלטת רוב חברי הועדה. ניצולי שואהערר