ביטול הסכמה לביצוע שינויים בדירה בבית משותף

ביטול הסכמה לביצוע שינויים בדירה בבית משותף התובעים, בני הזוג X (להלן: "X" או "התובעים"), הם בעלי זכויות הבעלות בדירה בבית המשותף ברחוב גורדון 21 בגבעתיים (להלן: "הדירה" ו"הבניין", לפי העניין). מר X אף שימש, בשנים 2009 ו-2010, כחבר נציגות הבית המשותף בבניין. הנתבעות, גב' רעיה אינפלוס וגב' הדסה הדר (להלן: "אינפלוס", "הדר", וביחד - "הנתבעות") מתגוררות אף הן בבניין. 2. ביום 8.3.2009, חתמו שמונה מתוך תשעת בעלי הדירות בבניין, ובהם התובעים והנתבעות, על מסמך המופנה לעיריית גבעתיים, ונושא את הכותרת "בניית חדר ביטחון/ממ"ד" (נספח ג' לתצהיר מר X, להלן: "מסמך מרץ"). מסמך קצר זה מציין כי: "אנו דיירי הבניין ברח' גורדון 21 גבעתיים אין אנו מתנגדים שדיירים אשר ירצו בכך יבנו ממ"ד על חשבונם". אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעות חתמו על מסמך זה. 3. לטענת התובעים, בעקבות הסכמת בעלי הדירות במסמך מרץ, החלו לבצע פעולות שונות לקראת בניית ממ"ד בדירתם, ובכלל זה פנו ליועצים, לאדריכלים ולאנשי מקצוע שונים, הכינו תוכניות בנייה ופנו לרשויות התכנון הרלוונטיות (וראו לעניין זה סעיפים 21 ו-22 לתצהיר התובעים). לאחר השלמת הכנתן של התוכניות ההנדסיות, שבו התובעים ופנו אל בעלי הדירות בבניין בבקשה לחתום על הסכמתם לביצוע עבודות הבנייה. בשלב זה חתמו על ההסכמה לביצוע העבודות שבעה מבין תשעה בעלי הדירות, כאשר בנוסף למר טסה אשר לא חתם גם על מסמך מרץ, סירבה גם גב' חני מולה לחתום על תוכניות אלה (נספחים ב' ו-ה' לתצהיר התובעים, להלן: "התכניות ההנדסיות". יובהר, כי בתצהיר התובעים לא צוין מפורשות מתי פנו לבעלי הדירות והחתימו אותם, והתוכניות ההנדסיות אינן נושאות את תאריך החתימה. בחודש דצמבר 2009 פנו הנתבעות בכתב לעיריית גבעתיים, והודיעו כי הן מבקשות למשוך את חתימתן על התוכניות, וכי הן מתנגדות לביצוע הבנייה (נספחים ה' ו-ו' לתצהיר התובעים, להלן: "מכתבי הביטול"). משכשלו התובעים בניסיונותיהם לשכנע את הנתבעות לשוב ולהסכים לביצוע העבודות, הוגשה תביעה זו, ובה עתרו לפיצוי בגין נזקיהם הנטענים - הפסד 30 ימי עבודה בסך כולל של 27,600 ₪ ותשלומים והוצאות לבעלי מקצוע שונים - 24,500 ₪. לא למותר לציין, כי במכתבי הביטול טענו הנתבעות, כי חתמו על התכניות ההנדסיות מחמת הטעייתן בידי התובעים, וכי התובע הציג לפניהן מצג שווא בדבר אופיין האמיתי של כוונות הבנייה שלו. 4. הנתבעות העלו שלל טענות הנוגעות, רובן ככולן, להתנהלות התובעים בעת קבלת ההסכמה הנטענת. בין היתר טענו לחוסר תום לב של התובעים, להטעייה, לעושק ולניצול חולשתן, ועיקר טענתן מתבססת על העובדה, שבהסכמה הנטענת לבנייה לא השתכללה גמירות הדעת הנדרשת לשם הסכמה חוזית מחייבת, המקימה - עם הפרתה - זכות לפיצוי. הסוגיות הטעונות הכרעה 5. להלן אפרט את הסוגיות הטעונות הכרעה על מנת להכריע במחלוקת שבלן ההליך: א. האם קמה לנתבעות זכות לבטל את חתימתן בשל פגם בהסכמתן - מחמת הטעייה, עושק או חוסר תום לב מטעם התובעים; ב. בהנחה שלא קמה זכות כאמור - האם רשאיות היו הנתבעות לבטל את חתימתן ללא טעם מיוחד (Termination for Convenience); ג. בהנחה שביטול החתימה נעשה שלא כדין - האם הוכיחו התובעים את נזקיהם הנטענים? 6. להלן יידונו נושאים אלה על פי הסדר. האם קמה לנתבעות זכות לבטל את חתימתן בשל פגם ברצון? 7. טענתן היסודית של הנתבעות בעניין זה היא, כי התובעים - ובעיקר התובע - הטעו אותן, הציגו לפניהן מצגי שווא, וכי אילו ידעו את מהות התוכניות שמתכננים התובעים להוציא אל הפועל, לא היו חותמות על התוכניות. 8. את טענותיהן אלה הגישו הנתבעות בלשון בוטה, חריפה ואלימה, תוך שהן עושות שימוש בביטויים דוגמת "המהלך הנבזי והשקרי של התובעים", מציינות כי "נפלו קורבן למעשה תרמית ורמייה של התובעים...", תוך ציון כי "מדובר על נתבעת בת 61 ונתבעת בת 83!!!" (סימני הקריאה במקור - ע"י) (סעיף 12 רבתי לכתב ההגנה), טענו כי "התובעים ניצלו את חולשתן ואת חוסר הבנתן ודיעתן" (!) וכי "הוטעו במזיד ע"י התובע". 9. לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובע ושל הנתבעות לפניי, אני דוחה טענות אלה מכל וכל. 10. בניגוד לרושם העולה מכתב ההגנה, כאשר העידו הנתבעות לפניי התרשמתי כי הן נשים נבונות, אשר מבינות היטב את אשר הן עושות. עדותן הייתה ברורה ובהירה, ולא התרשמתי כי מי מהן מתקשה להביע את דעתה או לעמוד על רצונותיה. לא התרשמתי גם כי מי מהן סובלת מ"חולשה" אשר אינה מאפשרת לה להפעיל שיקול דעת עצמאי. הטענה בדבר גילן של הנתבעות וההשפעה שיש לו על הסכמתן לחתום על התוכניות ההנדסיות היא, במיוחד, טענה מקוממת, שמוטב היה לולא הועלתה כלל. ראשית, גיל 61 (או 63, כפי שהייתה גב' אינפלוס במועד העדות לפניי) איננו גיל מופלג כל כך, ואף בגיל 85, כגילה של גב' הדר, יכול אדם לקבל החלטות מושכלות, לשאת בזכויות ובחובות, והטענה כאילו הגיל כשלעצמו יוצר פטור מאחריות להחלטות או "חזקת חולשה" היא טענה מרחיקת לכת, שאין בידי לקבל. אין חולק, כי הנתבעות חתמו על גבי התוכניות ההנדסיות עצמן - ומכאן שתוכניות אלה היו ברשותן בעת החתימה, ויכלו לעיין בהן, אילו רצו בכך. גב' הדר העידה, כי חתמה על התוכניות, וזאת לאחר שניסתה כוחה בתשובות מתחמקות, שלפיהן לא ראתה את התוכניות (אף שהחתימה היא על גבי התוכניות ההנדסיות עצמן, ולא במסמך נפרד), ולבסוף הודתה כי "יתכן וכל התוכנית הייתה מתחת [לעמוד החתימות - ע"י]" (עמ' 15, ש' 1 - 2 לפרוטוקול). גב' אינפלוס הודתה בחקירתה, כי חתמה על התוכניות ההנדסיות מבלי לעיין בהן כלל, אולם בעניין זה התגלתה סתירה בין עדותה לפניי, שלפיה חתמה על התוכניות ההנדסיות לאחר שהתייעצה עם בנה (וראו עמ' 17, ש' 4 - 5), ובתוספת דברים שאמרה בעדותה בישיבה המקדמית מיום 30.6.2013 (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 24): "לא הסתכלתי על התוכניות", ובין מה שכתבה במכתב הביטול מטעמה (נספח ה' לתצהיר התובעים), כאילו "הצגת התוכנית נעשתה כלאחר יד, בחטף ללא אפשרות לעיין בניחותא (מר X סרב להשאיר אותה לעיוני), מבלי שאוכל להבין ולראות כיצד תתקבל התוספת בשטח." (סעיף 2 למכתב הביטול נספח ה' הנ"ל). 11. הפועל היוצא מהאמור הוא, ששוכנעתי כי הנתבעות שתיהן חתמו על התוכניות ההנדסיות מבלי שעיינו בהן כלל, אולם זאת לא משום שלא ניתנה להן שהות לעיין בהן, אלא משום שלא היה להן כל עניין לעיין בהן. הלכה מושרשת היא, כי אדם החותם על מסמך מבלי לעיין בו, לא יישמע בטענת Non Est Factum (לא נעשה דבר), וחזקה על אדם החותם על מסמך כי עיין בו, הבין את תוכנו והסכים לאמור בו. מי שחותם על מסמך מבלי שעשה את אלה - עליו האחריות למחדלו זה. 12. במהלך עדותו של התובע, התבקש הוא על ידי ב"כ הנתבעות להדגים כיצד הציג לנתבעות את ה"גרמושקה" ובה התוכניות ההנדסיות, וב"כ הנתבעות ביקש ללמוד מ"הדגמה" זו כי התוכניות אכן לא הוצגו, כגרסת הנתבעות (וראו עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 6 - 7). לטעמי אין בכך ולא כלום. משהובהר באופן חד-משמעי כי לנתבעות לא היה כל עניין לעיין בתוכניות, וכי היו מוכנות לחתום מבלי לעיין בהן, מבלי להתעמק בהן ומבלי לבקש להתייעץ לגביהן, השאלה האם נפרשה ה"גרמושקה" במלוא אורכה לפניהן אם לאו היא שאלה צדדית ונטולת חשיבות של ממש לטעמי. 13. אני קובע אפוא, כי הנתבעות לא הוטעו על ידי התובעים, כי לא נוצלה "חולשתן" הנטענת (ואשוב ואציין כי לא מצאתי כל ראיה ל"חולשה" כאמור אצל מי מן הנתבעות), וכי לא נפל כל פסול או פגם בהתנהלותם של התובעים אל מול הנתבעות לעניין קבלת חתימתן. עוד אני קובע, כי הנתבעות חתמו מרצונן החופשי על התוכניות ההנדסיות, לאחר שעמדה לפניהן האפשרות המלאה לעיין בהן, להתייעץ לגביהן ולגבש עמדה - אולם הן ויתרו על אפשרות זו מטעמיהן. אשר על כן אני קובע, כי לא נפל בחתימתן של הנתבעות פגם המאפשר את ביטול ההסכמה על פי דיני החוזים. האם רשאיות היו הנתבעות לבטל את חתימתן מטעמי נוחות? 14. השאלה הנשאלת בענייננו היא, האם רשאיות היו הנתבעות לבטל את חתימתן מבלי שתעמודנה להן טענות בדבר פגמים ברצון. לעניין זה הפנה ב"כ התובעים לשלושה פסקי דין: פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 815/81 יעקב כליפא נ' אלי שאול, פ"ד לו (3) 78 (להלן: "עניין כליפא"), פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הרכב כב' השופטות שטמר ובר-זיו וכב' השופט ד"ר זרנקין) בעש"א 36004-06-12 פלאוט נ' הוד (פסק דין מיום 7.6.2013, לא פורסם) ופסק דינה של כב' המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה עו"ד יעל ליבוביץ', בתביעה מס' 87/11 גבריאלי נ' בוזגלו (פסק דין מיום 7.12.2011, פורסם ב"נבו", להלן: "עניין גבריאלי"). אומר כבר כעת, כי בפסק הדין בעניין פלאוט נ' הוד לא מצאתי כל רלוונטיות לענייננו, באשר הסוגיה שנדונה שם שונה בתכלית. 15. אולם בית המשפט העליון נתן דעתו לסוגיה זו בפסק הדין בעניין כליפא, שם ציין בית המשפט (מפי כב' הנשיא לנדוי): "[...] השאלה, אם מבחינה משפטית יכלו המשיבים לחזור בהם מהסכמתם. בנסיבות הענין התשובה היא, לדעתי, שלילית, כי עקב הסכמתם של המשיבים שינו המערערים את מצבם לרעה: עברו כשנתיים, בלי שהמשיבים נקטו פעולה אחרת, כגון טיפול בהשגת שיכון אחר, בסמכם על הסכמת המשיבים. הם גם השקיעו כספים ומאמצים בהכנת התכנית החדשה לקווי הבנייה על-ידי המודד ובהכנת תכנית הבנייה ובטיפול בהגשתה לעירייה. נוכח כל אלה נוצרת מניעות מטעמי צדק, המונעת מן המשיבים חזרה מהסכמתם ללא טעם סביר לשינוי זה מעמדתם המוצהרת. מניעות זו עומדת למשיבים לרועץ, בתור טענת הגנה מספקת בפני השימוש המאוחר שהם מבקשים לעשות בזכותם הקנינית." (עניין כליפא, 83). על הלכה פסוקה זו של בית המשפט העליון הסתמכה גם כב' המפקחת בפסק דינה בעניין גבריאלי. 16. אולם יש לשים לב, כי בפסק הדין בעניין כליפא, הבהיר בית המשפט הבהר היטב כי מדובר במניעות הנובעת מטעמי צדק ומשיקולי תום לב, ונקודת המוקד לבחינתה של המניעות היא טענת שינוי המצב לרעה. לשון אחר: ניתן להבין מעמדתו של כב' הנשיא לנדוי בסיפא לפסקה שצוטטה לעיל, כי לבעל הנכס עומדת זכות קניינית, אשר מכוחה הוא רשאי לבטל את הסכמתו לשינויים כאמור, אולם זכות קניינית זו נסוגה מפני שיקולי צדק, מקום שבו התנהלותו של המבקש לחזור בו מהסכמתו מקימה מניעות - בין מחמת שימוש לרעה בזכות קניינית זו (כפי שהיה המצב בעניין כליפא לשיטתו של כב' השופט שלמה לוין, כתוארו אז) ובין מחמת שינוי מצב לרעה (כגישתו של כב' הנשיא לנדוי). 17. על כן, אני בדעה שפרשנותו הנכונה של פסק הדין בעניין כליפא מחייבת לבחון, האם גם בענייננו קמה מניעות הפוגמת בזכותן של הנתבעות לחזור בהן מהסכמתן לבנייה המבוקשת. 18. לעניין זה יש לבחון שני היבטים: היבט הזמן והיבט ההשקעה. היבט הזמן מחייב לבחון מהו פרק הזמן שחלף בין מועד מתן ההסכמה (ובענייננו- בין מועד החתימה) ובין מועד ביטולה של ההסכמה. ברי, כי ככל שהפער בין המועדים גדול יותר, כך יגדל הסיכוי כי בית המשפט לא יתיר חזרה מן ההסכמה. היבט ההשקעה מחייב לבחון מה עשו התובעים בפער הזמן שבין מתן ההסכמה ובין ביטולה, ומהו היקף ההשקעות שהשקיעו. 19. לבחינת היקף הזמן, יש להפריד בין שני אירועים, אשר בשניהם ניתן לראות הסכמה מסוג מסוים. האירוע הראשון, מועד חתימתו של מסמך מרץ - 8.3.2009. במועד זה, נזכיר, הצהירו שמונה מתוך תשעה בעלי הדירות בבניין על הסכמתם העקרונית לבניית ממ"ד על חשבון בעלי הדירות המעוניינים בכך. עמדתי היא, כי לנוכח היותה של ההסכמה כללית ביותר, לא ניתן לראות בה מסוימות במידה הנדרשת על מנת לבסס עליה חובה הגוברת על הזכות הקניינית של בעלי הדירות. לטעמי, מסמך מרץ הוא מסמך עמום, אשר מבטא "הצהרת כוונות" בלתי מסוימת, בלתי מוגדרת ובלתי מוחשית, אשר לא ניתן ללמוד ממנה על גמירות הדעת של מי מבעלי הדירות בבניין להסכים לפרטיה של תוכנית ספציפית לבניית ממ"ד, להרחבת דירה או לכל פעולה אחרת בנכסים. יוער, כי נדמה שגם התובעים עצמם אינם סבורים שמסמך מרץ מקים התחייבות בת-אכיפה של החתומים עליו, שהרי גב' מולה, החתומה על מסמך מרץ, אינה חתומה על התוכניות ההנדסיות, ועל כן ככל שסברו התובעים כי מסמך מרץ הוא מסמך מחייב, היה עליהם לצרפה לתביעה. תמיכה נוספת לעמדתי שלפיה מסמך מרץ אינו מקים התחייבות בת-אכיפה מצד בעלי הדירות ניתן למצוא בעובדה שעל מנת לקבל היתר בנייה, נדרשו התובעים להחתים את בעלי הדירות פעם נוספת, ומכאן שגם מבחינת רשויות התכנון, אין באמור במסמך מרץ משום הסכמה מספקת. 20. הפועל היוצא מקביעה זו, שלפיה מסמך מרץ הוא בבחינת הצהרת כוונות שאינה מחייבת, הוא כי ככל שפעלו התובעים על יסוד מסמך מרץ, הם עשו כן על אחריותם שלהם, ותוך סיכון שנטלו על עצמם, כי לאחר הצגת התוכנית המפורטת לבעלי הדירות, יהיו כאלה שיסרבו ליתן הסכמתם לביצועה מטעמים שונים. אני בדעה, כי המועד הרלוונטי לבחינת טענת "שינוי המצב לרעה" מצד התובעים הוא המועד שבו חתמו הנתבעות על התוכניות ההנדסיות, וכי אז יש להתחיל ולמנות את "תקופת ההסתמכות" של התובעים. 21. למרבה הצער, התובעים לא הוכיחו מהו המועד שבו חתמו הנתבעות על התוכניות ההנדסיות. בחקירתו של התובע, הוא השיב כי לטעמו, המועד שבו נחתמו התוכניות הוא 12.7.2010 (וראו עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 24 - 30). יצוין, כי ה"גרמושקה" המלאה לא הומצאה לתיק בית המשפט, ואינה מהווה חלק מחומר הראיות בהליך זה, אולם על חלק התוכניות ההנדסיות שהוגש לתיק בית המשפט (נספח ד' לתצהיר התובע) ניתן לראות, כי חתימתו של המהנדס שילר על התוכניות ניתנה רק ביום 12.7.2010. אילו הוצגה ראיה ביחס למועד שבו הוגשה התוכנית לעיריית גבעתיים, ניתן היה לקבוע ממצא בשאלה זו, אולם בהעדר ראיות, ועל יסוד הכלל הראייתי הקובע כי בהעדר ראיה, ייזקף הדבר לחובת הצד שעליו היה הנטל להציגה, אינני יכול לקבל את הטענה כי התוכניות ההנדסיות נחתמו בידי הנתבעות בחודש יולי, ואני מקבל - כבררת מחדל - את הפרופוזיציה שהוצגה ע"י ב"כ הנתבעות, לפיו נחתמו התוכניות בחודש נובמבר 2010. 22. לשאלה זו חשיבות רבה הן ביחס להיבט הזמן והן ביחס להיבט ההסתמכות. בנסיבות אלה, ומשנשלחו מכתבי הביטול לעיריית גבעתיים בסוף חודש דצמבר 2010, הרי הפער בין החתימה ובין הביטול אינו עולה על חודשיים ימים (בין תחילת נובמבר, לכל המוקדם ועד סוף דצמבר), זאת ביחס לשנתיים, תקופת ה"הסכמה" כפי שנקבעה בעניין כליפא. בנסיבות אלה, אינני סבור כי ממד הזמן תומך בקביעת מניעות. 23. אשר להיבט ההסתמכות ושינוי המצב לרעה - גם כאן, עיון בחשבוניות שצירפו התובעים בנספח י"א לתצהירם מלמד, כי חלק הארי של ההוצאות הוצא לפני חודש נובמבר, ורק שתי חשבוניות על סכום לא גבוה, הוצאו לאחר מכן: חשבונית מס מס' 1333 של מורן שילר מהנדסים בע"מ, ע"ס 1,440 ₪ וחשבונית של זוליצקי הנדסה, ע"ס 870 ₪, שהוצאה ביום 26.1.2011. מבלי להתייחס לשאלת מהות החשבוניות (והאם הוצאו בגין עבודה שבוצעה במועד זה, או במועד מוקדם יותר, עניין שיידון בהמשך), אני סבור כי לא ניתן לקבוע כי היקף כזה של הוצאות מהווה "שינוי מצב לרעה" באופן המונע מהנתבעות לחזור בהן. בנוגע לטענת הסתמכות שהועלתה, בכך שהתובעים לא רכשו נכס מקרקעין אחר, הכולל ממ"ד - אף טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, לא הוכח כי הפער בן החודשיים הוא משמעותי ביחס ליכולתם למצוא נכס חלופי, או כי פרק זמן זה הרע את תנאיה של רכישה פוטנציאלית כאמור. לא זו אף זו: התובעים כלל לא הוכיחו כי עשו ניסיון למצוא דירה חלופית, ומשכך - דין הטענה להידחות. 24. הפועל היוצא הוא שאני קובע, כי לנוכח פרק הזמן הקצר שבין מתן ההסכמה ובין החזרה ממנה, לא שינו התובעים את מצבם לרעה, וממילא - לא קמה מניעות לביטול ההסכמה. 25. בהערת אגב אציין, כי בעניין כליפא נדון גם הצורך לבחון את תום לבו של "המתחרט", ואף שאני סבור כי התנהלותן של הנתבעות ודרך חזרתן מההסכמה יש בה יותר משמץ של חוסר תום לב, כאשר בחרו להטיח האשמות שווא בתובעים ובהתנהלותם, לא הוכח לפניי כי עצם ההחלטה לחזור מן ההסכמה (להבדיל מן הדרך שבה נעשה הדבר) נגועה בחוסר תום לב, או מונעת משיקולים זרים. אינני מרחיב בעניין זה, משום שאני סבור שבכל מקרה, התובעים לא הוכיחו את נזקיהם, כך שגם אם הייתי סבור שלנתבעות לא קמה הזכות לחזור בהן מהסכמתם, היה דין התביעה להידחות, כפי שיבואר להלן. סוגיית הנזק 26. כאמור לעיל, אני סבור כי גם אילו קבעתי שלנתבעות לא קמה הזכות לחזור בהן מהסכמתם, כשלו התובעים בהוכחתו של נזק, ואבאר. 27. בכתב התביעה הועלו ארבעה ראשי נזק: א. אובדן 30 ימי עבודה בסך של 920 ₪ ליום; ב. תשלומים והוצאות לבעלי מקצוע שונים בסך 24,500 ₪; ג. פגיעה ביכולת להחליף את דירתם לדירה המכילה ממ"ד בשל חלוף הזמן; ד. עגמת נפש בסך 15,000 ₪. 28. אשר לראש הנזק הראשון - התובעים לא צירפו כל אסמכתא למספר ימי העבודה שהפסידו ולא צירפו ולו ראשית ראיה שתאפשר לכמת את אובדן הימים. לא צורף יומן פגישות של מי מהתובעים, לא צורף כל תיעוד - אפילו לא תרשומת פנימית ואישית, שתאפשר לעמוד על מספר ימי העבודה או שעות העבודה שהחמיץ התובע. גם ביחס לעלותו של יום עבודה לא הובאו לפניי ראיות מספיקות, שניתן יהיה להסתמך עליהן. התובעים צירפו מסמך מאת עמית ברנשטיין, על נייר מכתבים המכריז כי מר ברנשטיין הוא יועץ מס. אולם אין מדובר בחוות דעת מומחה, מר ברנשטיין לא הובא לעדות, לא הוצגו פרטי ניסיונו או ראיות להיותו בעל יכולת לערוך את התחשיב שערך, ולא הוצג אף תצהיר מטעמו. עוד יצוין, כי התובעים לא צירפו את המסמכים שהיו הבסיס למסמך מטעמו של מר ברנשטיין. בנסיבות אלה, אינני יכול לקבוע כל ממצא ביחס להשתכרותו של התובע. ההלכה היא, כי בית המשפט לא יפסוק על דרך האומדנה מקום שהיה בידו של בעל דין להציג נתונים מדויקים והוא לא עשה כן, כבענייננו. אין חולק כי השתכרותם של התובעים, כמו גם מספר ימי העבודה שהפסידו, הוא נתון עובדתי מובהק, הטעון הוכחה, וכי לא היה כל קושי להוכיח נזק נטען זה. על כן - אני קובע כי ראש הנזק של אובדן ימי עבודה לא הוכח, ויש לדחות את התביעה בראש נזק זה. 29. אשר לראש הנזק של תשלום לבעלי מקצוע - על מנת לחייב את הנתבעות בפיצוי בראש נזק זה, היה על התובעים להוכיח, כי התקשרו עם בעלי המקצוע בתקופה שבין חתימת הנתבעות על התוכניות ההנדסיות ובין חזרתן מהחתימה. התובעים לא עמדו בנטל זה. כאמור בסעיף ‎23 לעיל, פרט לשתי חשבוניות, כל יתר החשבוניות הוצאו לפני המועד שקבעתי כמועד החתימה על התוכניות ההנדסיות, ומשכך - ברי כי לא יתכן שההתקשרויות בוצעו והסכומים הוצאו תוך הסתמכות על הסכמה שטרם ניתנה פורמלית. גם ביחס לשתי החשבוניות הנוספות האמורות שם, לא הוכח לפניי כי חשבוניות אלה מייצגות תשלום בגין התקשרויות שבאו לאחר החתימה, וזאת בין היתר, תוך שימת לב לעובדה שבעלי המקצוע נותני החשבוניות האמורות הם בעלי מקצוע עמם היה לתובעים קשר מקצועי עוד לפני מועד החתימה. בהעדר ראיה לקשר סיבתי בין ההתקשרות עם בעלי המקצוע ובין הסכמת הנתבעות - דין התביעה להידחות גם בראש נזק זה. 30. אשר לטענה בדבר אובדן האפשרות לרכוש דירה מתאימה אחרת - הוכחתה של טענה זו היא עניין שבמומחיות. על מנת להוכיחה, היה על התובעים להראות, בראיות טובות, כי מחירה של דירה אקוויוולנטית לדירתם, אך כזו הכוללת ממ"ד, השתנה בפרק הזמן הרלוונטי באופן החורג מן השינוי בערך דירתם שלהם. התובעים לא הציגו כל ראיה לעניין זה - לא בחוות דעת מומחה כלכלי, לא בחוות דעת שמאי מקרקעין ולא בכל דרך אחרת. משכך, גם דינו של ראש נזק זה להידחות. 31. אשר לטענה בדבר עגמת נפש, אני סבור כי משקבעתי שלנתבעות קמה הזכות לבטל את הסכמתן בנסיבות הליך זה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש. אני סבור כי עגמת הנפש שנגרמה לתובעים לא נגרמה מביטול ההסמכה כשלעצמו - שכן, כאמור, בעניין זה עשו הנתבעות שימוש בזכויותיהן הלגיטימיות, אלא מן האופן שבו נעשה ביטול זה - תוך הטחת האשמות בתובעים כאילו "רימה", "הונה" או "ניצל" את הנתבעות. אולם לא על עגמת נפש זו תבעו התובעים, ועל כן - אין בידי לפסוק פיצוי אף בראש נזק זה. 32. הפועל היוצא הוא, שדין התביעה להידחות במלואה - בין מחמת העובדה שאני סבור שבמקרה דנן לא קמה מניעות מן הסוג שהוכר בפסק הדין בעניין כליפא לנוכח פרק הזמן הקצר והעדר הסתמכות של ממש מצד התובעים על ההסכמה, ובין מחמת שהתובעים כשלו בהוכחת הנזק שנגרם להם. 33. אשר על כן, התביעה נדחית במלואה. 34. עם זאת, ולנוכח התנהלות הנתבעות והאופן הפוגעני והבוטה אשר בו הודיעו על ביטול הסכמתן, תוך הטחת האשמות שווא בתובעים, שנועדו לכסות על מחדליהן שלהן, אינני עושה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. 35. בשולי הדברים, אעיר, כי צר עד מאוד שהצדדים, אנשים שכנים, הגיעו עד לבית המשפט ביישוב המחלוקת. כאשר מדובר בבעלי דין הנדרשים להיפגש זה עם זה על בסיס יום יומי, מוטב היה אילו השכילו הצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם בדרכי שלום ונועם, ואילו נמנעו מניהולו של הליך זה, אשר בוודאי לא ירבה שלום בין השכנים. כולי תקווה כי התובעים והנתבעות יוכלו להניח את המחלוקת מאחוריהם, ולחזור לחיי שכנות טובים.שינויים בנכסבתים משותפים